בת שבע, ממליכת המלכים

בת שבע עולה לראשונה על בימת המקרא כמושא תשוקתו של דוד המלך. בהמשך היא מגיעה אל המלך בתפקיד אם שלמה ומתחננת שיבחר בבנה כיורש. כשאנו בוחנים מקרוב את מעשיה של בת שבע מתגלה לנגד עינינו דמות פעלתנית, המסוגלת לתמרן את בעלה ואף את בנה על מנת להבטיח את שלומו ומלכותו של שלמה.

הדפסה
שיתוף
הדפסה
שיתוף

בת שבע רוחצת על הגג (פרט), רמברנדט ואן רייזן, 1654. ויקימדיה

מקומם של פרקים א-ב במלכים א ברצף העלילתי

פרקים א-ב בספר מלכים הם בגדר צומת דרכים. מלכות דוד, שהייתה הנושא של ספר שמואל ב, מגיעה לקיצה; ודרך אחרת נפתחת - מלכותו של שלמה, שתעמוד במרכז מלכים א פרקים ג-יא. הבחירה לכלול את הפרקים הללו בתחילת ספר מלכים ולא בסוף ספר שמואל משקפת את דעתם של עורכי ספרי שמואל ומלכים. עם זאת, ייתכן שאינה מעידה על מקומו המקורי של הסיפור.

בשנת 1926 הציע לאונהארד רוסט ששני הפרקים הללו מסכמים וחותמים נרטיב שכולל את שמואל ב ט-כ ומלכים א א-ב. הוא כינה את הנרטיב הזה 'סיפור ירושת כיסא דוד'.[1] 'סיפור ירושת הכיסא' מגיע אחרי 'סיפור דוד' המרכזי (שמואל א יד – שמואל ב ח [או י]) ומעניק לקוראים תיאור צבעוני של ההידרדרות העליונות הפוליטית והמוסרית של דוד.

סיפור ירושת הכיסא מתחיל במעשה הניאוף של דוד ובת שבע (פרק יא), בתוכחתו של הנביא נתן את המעשה, במותו של התינוק של בת שבע ודוד ובלידתו של התינוק הבא של השניים, שלמה (פרק יב). מכאן הוא ממשיך לאונס תמר בת דוד בידי אחיה למחצה אמנון, בנו בכורו של דוד, ולאבשלום, אחיה של תמר, שהורג את אמנון (פרק יג). בשלב הבא אבשלום מורד באביו ופותח במלחמת אזרחים המסתיימת בניצחונו של דוד (פרקים יד-יט). אך הסיפור עוד לא נגמר. שבע בן בכרי משבט בנימין מוביל מרד נוסף בדוד, וגם המרד הזה מדוכא לבסוף (פרק כ).[2]

התחרות על כיסא המלך בין שלמה ואדוניה במלכים א פרקים א-ב היא פרק סיום הולם לסיפור שכזה, והיא מסתיימת באמירה הברורה "וְהַמַּמְלָכָ֥ה נָכ֖וֹנָה בְּיַד־שְׁלֹמֹֽה" (מלכים א ב:מו). העובדה שסיפור ירושת הכיסא מתחיל בדוד ובת שבע ומסתיים בשלמה העולה למלוכה הביאה שני חוקרי מקרא, סטיבן מקינזי וברוך הלפרן, לטעון בצורה בלתי תלויה זה בעבודתו של זה טענה דומה: כל רצף העלילה המורכב הזה הוא למעשה כתב הגנה על המלך שלמה.[3] הסיפור נועד להסביר ולהצדיק כיצד התקדם שלמה בדילוגים גדולים על פני אחיו הגדולים ועלה למלוכה. בכתב ההגנה הזה משחקת בת שבע תפקיד מפתח, פעיל הרבה יותר ממה שנראה בקריאה בראשונה.

והמלך דוד זקן

ספר מלכים פותח בתיאור זקנתו של דוד:

מלכים א א:א וְהַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַיְכַסֻּ֙הוּ֙ בַּבְּגָדִ֔ים וְלֹ֥א יִחַ֖ם לֽוֹ׃

הפסוק הזה משתמש באותו הביטוי שבו מתאר הכתוב בבראשית את זקנתו של אברהם:

בראשית כד:א וְאַבְרָהָ֣ם זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַֽי־הוָ֛ה בֵּרַ֥ךְ אֶת־אַבְרָהָ֖ם בַּכֹּֽל׃

המקבילה הזו, שעשויה להיות גם צירוף מקרים, היא שהביאה לבחירה במלכים א:א-לא להפטרת פרשת חיי שרה (בראשית כג:א-כה:יח)[4]. אולם בזאת הדמיון שבין המקורות מתמצה. קודם כל, כפי שראינו, אברהם זוכה לברכה אלוהית לעת זקנה. בהמשך הוא שולח את עבדו למצוא אישה ליצחק בנו, הלא היא רבקה (בראשית כד). לאחר מכן אברהם בעצמו מתחתן מחדש עם אישה בשם קטורה ויולד ממנה ילדים נוספים (בראשית כה:א-ו). בפסוקים החותמים את הפרשה אברהם הולך לעולמו ב"בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ" (בראשית כה:ז-יא [פס' ח]).

לעומת זאת, קשה לדמיין את התקופה האחרונה בחיי דוד בצורה אומללה יותר. הדבר הראשון שאנו שומעים על דוד הוא חוליו – וַיְכַסֻּ֙הוּ֙ בַּבְּגָדִ֔ים וְלֹ֥א יִחַ֖ם לֽוֹ. כיון שכך עבדי החצר מציעים לו פתרון:

מלכים א א:א-ב ...יְבַקְשׁ֞וּ לַאדֹנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ נַעֲרָ֣ה בְתוּלָ֔ה וְעָֽמְדָה֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּתְהִי־ל֖וֹ סֹכֶ֑נֶת וְשָׁכְבָ֣ה בְחֵיקֶ֔ךָ וְחַ֖ם לַאדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ.

המילה "סוכנת" היא מילה נדירה, ומלבד בפסוק הזה השורש ס.כ.ן מופיע רק עוד פעם אחת בכל המקרא בצורה הזו, בישעיהו כב:טו, כשם תואר לגבר בשם שֶבְנָא, מנהל המשק של חצר המלכות. [5] מהפסוק בישעיהו אנו למדים כי מהות התפקיד הזה לא כרוכה ביחסים אינטימיים. עם זאת, ראוי לציון שעל מנת לעזור לדוד לשמור על חום גופו, עבדיו מחפשים במפורש "נערה יפה".

מלכים א א:ג וַיְבַקְשׁוּ֙ נַעֲרָ֣ה יָפָ֔ה בְּכֹ֖ל גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּמְצְא֗וּ אֶת־אֲבִישַׁג֙ הַשּׁ֣וּנַמִּ֔ית[6] וַיָּבִ֥אוּ אֹתָ֖הּ לַמֶּֽלֶךְ׃ א:ד וְהַֽנַּעֲרָ֖ה יָפָ֣ה עַד־מְאֹ֑ד וַתְּהִ֨י לַמֶּ֤לֶךְ סֹכֶ֙נֶת֙ וַתְּשָׁ֣רְתֵ֔הוּ וְהַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א יְדָעָֽהּ׃

מפרשים מסורתיים ומודרניים נחלקו בשאלה אם היעדר היחסים המיניים בין אבישג לדוד נבע מחוסר העניין של דוד בכך, או שמא מחוסר יכולת שנבע מבריאות רופפת ואין־אונות. תהא התשובה אשר תהא, ניסיונו של אדוניה להמליך את עצמו מיד בסצנה הבאה מלמד כי האדישות של דוד אל מול נערה יפה מסמלת את אובדן כוח הפעולה השלטוני שלו.

בת שבע ונתן מתמרנים את המלך

בנסיון לבסס את כוחו, אדוניה מזמין לטקס ההמלכה שלו את יואב, מבכירי צבא דוד, ואת אביתר הכהן. בכיר צבאי אחד, בניה, וכהן אחר, צדוק, לא זוכים להזמנה, ככל הנראה מפני שאינם מתומכיו. דמות אחרת שנשארת מחוץ למסיבה היא נתן הנביא, מתומכי שלמה. הזיקה בין נתן לשלמה נבטה כבר עם הולדתו של שלמה, בתחילת סיפור ירושת הכסא:

שמואל ב יב:כד וַיְנַחֵ֣ם דָּוִ֗ד אֵ֚ת בַּת־שֶׁ֣בַע אִשְׁתּ֔וֹ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַיִּשְׁכַּ֣ב עִמָּ֑הּ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן (ויקרא) [וַתִּקְרָ֤א] אֶת־שְׁמוֹ֙ שְׁלֹמֹ֔ה וַי־הוָ֖ה אֲהֵבֽוֹ׃ יב:כה וַיִּשְׁלַ֗ח בְּיַד֙ נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ יְדִ֣ידְיָ֑הּ בַּעֲב֖וּר יְ־הוָֽה׃

הזיקה של נתן לשלמה, וכנראה גם פשוט רצונו להציל את חייו שלו, מביאים אותו לרקום יחד עם בת שבע, אֵם שלמה, תכנית שתוודא שדוד יתמוך בפומבי בעליית שלמה למלוכה:

מלכים א א:יא וַיֹּ֣אמֶר נָתָ֗ן אֶל־בַּת־שֶׁ֤בַע אֵם־שְׁלֹמֹה֙ לֵאמֹ֔ר הֲל֣וֹא שָׁמַ֔עַתְּ כִּ֥י מָלַ֖ךְ אֲדֹנִיָּ֣הוּ בֶן־חַגִּ֑ית וַאֲדֹנֵ֥ינוּ דָוִ֖ד לֹ֥א יָדָֽע׃ א:יב וְעַתָּ֕ה לְכִ֛י אִיעָצֵ֥ךְ נָ֖א עֵצָ֑ה וּמַלְּטִי֙ אֶת־נַפְשֵׁ֔ךְ וְאֶת־נֶ֥פֶשׁ בְּנֵ֖ךְ שְׁלֹמֹֽה׃ א:יג לְכִ֞י וּבֹ֣אִי ׀ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְאָמַ֤רְתְּ אֵלָיו֙ הֲלֹֽא־אַתָּ֞ה אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֗לֶךְ נִשְׁבַּ֤עְתָּ לַאֲמָֽתְךָ֙ לֵאמֹ֔ר כִּֽי־שְׁלֹמֹ֤ה בְנֵךְ֙ יִמְלֹ֣ךְ אַחֲרַ֔י וְה֖וּא יֵשֵׁ֣ב עַל־כִּסְאִ֑י וּמַדּ֖וּעַ מָלַ֥ךְ אֲדֹנִיָֽהוּ׃

התכנית של נתן היא שבת שבע "תזכיר" לדוד הבטחה שכביכול הבטיח לה, ששלמה בנה יירש את דוד כמלך ישראל. ברגע הזה, נתן ייכנס לחדר ויעשה את אותו הדבר:

מלכים א א:יד הִנֵּ֗ה עוֹדָ֛ךְ מְדַבֶּ֥רֶת שָׁ֖ם עִם־הַמֶּ֑לֶךְ וַאֲנִי֙ אָב֣וֹא אַחֲרַ֔יִךְ וּמִלֵּאתִ֖י אֶת־דְּבָרָֽיִךְ׃

צירוף המקרים המבוים של הבקשות הצמודות הללו נועד לשכנע את דוד בצדקת דבריהם בבחינת "על פי שניים עדים יקום דבר", או בלשונו של אורי אלטר: "יש לניסוח שבועתו לכאורה של דוד על דרך התקבולת את הכוח לטבוע חותם בזיכרונו."[7]

רד"ק: דוד נשבע לפני ששלמה נולד

המקרא לא מציין בשום מקום שדוד הבטיח הבטחה שכזו. גם המספר הכל יודע לא מאשר בשום מקום שהדברים שנתן טוען שהתרחשו אכן קרו. הרב דוד קמחי (רד"ק, 1235-1160) למשל, חש שהוא חייב לסנגר על אמתות דבריו של נתן (פירושו על מלכים א א:יג):

יודע היה נתן שנשבע לה ששמע זה ממנה

רד"ק מרחיב את הנקודה הזו ומסביר על פי המדרש את הנסיבות שהביאו את דוד לשאת שבועה כזו:

ולמה נשבע לה? אמרו [חכמים] כי כשמת הילד אמרה בת שבע: "הילד מת מפני העוון, אפילו יהיה לי ממך בן של קיימא יבוזו אותו אחיו מפני שבאתי אליך בעוון מתחילה." ולא רצתה להזקק לו עד שנשבע לה כי הבן שיהיה לו ממנה ראשונה ימלוך אחריו.

אם כן לפי רד"ק נתן ובת שבע מזכירים לדוד הבטחה אמיתית. אולם על מנת להוכיח את דבריו הוא נאלץ להמציא אירועים שיהפכו את הקריאה שלו למתקבלת על הדעת. סביר הרבה יותר שצירוף המקרים המתוזמן הזה לא נועד להגביר את כוחה של עובדה קיימת גרידא, אלא לשכנע מלך במצב שברירי להאמין בסיפור שזה עתה נרקם.

דוד מקבל את המסר

כשבת שבע נכנסת לדבר עם דוד הכתוב מזכיר לנו את זקנותו המופלגת ואת אבישג, הנערה היפה המשרתת אותו:

מלכים א א:טו וַתָּבֹ֨א בַת־שֶׁ֤בֶע אֶל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַחַ֔דְרָה וְהַמֶּ֖לֶךְ זָקֵ֣ן מְאֹ֑ד וַֽאֲבִישַׁג֙ הַשּׁ֣וּנַמִּ֔ית מְשָׁרַ֖ת אֶת־הַמֶּֽלֶךְ׃ א:טז וַתִּקֹּ֣ד בַּת־שֶׁ֔בַע וַתִּשְׁתַּ֖חוּ לַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ מַה־לָּֽךְ׃

בת שבע משתחווה בפני האדם הזקן והחלוש – מחווה נאה שהולמת יותר את מעמדו מאשר את מצבו – והמלך שואל אותה מה רצונה:

מלכים א א:יז וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אֲדֹנִי֙ אַתָּ֨ה נִשְׁבַּ֜עְתָּ בַּֽי־הוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לַֽאֲמָתֶ֔ךָ כִּֽי־שְׁלֹמֹ֥ה בְנֵ֖ךְ יִמְלֹ֣ךְ אַחֲרָ֑י וְה֖וּא יֵשֵׁ֥ב עַל־כִּסְאִֽי׃

אף כי ייתכן שהדבר נרמז כבר בדברי נתן, בת שבע היא הראשונה להכניס את אלוהים למשוואה. בת שבע ממשיכה ומרחיבה בפירוט רב מאשר ההודעה התמציתית שביקש ממנה נתן למסור:

מלכים א א:יח וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֥ה אֲדֹנִיָּ֖ה מָלָ֑ךְ וְעַתָּ֛ה אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א יָדָֽעְתָּ׃ א:יט וַ֠יִּזְבַּח שׁ֥וֹר וּֽמְרִיא־וְצֹאן֮ לָרֹב֒ וַיִּקְרָא֙ לְכָל־בְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּלְאֶבְיָתָר֙ הַכֹּהֵ֔ן וּלְיֹאָ֖ב שַׂ֣ר הַצָּבָ֑א וְלִשְׁלֹמֹ֥ה עַבְדְּךָ֖ לֹ֥א קָרָֽא׃ א:כ וְאַתָּה֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ עֵינֵ֥י כָל־יִשְׂרָאֵ֖ל עָלֶ֑יךָ לְהַגִּ֣יד לָהֶ֔ם מִ֗י יֵשֵׁ֛ב עַל־כִּסֵּ֥א אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ אַחֲרָֽיו׃ א:כא וְהָיָ֕ה כִּשְׁכַ֥ב אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ עִם־אֲבֹתָ֑יו וְהָיִ֗יתִי אֲנִ֛י וּבְנִ֥י שְׁלֹמֹ֖ה חַטָּאִֽים׃

בת שבע מדגישה כי אדוניה פועל ללא ידיעתו או הסכמתו של המלך ובזאת רומזת שבניגוד לשלמה בנה, אדניה לא רואה חשיבות בדעתו של דוד המזדקן.

בעוד בת שבע מדברת, נכנס נתן פנימה עם הודעה זהה על הבטחתו של דוד, ומבטא חרדה מפני תהליך העלייה של אדניה למלוכה, בניגוד לרצונותיו המשוערים של דוד (פסוקים כב-כז). ההתקפה משתי החזיתות על זכרונו של דוד מעוררת לבסוף את המלך התשוש לפעולה:

מלכים א א:כח וַיַּ֨עַן הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ וַיֹּ֔אמֶר קִרְאוּ־לִ֖י לְבַת־שָׁ֑בַע וַתָּבֹא֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַֽתַּעֲמֹ֖ד לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃וַיִּשָּׁבַ֥ע הַמֶּ֖לֶךְ וַיֹּאמַ֑ר חַי־יְהוָ֕ה אֲשֶׁר־פָּדָ֥ה אֶת־נַפְשִׁ֖י מִכָּל־צָרָֽה׃ א:כט כִּ֡י כַּאֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨עְתִּי לָ֜ךְ בַּי־הוָ֨ה אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר כִּֽי־שְׁלֹמֹ֤ה בְנֵךְ֙ יִמְלֹ֣ךְ אַחֲרַ֔י וְה֛וּא יֵשֵׁ֥ב עַל־כִּסְאִ֖י תַּחְתָּ֑י כִּ֛י כֵּ֥ן אֶעֱשֶׂ֖ה הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃

הזיכרון המדומה מושתל בהצלחה בתוך מוחו המעורפל של דוד ומוביל אותו לפעול בהתאם לטענותיהם של נתן ובת שבע ולמענם. הסיפור הזה מקדים את רעו המודרני "פייק ניוז", אבל נראה כי הסיפור הזה גם משקף את התופעה המכונה בשדה הפסיכולוגיה "תסמונת זיכרון שווא/מודחק". אנשים הלוקים בתסמונת נזכרים בעצמם, או בעזרת אחרים, באירועים שלא התרחשו באמת. המקרה של דוד הנזכר בהבטחה שהבטיח לבת שבע, ששלמה יהיה ממשיכו, יכולה להופיע בספרי מבוא לפסיכולוגיה כדוגמא להשתלה של זיכרון שווא במוחו של אדם שאין בו די כוח לעמוד בפני הַשָּׁאָה (סוגסטיה).

דוד, כבת שבע, מכניס את י־הוה לתמונה ומבטיח כי יפעל מיד להמליך את שלמה. ההפטרה המקובלת – אך לא הפרק כולו – מסתיימת במילותיה של בת שבע:

מלכים א א:לא וַתִּקֹּ֨ד בַּת־שֶׁ֤בַע אַפַּ֙יִם֙ אֶ֔רֶץ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ לַמֶּ֑לֶךְ וַתֹּ֕אמֶר יְחִ֗י אֲדֹנִ֛י הַמֶּ֥לֶךְ דָּוִ֖ד לְעֹלָֽם׃

השורה האחרונה מבטאת אמנם אצילות נפש אך בד בבד גם משאלת לב בלתי אפשרית ואף אירונית, שהרי דוד זקן וחולה והטובה שהוא מעניק לה היא להמליך את שלמה בנה כיורש העצר.

הריגת אדוניה

אדוניה שומע על המלכת שלמה בעודו חוגג את המלכתו שלו (מלכים א:לב-מט) ונאחז בהלה:

מלכים א א:נ וַאֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ יָרֵ֖א מִפְּנֵ֣י שְׁלֹמֹ֑ה וַיָּ֣קָם וַיֵּ֔לֶךְ וַֽיַּחֲזֵ֖ק בְּקַרְנ֥וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃ א:נא וַיֻּגַּ֤ד לִשְׁלֹמֹה֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּה֙ אֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ יָרֵ֖א אֶת־הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֑ה וְ֠הִנֵּה אָחַ֞ז בְּקַרְנ֤וֹת הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לֵאמֹ֔ר יִשָּֽׁבַֽע־לִ֤י כַיּוֹם֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה אִם־יָמִ֥ית אֶת־עַבְדּ֖וֹ בֶּחָֽרֶב׃ א:נב וַיֹּ֣אמֶר שְׁלֹמֹ֔ה אִ֚ם יִהְיֶ֣ה לְבֶן־חַ֔יִל לֹֽא־יִפֹּ֥ל מִשַּׂעֲרָת֖וֹ אָ֑רְצָה וְאִם־רָעָ֥ה תִמָּצֵא־ב֖וֹ וָמֵֽת׃ א:נג וַיִּשְׁלַ֞ח הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֗ה וַיֹּרִדֻ֙הוּ֙ מֵעַ֣ל הַמִּזְבֵּ֔חַ וַיָּבֹ֕א וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֑ה וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ שְׁלֹמֹ֖ה לֵ֥ךְ לְבֵיתֶֽךָ׃

אולם הסיפור לא נגמר בדברים אלה. אחרי מותו של דוד אדוניה מגיע אל בת שבע, אֵם המלך, ובפיו בקשה אחת:

מלכים א ב:יג וַיָּבֹ֞א אֲדֹנִיָּ֣הוּ בֶן־חַגֵּ֗ית אֶל־בַּת־שֶׁ֙בַע֙ אֵם־שְׁלֹמֹ֔ה וַתֹּ֖אמֶר הֲשָׁל֣וֹם בֹּאֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר שָׁלֽוֹם׃ ב:יד וַיֹּ֕אמֶר דָּבָ֥ר לִ֖י אֵלָ֑יִךְ וַתֹּ֖אמֶר דַּבֵּֽר׃ ב:טו וַיֹּ֗אמֶר אַ֤תְּ יָדַ֙עַתְּ֙ כִּי־לִי֙ הָיְתָ֣ה הַמְּלוּכָ֔ה וְעָלַ֞י שָׂ֧מוּ כָֽל־יִשְׂרָאֵ֛ל פְּנֵיהֶ֖ם לִמְלֹ֑ךְ וַתִּסֹּ֤ב הַמְּלוּכָה֙ וַתְּהִ֣י לְאָחִ֔י כִּ֥י מֵיְ־הוָ֖ה הָ֥יְתָה לּֽוֹ׃ ב:טז וְעַתָּ֗ה שְׁאֵלָ֤ה אַחַת֙ אָֽנֹכִי֙ שֹׁאֵ֣ל מֵֽאִתָּ֔ךְ אַל־תָּשִׁ֖בִי אֶת־פָּנָ֑י וַתֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו דַּבֵּֽר׃ ב:יז וַיֹּ֗אמֶר אִמְרִי־נָא֙ לִשְׁלֹמֹ֣ה הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֥י לֹֽא־יָשִׁ֖יב אֶת־פָּנָ֑יִךְ וְיִתֶּן־לִ֛י אֶת־אֲבִישַׁ֥ג הַשּׁוּנַמִּ֖ית לְאִשָּֽׁה::

למראית עין הבקשה הזו נשמעת תמימה. אנו כבר יודעים שאבישג הייתה יפהפייה וכי מפאת חולשתו וזקנתו של דוד התפקיד שלה "לחמם" אותו לא חרג מעבר לגבול ה"סיעוד" ולא הפך למיני. אולם בקשתו של אדניה אינה תמימה כפי שהיא נראית.

כשאבשלום, אחיו הגדול של אדוניה, מורד במלכותו של דוד ומצליח לתפוס את הכתר, הוא שוכב "לעיני כל ישראל" עם פילגשי דוד שנותרו מאחור בירושלים (שמואל ב טז:כ-כב). הפעולה הזו היא דרכו הגסה של אבשלום להכריז על האין אונות (הפוליטית) של אביו ולסמל שכעת הגיע זמנו של שלטון בראשות אבשלום.[8]

כאשר אדם מתחתן או שוכב עם אחת מנשי (או פילגשי[9]) המלך הקודם הוא טוען במובלע לכך שהוא המלך. לפיכך, ניתן לשער כי בת שבע ראתה בבקשה שכזו איום על בנה. עם זאת, נדמה כי בת שבע מתעלמת מן הבעיה ופונה הישר אל שלמה כשליחה נלהבת של אדוניה:

מלכים א ב:יח וַתֹּ֥אמֶר בַּת־שֶׁ֖בַע ט֑וֹב אָנֹכִ֕י אֲדַבֵּ֥ר עָלֶ֖יךָ אֶל־הַמֶּֽלֶךְ׃ ב:יט וַתָּבֹ֤א בַת־שֶׁ֙בַע֙ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה לְדַבֶּר־ל֖וֹ עַל־אֲדֹנִיָּ֑הוּ וַיָּקָם֩ הַמֶּ֨לֶךְ לִקְרָאתָ֜הּ וַיִּשְׁתַּ֣חוּ לָ֗הּ וַיֵּ֙שֶׁב֙ עַל־כִּסְא֔וֹ וַיָּ֤שֶׂם כִּסֵּא֙ לְאֵ֣ם הַמֶּ֔לֶךְ וַתֵּ֖שֶׁב לִֽימִינֽוֹ׃ ב:כ וַתֹּ֗אמֶר שְׁאֵלָ֨ה אַחַ֤ת קְטַנָּה֙ אָֽנֹכִי֙ שֹׁאֶ֣לֶת מֵֽאִתָּ֔ךְ אַל־תָּ֖שֶׁב אֶת־פָּנָ֑י וַיֹּֽאמֶר־לָ֤הּ הַמֶּ֙לֶךְ֙ שַׁאֲלִ֣י אִמִּ֔י כִּ֥י לֹֽא־אָשִׁ֖יב אֶת־פָּנָֽיִךְ׃ ב:כא וַתֹּ֕אמֶר יֻתַּ֖ן אֶת־אֲבִישַׁ֣ג הַשֻּׁנַמִּ֑ית לַאֲדֹנִיָּ֥הוּ אָחִ֖יךָ לְאִשָּֽׁה׃

כאן בת שבע נוהגת הפוך מן הדרך שבה נהגה עם דברי נתן – במקום להרחיב את בקשת אדניה, היא מוסרת את הבקשה מעצמה וכלל לא מזכירה את השיחה שלה איתו. עם זאת שלמה מבין מיד מה בוודאי גרם לפנייה הזו. על אף ההבטחה שנתן כי לא יסרב לבקשת אימו הוא מגיב בחריפות יתרה.

מלכים א ב:כב וַיַּעַן֩ הַמֶּ֨לֶךְ שְׁלֹמֹ֜ה וַיֹּ֣אמֶר לְאִמּ֗וֹ וְלָמָה֩ אַ֨תְּ שֹׁאֶ֜לֶת אֶת־אֲבִישַׁ֤ג הַשֻּׁנַמִּית֙ לַאֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ וְשַֽׁאֲלִי־לוֹ֙ אֶת־הַמְּלוּכָ֔ה כִּ֛י ה֥וּא אָחִ֖י הַגָּד֣וֹל מִמֶּ֑נִּי וְלוֹ֙ וּלְאֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וּלְיוֹאָ֖ב בֶּן־צְרוּיָֽה׃

בהעברת הבקשה הזו לשלמה, בת שבע חורצת את גורלו של אדוניה.

ב:כג וַיִּשָּׁבַע֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה בַּֽי־הוָ֖ה לֵאמֹ֑ר כֹּ֣ה יַֽעֲשֶׂה־לִּ֤י אֱלֹהִים֙ וְכֹ֣ה יוֹסִ֔יף כִּ֣י בְנַפְשׁ֔וֹ דִּבֶּר֙ אֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃ ב:כד וְעַתָּ֗ה חַי־יְ־הוָה֙ אֲשֶׁ֣ר הֱכִינַ֗נִי (ויושיביני) [וַיּֽוֹשִׁיבַ֙נִי֙] עַל־כִּסֵּא֙ דָּוִ֣ד אָבִ֔י וַאֲשֶׁ֧ר עָֽשָׂה־לִ֛י בַּ֖יִת כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר כִּ֣י הַיּ֔וֹם יוּמַ֖ת אֲדֹנִיָּֽהוּ׃ ב:כה וַיִּשְׁלַח֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה בְּיַ֖ד בְּנָיָ֣הוּ בֶן־יְהוֹיָדָ֑ע וַיִּפְגַּע־בּ֖וֹ וַיָּמֹֽת׃

אבל למה אדניה מבקש בכלל?

העובדה שאדניה לא מבין את הסיכון הכרוך בבקשתו מעוררת תמיהה. ובמילותיו השנונות של פרנק מור קרוס, "אם אדניה אכן פעל כפי שמתואר, הרי שהוא ראוי לצאת להורג – בעוון טיפשות".[10]

סטיבן וייצמן הציע כי תשוקתו של אדניה לאבישג היא שחייבה אותו לנקוט במהלך מסוכן שכזה,[11] על אף שאין בכתוב ביטוי מפורש כלשהו לכך. אם נזכר שאדניה בדיוק ניסה להמליך את עצמו וכי מלכותו של שלמה נמשכה עד כה פסוק אחד בלבד, יהיה לנו קשה לראות בבקשתו עניין חף מהקשרים פוליטיים.

אף כי אפשר שמעשיו של אדניה נובעים מטיפשות בלבד – הניסיון שלו להמליך את עצמו כאשר דוד עוד בחיים כבר הוכיח שהוא לא הפוליטיקאי הכי חד בקלמר – אפשר גם ששגה בהערכתו את שלמה. אם כן, הייתה לו גם שגיאה חמורה בהערכתו את בת שבע.

מדוע בת שבע עוזרת לאדניה?

מן הדרך שבה הסיפור הזה מתגלגל אנו יכולים לשער שבת שבע לא מסכימה לעזור לאדניה מטעמים של גמילות חסדים, וגם שהיא לא באמת מאמינה ששלמה ימלא את הבקשה. במקום זאת היא מבינה שהמוקש שאדניה נכנס לתוכו הוא הזדמנות. מוקדם יותר בסיפור שלמה מבטיח לאדניה שלא יהרוג אותו סתם כך – "אִם יִהְיֶה לְבֶן-חַיִל לֹא-יִפֹּל מִשַּׂעֲרָתוֹ אָרְצָה" (מלכים א א:נב), הבטחה בעייתית מנקודת מבטה של בת שבע.

כאשר אדניה מבקש את ידה של אבישג אין ספק שהוא לא נוהג "כבן חיל", והשבועה אפוא בטלה. וכך, בת שבע מעמידה פנים שאינה מבינה את המשמעות של בקשתו, מעבירה את הבקשה לשלמה ולמעשה נועצת את המסמר האחרון בקברו של אדניה.

שני הפרקים הראשונים בספר מלכים חושפים בפנינו את דיוקנה של בת שבע, שחקנית פוליטית ממדרגה ראשונה. היא המסוגלת לפעול לא רע במסגרת גבולות הגזרה שלה, ובאמצעות מניפולציה מתוכננת היטב מקדמת את מעמדה ואת מעמדו של בנה – בין אם בתמרון של דוד להמליך את שלמה ובין אם בתמרון של שלמה לסלק את אדוניה לצמיתות מן השטח.

ובחזרה לפגישה הראשונה של דוד ובת שבע

דמותה של בת שבע כשחקנית פוליטית ממולחת עומדת לעיתים בסתירה עם הופעתה הראשונה והמפורסמת ביותר – וגם הופעה המשמעותית היחידה הנוספת במקרא – בשמואל ב יא-יב, בתחילת סיפור ירושת הכסא. הסיפור המכריע הזה מבשר על תחילת ההידרדרות המוסרית של דוד. המלך צופה בבת שבע, אשתו של איש צבא בכיר בשם אוריה החיתי,[12] מתרחצת וההמשך ידוע: וַיִּשְׁלַח֩ דָּוִ֨ד מַלְאָכִ֜ים וַיִּקָּחֶ֗הָ וַתָּב֤וֹא אֵלָיו֙ וַיִּשְׁכַּ֣ב עִמָּ֔הּ (שמואל ב יא:ד).

הסיפור הזה הולך ומתגלגל: בת שבע נכנסת להיריון, דוד מנסה לחפות על מעשה הניאוף שלו וגורם לאוריה למות "בטעות" בקרב, דוד נושא את בת שבע, הבן המשותף נולד ומת אחרי שבוע,[13] ולאחריו נולד הבן המשותף השני, שלמה. בכל האירועים הללו קולה של בת שבע נשמע פעם אחת בלבד: הָרָה אָנֹכִי (שמואל ב יא:ה).

דורות של פרשנים הוקיעו ובצדק את מעשיו של דוד בפרשייה הזו, המתארת גבר המנצל את מעמדו כמלך ואת כוחו בעולם פטריארכלי של מונרכיה אבסולוטית. הוא רוצח ויורש, הוא שולט גם בגופם וגם בחייהם של נתיניו. בצדק מוכיח אותו אז נתן הנביא במשל המפורסם של כבשת הרש (שמואל ב יב:א-יד).

איך עלינו להבין את התנהגותה של בת שבע בסיפור הזה? פרשנים שונים ענו על השאלה הזו בצורות שונות מאוד זו מזו.[14]

קריאת אפשרית אחת – אם כי שנויה במחלוקת – היא שבת שבע, שבעלה יצא לשדה הקרב, מכירה בחולשתו של המלך לנשים וגם יודעת שמן הארמון אפשר לראות את הגג שעליו היא רוחצת. על פי גישה זו, ייתכן שבת שבע בעצמה רקמה את ההתרחשות הזו כדי להגיע להעלות את מעמדה החברתי. ובלשונה של ליליאן קליין:

הספונטניות שבמעשי דוד – בהליכה, בצפייה ובלקיחה – מחזקת את הטענה שהרחצה על הגג בזמן הזה בדיוק הייתה תרגיל מתוכנן. אני מציעה כי ייתכן שבת שבע נטהרה מטומאתה על הגג בתקווה שתצליח 'לפתות' את המלך דוד לפתות אותה. [15]

אחרים מתנגדים לקריאה הזו וטוענים כי בת שבע לא מפגינה כל פעולה עצמאית בהתרחשות המתוארת. היא עוסקת בצורה תמימה לחלוטין בטהרה מטומאת נידתה, ואילו דוד מחלל את כבודה במעשה של מציצנות ואז מנצל את כוחו כדי להביא אותה לחדרי ארמונו ולאנוס אותה. במילותיה של תקווה פריימר־קנסקי:

לומר שבת שבע תכננה לפתות את המלך זה כמו לומר על אישה שנאנסה שהיא "ביקשה את זה" מפני שחייכה, לבשה בגדים צמודים או הלכה למועדון. בת שבע נהנתה מרגע של פרטיות – כך חשבה – ואנו מחללים אותו מיד כשאנו עוצרים להרהר ביופייה. [16]

הדרך שבה אנו מבינים את פעולותיה של בת שבע בתחילת הסיפור קובעת איך נקרא את כל רצף העלילה שלאחר מכן. על פי הקריאה הראשונה, בת שבע שולטת בעקביות על גורלה. היא יודעת לפעול ככל יכולתה כדי לקדם את מצבה ובדרך זו גם מתחילה את סיפור ירושת הכסא וגם מסיימת אותו. היא יודעת כיצד לדרבן את דוד הזקן למנות את בנה ליורשו (מלכים א א) ממש כי שידעה איך לגרום לדוד של גיל העמידה להביא אותה לארמונו (שמואל ב יא). על פי הקריאה השנייה, בת שבע מתחילה את דרכה כקורבן תמים ונחטפת ונאנסת על ידי המלך. אולם עם הזמן היא לומדת איך לשרוד ואפילו לשגשג בחצר המלכות ומסיימת את הקריירה שלה כאימו רבת העוצמה של המלך.

הפעלנוּת של בת שבע

בכל דרך שבה נקרא את הפרק בו בת שבע מופיע לראשונה, כשנגיע לסוף הסיפור נגלה אישה שלא רק יודעת לתמרן את בעלה ואת בנה, אלא גם קולטת היטב את השטח מבחינה פוליטית. כך היא פועלת במשותף עם תומכי בנה, ובפרט נתן הנביא, כדי לוודא ששלמה יהיה המלך, וגם יודעת לזייף אמפתיה ואיחולים לבביים שיגרמו לאדניה לשחק באש שלבסוף מכלה אותו.[17]

קריאה זו של מלכים א א-ב ושל סיפור ירושת הכסא כולו צובעת את הדרמה המשפחתית הזו באור אחר. בת שבע הופכת מסתם צינור פסיבי המוציא מתוכו את היורש של דוד לאישה שפועלת באופן עצמאי: בכוחה למשוך את מבטו של המלך, לשנות את דעתו, ואפילו להביא למותו של יריב, מבלי שתצטרך פעם אחת לחשוף את קלפיה.

הערות שוליים