מִפקד גורם למגפה?

חוקי המפקד המקראי

בעת המפקד הראשון של בני ישראל במדבר מצווה התורה על כל אדם מישראל לשלם מכיסו חצי שקל (שמות ל:יא–טז).^[1] הכתוב אמנם מסביר במפורש כי הכסף הזה הוא תרומה למשכן, אולם הנימוק לתשלום הוא "וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַי־הֹוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא־יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם". החזרה של השורש כ.פ.ר ארבע פעמים בתוך הפרשייה הקצרה הזו, שישה פסוקים בסך הכול, מלמדת על חשיבותם של הכופר או הכפרה הללו:

^{שמות ל:יא} וַיְדַבֵּר יְ־הֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר ^ל:יב כִּי תִשָּׂא אֶת־רֹאשׁ בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַי־הֹוָה בִּפְקֹד אֹתָם...

ללא הכופר הזה תגיע המגפה:

וְלֹא־יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם.

סכום הכופר הוא חצי שקל, עשרים גרה:

^ל:יג זֶה יִתְּנוּ כׇּל־הָעֹבֵר עַל־הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַֽי־הֹוָֽה.

המפקד, כך מסתבר, כולל רק גברים מעל גיל 20.

^ל:יד כֹּל הָעֹבֵר עַל־הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְ־הֹוָה.

סכום התשלום אחיד לכל אדם המשתתף במפקד, ללא קשר למצבו הכלכלי:^[2]

^ל:טו הֶעָשִׁיר לֹא־יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת־תְּרוּמַת יְ־הֹוָה לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם.

כסף זה מיועד לעבודת המשכן/אהל מועד:^[3]

^ל:טז וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד...

ומשמש תזכורת לאלוהים:

 וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְ־הוָה לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם.

הפרשייה מציגה את ספירת האנשים כמעשה מסוכן מטבעו. המגפה איננה עונש על חטא שלא זכה לכפרה, אלא עצם המפקד מביא את המגפה, ותשלום הכופר נועד להגן על בני ישראל מפניה.

המפקד של דוד המלך והמגפה

התפיסה כי ספירה של אוכלוסייה מעוררת מגפה חוזרת בסיפור המפקד שערך דוד המלך (שמואל ב כד, ובכמה שינויים בעלי משמעות בדברים הימים א כא). הכתוב מתאר כי ה' כועס על ישראל מסיבה שאינה מפורשת וכדי שיוכל להענישו הוא "מסית" את דוד לפקוד את העם:

^{שמואל ב כד:א} וַיֹּסֶף אַף יְ־הוָה לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה. ^כד:ב וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם.

ההסבר שעלה בדעתו של המחבר המקראי למעשה מטופש ומסוכן כל כך מצידו של דוד הוא שהאל הסית אותו כדי ליצור לעצמו הזדמנות לפרוק את זעמו (על פי דברי הימים א כא:א היה זה שטן ולא האל). שלא במפתיע יואב נחרד מתשוקתו הפתאומית של דוד לקיים מִפקד ומנסה בתוקף להניאו מכך:

^כד:ג וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה.

דוד מתעלם מאזהרתו של יואב ועורך את המפקד. אך מיד לאחר מכן הוא מבין את גודל הטעות שעשה:

^כד:י וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְ־הוָה חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְעַתָּה יְ־הוָה הַעֲבֶר נָא אֶת עֲוֺן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד. 

האל מסרב למחול לדוד ובאמצעות גד הנביא מציג בפני דוד בחירה בין שלוש אפשרויות עונש: שבע שנות רעב, שלושה חודשים של הפסד במלחמה או שלושה ימים של מגפת דֶּבֶר.^[4] דוד בוחר באפשרות השלישית. המגפה מגיעה ונוטלת את חייהם של שבעים אלף איש.

האם בכל מִפקד טמונה סכנה?

המגפה שפוגעת בישראל אחרי המפקד של דוד שונה מן המגפה שממנה מזהיר שמות ל. היא איננה תוצאה טבעית של המפקד אלא עונש שנבחר מתוך כמה אפשרויות בעקבות ההחלטה האומללה לפקוד את העם. זאת ועוד. בתנ"ך עצמו מוזכרים מפקדי אוכלוסין רבים אחרים, חלקם אף מבוצעים בצו אלוהי: שלושת המפקדים במדבר בפרקים א–ב, כו, ו־לא בספר במדבר. בנוסף להם מסופר על עוד כתריסר מִפקדים או מנייה של אנשים מישראל, למשל על ידי יהושע (יהושע ח:י), שאול המלך (שמואל א יא:ח, יג:טו, טז:ד) ואפילו דוד המלך עצמו (שמואל ב יח:א). באף אחד מתיאורים אלה אין המפקד מעורר התנגדות על הארץ או עונש משמיים וגם לא נקשר לסכנת מגפה כלשהי.

מפרשי המקרא לדורותיהם בעת העתיקה ובימי הביניים, החל מן המקרא גופו, העלו כמה דרכים ליישוב הסתירה הזו בדבר קיום מפקדים. למעשה, אלו אפשרויות שונות הטוענות שמפקד אינו מעשה רע במהותו אלא נידון על פי הדרך שבה נעשה.

דברי הימים: יואב טעה במפקד

סיפור המפקד של דוד מסופר בשנית בספר דברי הימים. מחבר הספר רומז כי הבעיה לא נבעה מעצם המפקד אלא מפני שלא נעשה כפי האמור בספר שמות. הדופי במפקד דוד אינו עצם ההחלטה לפקוד את העם, אלא הפרת החוק האוסר למנות אנשים שטרם הגיעו לגיל 20. יואב, שר צבאו של דוד, מתעלם מהוראתו של דוד ועובר על חוק זה:

^{דברי הימים א כז:כג} וְלֹא נָשָׂא דָוִיד מִסְפָּרָם לְמִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּלְמָטָּה כִּי אָמַר יְ־הוָה לְהַרְבּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם. ^כז:כד יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה הֵחֵל לִמְנוֹת וְלֹא כִלָּה וַיְהִי בָזֹאת קֶצֶף עַל יִשְׂרָאֵל וְלֹא עָלָה הַמִּסְפָּר בְּמִסְפַּר דִּבְרֵי הַיָּמִים לַמֶּלֶךְ דָּוִיד.

גרסה זו מנקה את דוד מאשמה ותואמת את אהדתו היתרה של בעל ספר דברי הימים לדוד.^[5] "סעיף הגיל" מוזכר גם במפקדים אחרים במקרא (במדבר א:ג, כו:ב) ונראה שלכן סבר מחבר הספר כי זו הייתה הבעיה במפקד של דוד.

יוספוס ורמב"ן: בלא מחצית השקל

יוספוס טוען כי דוד לא שילם את "כופר הנפש" כמצווה בשמות ל:

^{קדמוניות ז.318} והמלך דוד חפץ לדעת את מספר רבבות העם, אבל שכח את פקודת משה אשר אמר לפנים שאם העם יפָּקד, על העם לשלם לאלהים מחצית השקל בעד כל גולגולת (תרגום שור).

ובדומה לזאת כותב גם הפרשן מימי הביניים רבי משה בן נחמן:

^{רמב"ן שמות ל:יא} ומפני שלא נתפרש כאן אם היא מצות דורות או לשעה במשה במדבר, טעה דוד ומנה אותם בלא שקלים, והיה הנגף בהם.^[6]

רלב"ג: המפקד נעשה ללא ציווי משמיים

רבי לוי בן גרשום (רלב"ג, 1344–1288) טוען כי דוד ספר את אנשיו שלא לצורך, מבלי שהאל ציווה אותו על כך. שגיאתו הייתה שנשען על עוצמה אנושית במקום להאמין ללא פקפוק כי אלוהים יגן על עמו.

^{רלב"ג שמואל ב כד:א} …בבטחו על רוב העם, ולא היה ראוי שיבטח כי אם בשם יתברך לבדו.^[7]

בפרשנות זו, כבקודמותיה, יש נופך של הצדקה דחוקה. הרי במקומות אחרים דוד מונה את אנשיו ללא ציווי אלוהי ונותר ללא פגע.

מהו החטא במניית אנשים?

הקריאה בפרשיות מחצית השקל בשמות והמפקד של דוד בשמואל בפני עצמן, גם ללא השוואה למקורות אחרים, הובילו פרשני מקרא מימי הביניים ועד ימינו לחפש הסבר לשאלה: מה הופך את המפקד למעשה מסוכן כל כך?

עבודות כפייה – משה גרסיאל מציין כי מפקד אוכלוסין במזרח הקרוב הקדום סימל כפיפות למוסדות האזרחיים והיה חלק ממערכת המיסוי, עבודות הכפייה והגיוס הכפוי לצבא.^[8] ההסתייגות ממפקדים נסעה מהתנגדות עממית להשתעבדות לשלטון המרכזי ולדרישותיו.

עין הרע – רש"י מציע כי הבעיה במפקד היא "עין הרע", מעין נוכחות מרושעת הטמונה במפקד ומתעוררת לחיים בעקבות שב"ראייה" של מספר האנשים:

^{רש"י שמות ל:יא} שהמנין שולט בו עין הרע והדֶבֶר בא עליהם כמו שמצינו בימי דוד.

גרסה קדומה יותר של הסבר זה מצויה כבר בתלמוד (ראו למשל בבלי, יומא כב ע"ב).^[9]

טומאה – ממצאים מהעיר המסופוטמית מארי (האלף השני לפנה"ס) ומרומא חושפים קשר סמנטי בין תיאורים קדומים של מפקדי אוכלוסין ובין עולם הטהרה. בעקבות זאת מציע ויליאם פרופּ כי מפקד אוכלוסין נתפס כמעשה "מטמא".^[10]

רק ה' רשאי למנות את עם ישראל – הוא לבדו יודע את מספרם ושמותיהם של הכוכבים (תהילים קמז:ד), על כן הוא גם היחיד שמסוגל למנות את ישראל ו"לְהַרְבּוֹת אֶת־יִשְׂרָאֵל כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם" (דברי הימים א כז:כג). זוהי אפוא זכות השמורה לאלוהות שאַל לבני אדם לפלוש לתחומה.

בסופו של דבר, אף אחד מהסברים אלו לא מניח לגמרי את הדעת, ומקורו וטעמו של האיסור לספור את בני ישראל נותרים בגדר תעלומה. לעומת זאת בחינת העונש שהמפקד מוביל אליו תספק לנו תובנה חדשה בעניין.

מידה כנגד מידה

העונש על ספירת עם ישראל הוא עונש מובהק של "מידה כנגד מידה": ספירה לא ראויה מביאה מגפה שפירושה מוות המוני^[11] שמשנה את מספר האנשים בעם – תוצאות המפקד הופכות לחסרות משמעות ומספרם של ישראל נותר בלתי ידוע.