האם המקרא מאמין בעין הרע?

אם תיכנסו לחנות מזכרות מסורתית באגן הים התיכון תמצאו שם בוודאי מבחר מחרוזות בשלל צבעים בוהקים, מחזיקי מפתחות, ומגוון מוצרי קרמיקה מעוטרים בסימנים מעוגלים. בחנויות יהודיות או מוסלמיות, ייתכן שתמצאו גם "חמסה"^[1] – קמע בצורת כף-יד, לעתים מעוטרת בציור של עין. בעיני תיירים מערביים אלה פריטי נוי או מזכרות בלבד, אך אלה למעשה קמעות שנועדו לשמש להגנה מפני עין הרע, כלומר, מפני מבטם המזיק של זרים, והם משקפים אמונה שראשיתה בימי קדם.

עין הרע בשומר ומחוצה לה

ניתן לעקוב אחר שורשי האמונה בעין הרע בשומר הקדומה (בערך 3000 לפנה"ס). למשל, בקינה על חורבן שומר ואור, האל אנליל הטיל "עין רעה" ("איגי הוּל") בבני האדם הנאמנים, כדי להשמידם. בקינה על ארידוג (Eridug) מסופר שאנליל הביט בחמת זעם על שומר והשמידה.^[2] "הוראות שורופק" מזהירות לא לעולל רע באמצעות העין, ומתארות פעולה זו כגרועה יותר מקללה:

גידוף רק פוצע את העור, עין-צרה הורגת.^[3]

אמונה זו לא הוגבלה לשומר בלבד, וניתן למצוא אותה בתרבויות רבות באזורי מסופוטמיה, מצרים ויוון. למשל, לחש-כישוף מתקופת בבל הקדומה (סביב 1900 – 1600 לפנה"ס) מפרט את ההרס שנגרם בעטיה של עין רעה:

העין היא נחש אימתני, עין האדם היא נחש אימתני,
נחש אימתני היא עין האדם הרע.
פנתה השמיימה – גשם לא ירד,
פנתה ארצה – הצמחים לא צמחו,
פנתה אל השור – נשבר עולו,
פנתה אל הרפת –החמיצה הגבינה,
היא לוכדת את דג הקצורה,
פנתה אל גבר צעיר – אבד אונו,
פנתה אל אישה צעירה – אבד מלבושה,
פנתה אל מינקת הילד – נתרופפה אחיזתה,
פנתה אל הירקות – נבלו החסה והגרגיר,
פנתה אל הגן – הרקיבו הפירות.
יצאה עין ההר מן ההר,
הפציע אֵיל הבר בקרניו הזורחות.^[4]

דרכי הפעולה של עין הרע

האמונה בעין הרע מבוססת על תובנה שונה משלנו באשר לפיזיולוגיה של העין. לפי המדע המודרני, הראיה מתרחשת כאשר אור חיצוני חודר לתוך העין והוא מומר לאותות חשמליים שהמוח יכול לעבדם לצורות הניתנות לזיהוי. כלומר, העין היא איבר סביל למדי; היא אינה יכולה לפעול אלא אם פועל עליה כוח חיצוני.

בעת העתיקה האמינו בתהליך הפוך: היוונים הקדומים למשל, טענו שהעין היא זו שיורה מתוכה את האור וזה נקשר לעצמים וחוזר אל העין. האור הבוקע מן העין אוסף מידע על העצמים שעימם הוא בא במגע, אך הוא גם עלול להשפיע עליהם לרעה.^[5]

לעיניהם של פרטים מסוימים בחברה, בדרך-כלל לדמויות משולי החברה כמו אלמנות או זרים, יוחסו כוחות עוצמתיים של הרס ביחס ל"כל חפץ, חי או דומם, שעליו נפל מבטם".^[6] האמונה הרווחת הייתה שאנשים אלה יכולים להשתמש בעינם הרעה באמצעות כוחות טבעיים או על-טבעיים (אלוהיים או שטניים), כדי ליטול מאחרים את מה שנגזל מהם עצמם.

קורבנותיהם היו האנשים הפגיעים בחברה כמו ילדים או מי שחלה תמורה במצבם החברתי – נשים אחרי לידה או אחרי נישואין, או אנשים שחוו מוות במשפחה. אלה היו בסיכון של מוות בטרם-עת, קנאת שכנים, אובדן מקורות פרנסה. גם עובדי האדמה היו פגיעים, שכן בצוֹרת או שינוי פתאומי במזג האוויר עלולים להכחיד את היבולים החיוניים להישרדות הקהילה כולה.

השפעתה של עין הרע הייתה דרך להסביר את האסונות הללו. בני אדם האמינו שאיבדו את ילדם לא בשל מחלה או תזונה לקויה, אלא בעקבות עין רעה שכוונה אל הקורבן מצדו של אדם קנאי מן הקהילה. החקלאים לא איבדו את יבוליהם בשל שינויים באקלים או טיפול לא נכון, אלא בשל עין רעה שדפה אותם.

כדי להתגונן מפני ביש מזל כזה, אנשים ענדו קמעות שהוכנו במיוחד לשם-כך; הם הטילו לחשי כישוף או תלו עצמים מיוחדים על הבית או על גופם. "עינו של הורוס", למשל, הייתה אמורה להגן על המצרים מכל-רע ולרפאם מכל מחלה; פסלון "אליל העיניים" מתל בְּרק שבסוריה שימש לאותה מטרה.^[7] הקללות הבבליות המצוטטות להלן שימשו גם הן מגן מילולי נגד עין הרע, כגון זו:

יהי רצון שתיכרת העין הרעה, העין החולה,
שתיבקע כשק עור,
שתישבר למכיתות כקערות הפורסיטו (pursītu-pot ) של הקדר בשוק.
כאשר היא תקרַב, כאשר היא תקרב
כאשר היא תקרב למבוא הרחוב,
היא תפגוש את האיש שאין לו אלוהים.
יהי רצון שהעין תהפוך לרוח,
שאפילו אסאר בְּאבּזוּ (Asar in Abzu)
לא יוכל להפר (לחש זה).^[8]

לקמעות ולחשים כאלה יוחס הכוח להדוף את עין הרע או לפחות למתֵן את השפעתה, והם נמצאו באתרים ארכיאולוגים בכל רחבי אגן הים התיכון והמזרח התיכון הקדום.

עין הרע בספרות חז"ל

חז"ל הביעו גם הם דאגה מפני עין הרע. למשל, המשנה מונה את עין הרע כאחד משלושת הגורמים להרס עצמי של האדם (משנה אבות ב:יא):

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, עַיִן הָרָע,^[9] וְיֵצֶר הָרָע, וְשִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם.^[10]

פסוק זה מפורש ומפורט בטקסט מאוחר יותר, 'אבות דרבי נתן א' (טז:א), המתאר גורל מבשר רעות לאדם המקנא בלימודו של אחר:

עין הרע כיצד שלא תהא עינו של אדם צרה במשנתו של חבירו. מעשה באדם אחד שהיתה עינו צרה במשנתו של חברו נתקצרו חייו ונפטר והלך לו.

החכם הימי- ביניימי, ר' יונה גירונדי (נפטר 1264) הסביר את התפיסה המשתקפת כאן של המלומדים ("חכמי הטבע") ביחס להשפעת מבטיהם של בעלי הקנאה:

...אויר עולה מן המחשבה ההוא ושורף את הדברים שעויין בהם בעיניו הרע. גם בקרבו ישרף[,] אחר שמתאוה לדברים שאין יכולת מצוי בידו לעשות[.] המחשבה ההיא מקלקלת גופו כי יתקצר רוחו ומציאתו מן העולם.

תפיסה זו מושרשת היטב במקורות חז"ל;^[11] האם גם בתנ"ך קיימת תפיסה דומה?

מטאפורת העין המרגישה

כעשרים קטעים בתנ"ך קושרים בין עין ורוע, במידה זו או אחרת. בעוד שהמקרא אינו מספק הסבר ברור בנוגע לדרכי פעולת העין, נראה שהתפיסה היא שהעין היא איבר פעיל, המסוגל להתבהר ולהתעמעם, במיוחד על רקע התבגרות או מחלה. למשל, הסיפור על יעקב הגונב את ברכת עשיו מתחיל באמירה:

^{בראשׁית כז:א} וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת...

בדומה לזאת, איוב מתאר את התרופפות חושיו כך:

^{איוב יז:ז} וַתֵּכַהּ מִכַּעַשׂ עֵינִי וִיצֻרַי כַּצֵּל כֻּלָּם.

לעומת זאת, נאמר על משה שלמרות גילו המופלג,

^{דברים לד:ז} ...לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה.

המקרא גם מתאר את העין המלקטת ידע.^[12] אולם מבט עלול גם להיות קטלני: אם אדם רואה את ה', קיימת סכנה לחייו (שמות לג:כ, בראשית טז: יג), וכך גם אם ה' נותן את מבטו בדבר-מה (חבקוק ג:ו).

העין חוֹוה רוע

רוב הקטעים העוסקים בעין החווה רוע מתייחסים למצב המכעיס או מתסכל את האדם המתבונן. למשל,

^{במדבר יא:י} וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף יְ־הוָה מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע.^[13]

גם ההיפך נכון: מצב משביע רצון הוא "טוב בעיני" האדם:

^{ירמיה מ:ד} וְעַתָּה הִנֵּה פִתַּחְתִּיךָ הַיּוֹם מִן הָאזִקִּים אֲשֶׁר עַל יָדֶךָ אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ לָבוֹא אִתִּי בָבֶל בֹּא וְאָשִׂים אֶת עֵינִי עָלֶיךָ וְאִם רַע בְּעֵינֶיךָ לָבוֹא אִתִּי בָבֶל חֲדָל רְאֵה כָּל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ אֶל טוֹב וְאֶל הַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לָלֶכֶת שָׁמָּה לֵךְ.

כותבי המקרא משתמשים במטאפורה דומה כדי לתאר את רגשותיו של ה':

^{בראשית לח:ז} וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְ־הוָה וַיְמִתֵהוּ יְ־הוָה.

אך שלא כעינו של אנליל, שבכוחה להרוס את שומר, עינו הרעה של ה' אינה הורגת את ער, ולשם כך ה' נדרש לנקוט פעולה נפרדת.

הביטוי במשלי

ספר משלי, שהוא אוסף של דברי חוכמה, מכנה אדם כיליי או קמצן, האוגר סחורות ומתאווה ליותר, בכינוי "רַע עָיִן":

^{משׁלי כג:ו} אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל תִּתְאָו לְמַטְעַמֹּתָיו.

^{משׁלי כח:כב} נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ.^[14]

לעומת זאת, הנדיב הוא בעל "עין טובה" (טוב עין):

^{משׁלי כב:ט} טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל.

כאן אין מדובר בהימנעות מקרבתם של מי שעלולים להזיק לאחרים במבט עיניהם, אלא בהימנעות מבעלי נטיות מסוימות: מִתאבי הבצע. הקשר בין הרוע לבין העין הוא מטאפורי, ומחברי המקרא מסתמכים על חוויות קונקרטיות כדי להעביר את כוונתם. המטאפורה מעידה על האמונה שלעין יש יכולת להשפיע באופן גופני על הסביבה מתקשרת אסוציאטיבית לחוויות רגשיות ומשפיעה על דרך התיאור של חוויות אלו.

הקללות שבספר דברים

הסגנון במשלי מסייע להבין את ההתייחסות לעיניים בקשר לעשיית הרע כפי שעולה מן הקללות בספר דברים פרק כח. בתחילה מתקבל הרושם שהקללות מציגות את עין הרע בפעולה. אך ההקשר המלא של הפסוק מראה שלא העין היא המזיקה ישירות.

^{דברים כח:נד} הָאִישׁ הָרַךְ בְּךָ וְהֶעָנֹג מְאֹד תֵּרַע עֵינוֹ בְאָחִיו וּבְאֵשֶׁת חֵיקוֹ וּבְיֶתֶר בָּנָיו אֲשֶׁר יוֹתִיר. ^כח:נה מִתֵּת לְאַחַד מֵהֶם מִבְּשַׂר בָּנָיו אֲשֶׁר יֹאכֵל מִבְּלִי הִשְׁאִיר לוֹ כֹּל בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ.

המצור גורם למצוקת רעב, והאיש מביט בעין רעה על בני משפחתו, כלומר, הוא מחליט שלא לחלוק עימם את מזונו (העשוי במקרה זה מבשר בניו המתים). המצור גורם לאדם להימנע מנדיבות, אולם לא המבט הוא הגורם לרוע.^[15] זהו ביטוי בוטה לאותו דימוי שראינו בספר משלי.^[16]

עינו הרעה של שאול?

הדוגמה הקרובה ביותר ל"עין הרע" הקלאסית, העשויה להשפיע על הסביבה, מצויה בסיפורו של שאול, שעינו הבוחנת גורמת לרוח הרעה להתגבר עליו:

^{שמואל א יח:ט} וַיְהִי שָׁאוּל עון (עוֹיֵן) אֶת דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה. ^יח:י וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה אֶל שָׁאוּל וַיִּתְנַבֵּא בְתוֹךְ הַבַּיִת וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָדוֹ כְּיוֹם בְּיוֹם...

קטע זה במקרא הוא הקרוב ביותר למושג עין הרע במשמעות שראינו בספרות המזרח הקדום. ואכן, רש"י (ר' שלמה יצחקי, בערך 1040–1105) מחבר בין המילים "עין רעה" ו–"עוון". אולם על פי הטקסט, הנפגע העיקרי מעינו הרעה של שאול הוא שאול עצמו. הסיפור אמנם חוזה צרות לדוד, אך הסכנה היחידה הנשקפת לו היא מפני ניסיונותיו החוזרים של שאול להורגו, ולא מעינו הרעה.^[17]

עין הרע? לא בתנ"ך

האם תושבי ישראל ויהודה הקדומות האמינו בעין הרע? דהיינו בכך שאנשים עלולים להזיק לאחרים באמצעות מבטם, כפי שהאמינו תושבי המזרח התיכון הקדום, תושבי יוון הקדומים והיהדות הרבנית? קשה להכריע בעניין באופן חד משמעי, אך אפשר לומר שהתנ"ך אינו מתייחס לעין הרע במפורש, וקיימות מעט מאוד ראיות מתקופה זו לקמעות ולחשים המכוונים לגרש את עין הרע.^[18]

המקרא אמנם קושר בין העין ובין יכולת האדם להשפיע על הסביבה ועל אחרים, אך על פי הטקסטים המקראיים, כאשר אדם מביט בעין רעה על זולתו, מדובר במצבו הרגשי של האדם המתבונן, ולא במתקפת כישוף שסיכולה מצריך שימוש בקמעות.