צום סגפני וסכנותיה של אדיקות דתית

צום הוא מנהג רווח באנושות כולה, ומשמשת מרכיב במארג התרבותי של מרבית החברות (ואולי אף בכולן). הוגים יוונים קדם-סוקרטיים כגון פיתגורס (המאה ה-6 לפני הספירה) הורו לשומעי לקחם לצום מטעמים רפואיים, פילוסופיים ומיסטיים כדבר המובן מאליו, כפי שהיה נהוג בחברות רבות אחרות.

המסורת היהודית מחייבת בתעניות ביום הכיפורים ועל חורבן הבית,^[1] ומוסיפה עליהן צומות על הגשם, כמפורט במסכת תענית.^[2] מנהג מוכר פחות הוא המנהג המיסטי הקדום של צום ככלי להיטהרות הנפש. לדוגמה, ספר ההיכלות, חיבור מתקופת הגאונים העוסק בתורת הסוד, מספר כיצד פגש רבי ישמעאל^[3] ביופיאל שר התורה, שהורה לו לצום במשך ארבעים יום כדי שיהיה ראוי להתגלות נוספת:^[4]

אמר ר' ישמעאל: כשהייתי בן י"ג שנה הרחיש לבי בדבר זה, וחזרתי אצל רבי נחוניה בן הקנה רבי, נומתי (לי) [לו]: "שרה של תורה מה שמו?" ונאם לי יופיאל שמו. מיד עמדתי וצערתי לעצמי ארבעים יום ואמרתי שם גדול עד שהורדתי אותו. וירד בשלהבת אש ופניו כמראה בזק. כיון שראיתי אותו נבהלתי ונזדעזעתי וירדתי לאחורי. ונם לי: "בן אדם, מה טיבך שהרעשת את פמלייא גדולה?" ונומיתי לו: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שלא הורדתי אותך לכבוד(ך)[י] אלא לעשות רצון קונך." ונם לי: "בן אדם,^[5] טפה סרוחה רמה ותולעה, מאן דבעי דנתגלי עלוי ישב בתענית ארבעים יום, ויטבול עשרים וארבע טבילות בכל יום, ואל יטעום דבר מזוהם, ואל יסתכל באשה וישב בבית אפל שלום."^[6]

לפי מקור זה הצום משמש ככלי למירוק רוחני, המאפשר ליורד המרכבה להיכנס למדורות שמימיים ללא פגע ולפגוש במלאכים.

צום של ארבעים יום כדי להגות את השם המפורש

בסיפור דומה המופיע ב"מעשה מרכבה", חיבור נוסף מתקופת הגאונים, מורה רבי עקיבא למי שמבקש להגות את השם המפורש לצום ארבעים יום, בדומה למשה שעל פי חז"ל צם ארבעים יום בהר סיני. אי ציות להוראה זו עלול לעורר עליו חרון אף:^[7]

א[מר] ר[בי] עקיבא: כל מי שמבקש לשנות משנה זו ולפרש השם הזה בפירושו ישב בתענית ארבעים יום ויניח ראשו בין ברכיו עד שהתעני[ת] שולטת בו וילחש [או "ויחלוש"]^[8] לארץ ולא לשמים, ותשמע ארץ ולא שמים.^[9] ואם נער הוא [כלומר, אינו נשוי] יאמרו עד שלא יוציא זרע, ואם בעל אשה הוא יהיה נכון לשלשת ימים שנ[אמר] (שמות יט:טו): והיו נכונים לשלשת ימים [אל תגשו אל אשה]....^[10] ויהיה רגיל בו מחודש לחודש ומשנה לשנה שלשים יום קודם ראש השנה מראש חודש אילול עד יום הכפורי[ם] כדי שלא יסטין עליו סטן ופגע רע השנה כולה.

ארבעים יום אלו אינם פרק זמן סמלי, אלא הם ארבעים יום של הימים הנוראים – מראש חודש אלול שבמהלכו יש להתכונן ליום הדין ועד יום הכיפורים.

ישו הנוצרי צם ארבעים יום כדי להתגבר על השטן

בברית החדשה מסופר כיצד צם ישו הנוצרי ארבעים יום כדי להביס את השטן:

^{לוקס ד:א} ישוע חזר מן הירדן מלא רוח הקודש, והרוח הובילה אותו אל המדבר – ^ד:ב שם ניסה אותו השטן במשך ארבעים יום. במשך כל אותו זמן לא אכל ישוע דבר, ובתום ימי הניסיון היה רעב מאוד.^[11]

כפי שמורה רבי עקיבא במעשה מרכבה (שנתחבר מאות שנים לאחר מכן), הצום מאפשר לישו להחזיק ברוח הקודש בקרבו ולהימנע בהצלחה מליפול בשוחות שטומן לו השטן.

תעניות סיגוף: מנהג הפילוסופים

מאות שנים לפני שנתחברו חיבורי ההיכלות, תיאר פילון, הפילוסוף היהודי ההלניסטי, את מנהגן של כיתות פילוסופים יהודים בקרבת אלכסנדריה לצום צומות ארוכים כדי לסגף את גופם:

^{על חיי העיון 34:4} את כיבוש היצר הם שמים ביסוד, כעין אבן־פינה, ובונים על גביו את יתר סגולות הנפש. איש מהם לא יביא אוכל או משקה לפיו לפני בוא השמש.^[12]

פילון ממשיך ומסביר מהי הסמליות שבמנהג זה:

לפי שיפוטם ראוי העיסוק בפילוסופיה לאור, וצורכי הגוף – לחשכה, ועל כן הקצו לזה את היום, ולזה חלק קטן של הלילה.

הם צמים כך במשך ימים – שלושה או שישה, תלוי עד כמה הם דבקים בצום.^[13] רק ביום השביעי, שהוא ככל הנראה יום השבת, הם שוברים את צומם:

^{על חיי העיון 36:4} אולם הואיל והשביעי הוא בעיניהם יום שכולו קדושה וחג, מצאו כי ראוי הוא לפרס מיוחד: ביום זה, אחרי הטיפול בנפש, ממתיקים גם לגוף ומשחררים אותו, כשחרר איש את בהמתו, מעמלו המתמיד.

ואולם, אפילו ביום השבת הם אינם זוללים וסובאים אלא אוכלים דיים, ובצניעות:

^{על חיי העיון 37:4} לא מעדני־מלך הם אוכלים, אלא לחם פשוט בתוספת מלח, שהאיסטניסים מתבלים באיזוב, ומשקהם מי־מעיין חיים; כי הם מרצים את שני האדונים שהטבע שם על בני־התמותה, את הרעב והצמא, מבלי להגיש שום מתנה כדי להחניף להם, אלא רק את הדברים הנחוצים שאי־אפשר לחיות בלעדיהם. לפיכך אוכלים הם לבל ירעבו ושותים לבל יצמאו, אך נמנעים מן השובע כהימנע מאויב החורש מזימות נגד הנפש והגוף כאחד.

עבור פילון, בעוד שהצום דומה מצד טיבו לתעניות שנוהגת המסורת המיסטית, מטרתה אינה הגנה מפני כוחות מסוכנים מעולמות אחרים. מטרת הצום היא ניתוק האדם ההוגה מתענוגות גשמיות, כגון המזון.^[14]

סיפורה של האישה שהתרברבה בצומותיה

גם התלמוד מזכיר תעניות לשם סיגוף בלשון מכבדת, אולם לצד זאת נשמעת גם הסתייגות מן היוהרה העלולה לצמוח ממנהגים אלו. התלמוד מספר על חסיד שמת עליו חברו ואיש לא ליווהו לבית עולמו, ובאותה שעה מת בנו של איש ציבור מקומי ויצא כל הציבור ללוותו. בכה החסיד, ובא אליו מלאך בחלום והראהו שכר ועונש בעולם הבא. בחלומו הוא פוגש באנשים שונים, ובין היתר באישה הסובלת עונש מחריד על חטאה:

^{ירושלמי חגיגה ב:ב (≅ ירושלמי סנהדרין ו:ו)} וַחֲמָא לְמִרְיָם בְּרַת עֲלֵי בְצָלִים. רִבִּי לָעְזָר בַּר יוֹסֵה^[16] אָמַר: תַּלְייָא בְחִיטֵּי בִיזַייָא.^[17] רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה אָמַר: צִירָא דְּתִרְעַא דִגְהִינָּם קְבִיעָא בְּאוּדְנָהּ.^[18]

תרגום: ראה [החסיד] את מרים בת עלי בצלים. רבי אלעזר בן יוסי אומר: תלוה בפטמותיה. רבי יוסי בן חנינה אומר: צירי דלתות הגיהנום קבעו באוזניה.^[19]

כאן מסבירים המלאכים מורי דרכו מדוע נענשה האישה בעונש נורא זה:

אֲמַר לוֹן. לָמָּה דָא כֵן. אָמְרִין לֵיהּ. דַּהֲוָת צַייְמָה וּמְפַרְסְִמָה. וְאִית דְּאָמְרֵי. דַּהֲווָת צַייְמָא חַד יוֹם וּמְקַזָּה לֵיהּ תְּרֵיי. ^[20]

תרגום: אמר [החסיד] להם [למלאכים]: על מה נעשה לה כך? אמרו לו: משום שהייתה צמה ומפרסמת את דבר הצום. ויש שאמרו: שהייתה צמה יום אחד ומקזזת יומיים (שבהם הייתה חוטאת או שוקעת בתענוגות הגוף).

העונש כפי שמסביר אותו רבי אליעזר בן יוסי בא מידה כנגד מידה על חשיפת עניינים שבצנעה – הצום – ועל כך נחשפים אברי גופה המוצנעים.^[21] (להרחבה על גרסתו של רבי יוסי בן חנינה לעונש הכרוך בצירי דלתות הגיהנום, ראו נספח). הצום הוא אפוא מעשה אדיקות דתית אולם הוא טומן בחובו סכנה של ממש, היות שמי שמקבל אותו על עצמו עלול להתפתות ולהתרברב בצדקותו בפני אחרים.

היוהרה היא אויב האדיקות

חששם של חז"ל ממעשי אדיקות דתית המביאים לחטא היוהרה חוזר גם בהקשרים אחרים. לדוגמה, על פי המשנה, אמנם חתן טרוד, שדעתו מוסחת בליל נישואיו, פטור מקריאת שמע, אולם רבן גמליאל קרא שמע בליל חתונתו על אף הפטור:

^{משנה ברכות ב:ה} מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁקָּרָא בַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁנָּשָׂא. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, לֹא לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁחָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן. אָמַר לָהֶם, אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם לְבַטֵּל מִמֶּנִּי מַלְכוּת שָׁמַיִם אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת.^[22]

אולם בנו של רבן גמליאל מסייג ומגביל מעשה אדיקות דתית זה למעטים ונבחרים:

^{משנה ברכות ב:ח} חָתָן אִם רָצָה לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע לַיְלָה הָרִאשׁוֹן, קוֹרֵא. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא כָל הָרוֹצֶה לִטֹּל אֶת הַשֵּׁם^[23] יִטֹּל.

מעשי אדיקות דתית הם אפוא דבר ראוי, אולם בעת ובעונה אחת יש בהם סכנה, וחז"ל מזהירים את האדם הממוצע מפני מעשי אדיקות מעין אלו, העלולים להצטייר כיוהרה.^[24]

סיפורו של יהודה בן פפוס שהלך בבוץ כדי שלא להיכנס בשטח פרטי

יתרונותיה וחסרונותיה של האדיקות הדתית נידונים בסיפור על יהודה בן פפוס והקפדתו על אי-הסגת גבול, אף כאשר הדרך בוצית:

^{ירושלמי ברכות ב:ט} אמר ר' אבהו: מעשה בר[בן] ג[מליאל] ור' יהושע שהיו בדרך והיו מסתלקין לצדדין מפני יתידות דרכים^[25] וראו את ר' יהודה בן פפוס שהיה משתקע ובא כנגדן.

תרגום: אמר ר[בן] ג[מליאל] לר' יהושע: מי הוא זה שמראה עצמו באצבע?^[26] אמר לו: יהודה בן פפוס הוא שכל מעשיו לשום שמים.

רבי יהושע רואה במעשיו של יהודה בן פפוס ביטוי לאדיקות דתית הבאה מצידו של אדם הידוע בצדקותו. לעומתו, רבן גמליאל, שבמובאה קודמת ראינו כי הוא עצמו נוטה לאדיקות, חושד באדיקותו של יהודה משום שאינו מן החכמים:

א[מר] ל[יה]: ולא כן תני: כל דבר שהוא של שבח לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה תלמיד חכם עושה^[27] אלא א"כ מינו אותו פרנס על הצבור?!

תרגום: אמר לו: האם לא אמרו חכמים שאין לעשות כל מעשה שיש בו שבח ושהוא מנהג יחידים או תלמידי חכמים אלא אם כן התמנה האדם לפרנס על הציבור?

יהודה אינו תלמיד חכם ואינו פרנס, כלומר איש ציבור, ולכן אינו אמור לעשות מעשי אדיקות דתית בפומבי אף שמן הבחינה המוסרית הם עדיפים. על כך עונה רבי יהושע ומצטט מסורת חכמים אחרת המדגישה את חשיבות הסיגוף העצמי:

אמר ליה והתני כל דבר של צער כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה ת"ח עושה ותבוא עליו ברכה.

תרגום: אמר לו: "והרי למדו חכמינו כל דבר של צער — כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה תלמיד חכם העושה ותבוא עליו ברכה."

ככל הנראה, הנכונות לסבול מוכיחה כי עושה המעשה מתכוון אליו בכל ליבו. רבי זעירא, אמורא בן המאה הרביעית שעלה לארץ ישראל מבבל, אומר על הסיפור:

א"ר זעירא: ובלחוד דלא יבזה חורנין.

תרגום: אמר ר' זעירא: ובלבד שלא יבזה אחרים.

רבי זעירא סבור שהתנהגות החורגת מן הרגיל מותרת רק כאשר היא נעשית בצנעה, ללא רוח וצלצולים ובלא שידעו אחרים. יהודה בן פפוס אשם אפוא ביוהרה.^[28]

בשיח ההלכתי

האיסור לפרסם בפומבי צום סגפני הופיע לראשונה בספרות ההלכה בספר התשב"ץ הקטן לרבי שמשון בן צדוק (1312 לספירה), תלמידו של מהר"ם מרוטנבורג, המביא בעיקר את עמדותיו ההלכתיות של רבו:

^{תשב"ץ (קטן) קיב} אסור לומר לאחרים אני מתענה.^[29]

רבי שמשון ממשיך ומביא סימוכין מן הסיפור בירושלמי על עונשה של האישה:

וראיה מירושלמי ההיא איתתא דהות מתה כבר הוה נפיק לה אור של גיהנם מאודנא לאודנא. חד אמר משום דהות משתעי בשעת תענית עשיתי ב' תעניות או ג'. וחד אמר משום דהות משתעי לאחרים התענית:

תרגום: וראיה לכך מצאנו בירושלמי, המספר על האישה שמתה ואש הגיהנום היתה יוצאת מאוזנה האחת לאוזנה האחרת. אמורא אחד אומר שנענשה משום שבשעה שצמה הייתה מספרת לאחרים שהיא צמה זה שניים או שלושה ימים. אמורא אחר אומר שנענשה משום שהייתה מספרת לאחרים על צומותיה.

ר' יוסף קארו כלל הלכה זו בשולחן ערוך, קובץ ההלכה הקנוני שערך במאה ה-16:

^{שלחן ערוך אורח חיים תקסו:ו} הַמִּתְעַנֶּה וּמְפַרְסֵם עַצְמוֹ לַאֲחֵרִים לְהִשְׁתַּבֵּחַ שֶׁהוּא מִתְעַנֶּה, הוּא נֶעֱנָשׁ עַל כָּךְ.^[30]

כך מתירה ההלכה צום למטרות סיגוף אולם מזהירה מפני השימוש בו כדי להשתבח באוזני אחרים.

המקבילה מהבשורה על פי מתי

חז"ל לא היו יחידים בחששם מפני הפגנה פומבית של אדיקות דתית הנובעת מיוהרה. גם ישו, כפי שהוא מצוטט בבשורה על פי מַתָּי, מתבטא כך בכל האמור בתעניות:

^{מתי ו:טז} כאשר אתם צמים, אל תפגינו זאת לפני כולם, כפי שעושים הצבועים. הם מנסים להראות עצובים ושהם בצום. הם יקבלו את מה שמגיע להם. ^ו:יז אך אתם, כאשר אתם צמים, סדרו וטפחו את מראכם, ^ו:יח כדי שאיש לא יחשוב שאתם רעבים – מלבד אביכם שבשמים הרואה במסתרים,^[31] והוא ייתן לכם את השכר המגיע לכם.^[32]

לא סביר שדברי חז"ל בעניין מבוססים על דברי הברית החדשה. כפי שראינו, דברי הירושלמי לקוחים מדיון תלמודי נרחב העוסק ביוהרה ובצביעות, אולם בעת ובעונה אחת הם עולים בקנה אחד עם דברי הבשורה על פי מתי. סביר להניח שטקסטים אלו יחדיו מבטאים תפיסה רווחת ביהדות הקדומה.^[33]

נספח

שערי גיהנום: הסיפור השני במחזור סיפורי סֵתְנֶה כַּמְוָּסֶת והירושלמי

הסיפור בירושלמי מבוסס לכאורה על מוטיב המצוי גם בסיפור השני במחזור סיפורי סתנה כמווסת, אגדה מצרית מן התקופה הרומית הכתובה בדמוטית (כתב מצרי) ומתרחשת על פי הסיפור בתקופת רעמסס השני. סתנה כמווסת היה בנו הרביעי של רעמסס השני, ובמיתולוגיה המצרית הוא מתואר כמכשף רב כוח.^[34]

הסיפור מתאר את סתנה כמווסת ואשתו הפונים לאלים בתפילה לבן, ואכן נולד להם בן בעל כוחות רוחניים אדירים ושמו סי-אוסירה. יום אחד ראה סתנה כמווסת שתי הלוויות, האחת של מת עשיר שזכה לכבוד רב, והשניה של מת עני ללא מלווים – תרחיש דומה מאוד למתואר בירושלמי. כאשר אמר על כך סתנה כי טוב להיות המת העשיר, עונה לו בנו שלו היה יכול לראות את המתרחש בעולם הבא, היה יודע כי עדיף להיות המת העני. אז לוקח סי-אוסירה את אביו לביקור בעולם הבא ולאחר מכן מסביר לו מה ראה.

ראשית, העשיר העומד לצד אוסיריס שראו סתנה כמווסת וסי-אוסירה בעולם הבא הוא העני לשעבר, שלו העניק האל תחות את כל רכושו של העשיר בזכות צדקתו. באשר לאיש העשיר, מסביר סי-אוסירה:

את האיש העשיר שראית לקחו אל השאול. שם שקלו את מעשיו הרעים כנגד מעשיו הטובים,^[35] ומצאו שמעשיו הרעים על פני האדמה מרובים מן הטובים. צֻוָּה לכלוא אותו בשאול. הוא [האיש שראית] שציר שערי השאול נקבע בעינו הימנית, כך שהשער נסגר ונפתח על עינו ופיו פעור בייסורים גדולים.^[36]

דימוי ציר שערי השאול הקבוע בעין מזכיר מאוד את דימוי שערי הגיהנום הקבועים באוזנה של האישה שמתאר רבי יוסי בן חנינה. בטקסט המצרי המסר הבסיסי הוא שהכבוד שזוכה לו אדם בעולם הזה אינו משקף בהכרח את דעתם של האלים, ולפיכך עשירים ועניים מתחלפים בחיים שלאחר המוות. הירושלמי לומד מן הסיפור לקח אחר, אולם ברור שמחבריו הכירו את הדימויים הרווחים במוטיב זה.^[37]