הנשיקה – ממטפורה למיסטיקה

שיר השירים נפתח בעלמה צעירה המשתפת אותנו (ובמקור אולי את חברותיה שמסביב) בכמיהה לקרבתו של אהובה. הִשָּׁנוּת הצלילים (האליטרציה) בשני הפסוקים הראשונים מעצימה את האווירה החושנית:

^{שיר השירים א:א} שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ...^[1]

הנימה הארוטית בתשוקתה של העלמה ניכרת היטב וסותרת את השורה המפורסמת של הרמן הופפלד, "נשיקה היא רק נשיקה". עם זאת, נשיקה אינה בהכרח מעשה רומנטי. כדברי ההיסטוריון האנגלי קית' תומאס, נשיקה יכולה לבטא “כניעה, ציות, כבוד, הסכמה, הערצה, סגידה, ידידות, חיבה, רוך, אהבה, עליונות, נחיתות, ואף עלבון. אי אפשר לדבר על נשיקה 'פשוטה כמשמעה'."^[2]

ואם נכונים הדברים לגבי נשיקות בין בני אנוש, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בנשיקות שבשיר השירים – יצירה ספרותית שנדרשה מזה דורות כמשל לאהבת האל.^[3] הנשיקה חייבת להינתן מאת האל עצמו, אך מה פירושה של נשיקה אלוהית ומי הוא המנושק? לאורך השנים הפיקה הפרשנות האלגורית והסמלית בעולם היהודי שלל תשובות לשאלות הללו.

1. נשיקת מלאך בעבור קבלת המצוות

שיר השירים רבה, קובץ מדרשים מן המאה התשיעית,^[4] מציע שורה של פירושים לשאלת משמעותה של הנשיקה האלוהית הזו. אחד הפירושים, המובא בשם ר' יוחנן – חכם גלילי בן המאה השלישית לספירה – רואה בנשיקה את התגובה של אלוהי ישראל לעם שקיבל את מצוותיו. כדי לצמצם את ההאנשה הכרוכה באמירה שהאל עצמו מנשק כל אחד ואחת מישראל דמותו של האל מוחלפת במלאך אישי:

יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַלְאָךְ הָיָה מוֹצִיא הַדִּבּוּר מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר, וּמַחֲזִירוֹ עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לוֹ מְקַבֵּל אַתָּה עָלֶיךָ אֶת הַדִּבּוּר הַזֶּה, כָּךְ וְכָךְ דִּינִין יֵשׁ בּוֹ, כָּךְ וְכָךְ עֳנָשִׁין יֵשׁ בּוֹ, כָּךְ וְכָךְ גְּזֵרוֹת יֵשׁ בּוֹ... וְכָךְ קַלִּים וַחֲמוּרִים יֵשׁ בּוֹ, כָּךְ וְכָךְ מַתַּן שָׂכָר יֵשׁ בּוֹ, וְהָיָה אוֹמֵר לוֹ יִשְׂרָאֵל, הֵן, וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר לוֹ מְקַבֵּל אַתְּ אֱלָהוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ, הֵן וָהֵן, מִיָּד הָיָה נוֹשְׁקוֹ עַל פִּיו (שיר השירים רבה א:ב).

הפירוש של ר' יוחנן מסיר כל יסוד של רומנטיקה או קרבה בין האל ובין בני ישראל, שהרי הם מקבלים את הנשיקה דרך שליח/מלאך. הנשיקה הלא־אירוטית מסמנת את החתימה הסופית על "העסקה" אחר שכל אחד מבני ישראל קיבל עליו את חלקו.

2. הנשיקה כסמל למצוות

בקטע נוסף מאותו קובץ מדרשים, רבי יהושע, חכם בן המאה השנייה מיהודה, מפרש את הנשיקה כסמל למצוות עצמן:

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר שְׁנֵי דִבְּרוֹת שָׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, וְלֹא כָּל הַנְּשִׁיקוֹת.

במדרש זה, הדגש מושם על המילית מ', "מנשיקות פיהו".^[5] על פי הכלל התלמודי "מיעוט רבים שניים",^[6] ר' יהושע קורא את הפסוק כאילו נאמר: "ישקני האל בשתי נשיקות".

רבי יהושע רואה בפסוק זה רמז להתגלות האלוהית הישירה של שני הדיברות הראשונים בעשרת הדיברות.^[7] בתורה עצמה העם נרתע מקולו של אלוהים ומבקש ממשה להיות לו למתווך ואילו פסוק זה מביע דווקא תגובה חיובית לשתי לשני הדיברות שנמסרו לו ישירות, שתי נשיקות שקיבל העם "מפי הגבורה", תרתי משמע.

3. מיתת נשיקה משמיים

הפירוש השלישי בשיר השירים רבה רואה בנשיקה מטפורה למיתה שקטה ונטולת כאב, שבה זוכים הצדיקים כגמול על מעשיהם. המדרש פותח בדבריו של ר' נחמיה (בן המאה השנייה לספירה):

רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר שְׁנֵי חֲבֵרִים שֶׁהָיוּ עֲסוּקִים בִּדְבַר הֲלָכָה, זֶה אוֹמֵר בֵּית אָב שֶׁל הֲלָכָה וְזֶה אוֹמֵר בֵּית אָב שֶׁל הֲלָכָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוּקְיוֹתְהוֹן עַל יָדִי.^[8]

המונח החריג "שׁוּקְיוֹתְהוֹן", כלומר "תשוקתם", הוא משחק צלילים מכוון עם המילה "נשיקה", כפי שעולה במפורש מהמשך המדרש:

וְרַבָּנָן אָמְרִין: עֲתִידִין נַפְשֵׁיהוֹן שֶׁל אֵלּוּ לִנָּטֵל בִּנְשִׁיקָה

תרגום: וחכמים אומרים: "עתידים נפשותיהם של אלו להינטל בנשיקה".^[9]

לאחר מכן הטקסט מצטט חכם עלום בשם ר' עזריה, הסבור שמשה, אהרון ומרים – מתו שלושתם בנשיקה.

אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה מָצָאנוּ שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אַהֲרֹן לֹא נִטְּלָה אֶלָּא בִּנְשִׁיקָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב [שכן כתוב]: "וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם." וְנַפְשׁוֹ שֶׁל משֶׁה מִנַּיִן[?}, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עֶבֶד ה' עַל פִּי ה'." מִרְיָם מִנַּיִן [?], דִּכְתִיב [שכתוב]: וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, מַה שָּׁם שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן עַל פִּי ה', אַף כָּאן כֵּן, אֶלָּא שֶׁגְּנַאי לְפָרְשׁוֹ.^[10]

טענתו של רבי עזריה נסמכת על הביטוי המקראי "על פי ה'", אשר מובן כאן כפשוטו – בנשיקה מפיהו של האל.‏^[11] המדרש ממשיך ומרחיב את שורותיה של הקבוצה הזוכה למיתה זו:

וּשְׁאָר כָּל הַצַּדִּיקִים מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, אִם עָסַקְתָּ בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁשְֹּׂפָתֶיךָ מְנֻשָּׁקוֹת, סוֹף שֶׁהַכֹּל מְנַשְׁקִין לְךָ עַל פִּיךָ.

לפי דימוי זה נשיקה היא דרכו של האל להעביר תלמיד חכם אהוב מן העולם הזה לעולם הבא ללא כאב.

רמב"ם: עיבוד פילוסופי

בחיבורו הפילוסופי "מורה נבוכים" (1138–1204) לוקח רמב"ם את הרעיון החז"לי של מיתה בנשיקה, ומפרש אותו כייחוד מיסטי עם "השכל הפועל",^[12] הישות שלתפיסתו מקיימת את העולם (מורה נבוכים ג:נא):

עד שכשיבא האיש השלם בימים ויקרב למות, תוסיף ההשגה ההיא תוספת עצומה, ותרבה השמחה בהשגה ההיא והחשק למושג, עד שתפרד הנפש מן הגוף אז בעת ההנאה ההיא. ועל זה הענין רמזו החכמים במות משה אהרן ומרים, ששלשתם מתו בנשיקה...

הכונה בשלשתם, שמתו בענין הנאת ההשגה ההיא מרוב החשק. ונמשכו החכמים ז"ל בזה המאמר על דרך מליצת השיר המפורסמת, שתקרא שם ההשגה המגעת עם חזוק חשק השם יתברך, נשיקה, באמרו "ישקני מנשיקות פיהו" (שיר השירים א, ב) וזה המין מן המיתה, אשר הוא ההמלט מן המות על דרך האמת, לא זכרו החכמים ז"ל שהגיעה רק למשה ואהרן ומרים.^[13]

בעוד שהכוונה בדברי חז"ל הייתה צנועה יותר, ללמד רק שגיבורי המקרא הללו מתו ללא כאב ומבלי לפגוש את אימתו של מלאך המוות, רמב"ם לוקח את הרעיון הזה והופך אותו לאירוע של התפשטות מהחומריות הגסה ושל איחוד אקסטטי. אצל רמב"ם הנשיקה הופכת לביטוי מטפורי גרידא, המתאר את תהליך ההתמרה של השכל הפילוסופי השלם ברגע המוות.

העיבוד הקבלי: נשיקות כהתפעמות מיסטית בחיי היומיום

זמן קצר לאחר מותו של רמב"ם בשנת 1204, החלו מקובלים בספרד להעלות על הכתב ולהפיץ מסורות מיסטיות שנמסרו עד אז בעל-פה או שנוצרו על ידם. אחד מחלוצי הספרות הקבלית ההם היה המקובל הקטלאני רבי עזרא מגרונה (המאה ה–13, בן דורו של רמב"ן), הראשון שחיבר פירוש קבלי לשיר השירים.^[14]

בשונה מרמב"ם לפי ר' עזרא הנשיקה המטפורית – ביטוי להתרוממות רוחנית – אינה מתממשת רק בשעת המוות. התקווה לנשיקה היא ביטוי לכמיהתו של היחיד לדבקות מיסטית באל כבר בחייו. הוא כותב,

והנשיקה משל לתענוג דביקות הנשמה במקור החיים ותוספת רוח הקדש... וכשהוא מדבר עם הכבוד... מדבר דרך נסתר.^[15]

בתפיסתו של ר' עזרא דימוי הנשיקה מסמל את הנתינה ההדדית שמתרחשת בעת הייחוד המיסטי בין האל והחסיד. ראשית הנשיקה מסמלת את התשוקה והשמחה של הנשמה כאשר היא דבקה כלפי מעלה ומתאחדת עם האלוהות, ה"כבוד" בלשונו.‏^[16] שנית, היא מייצגת את ההתעלות הרוחנית שעוברת הנשמה עם רוח הקודש השופעת עליה מלמעלה ובאה אל תוכה. המוקד אינו רגע המוות אלא התהליכים הרוחניים המתרחשים בחייו של המקובל.^[17]

לתיאור כי הנשמה מדברת עם הכבוד ב"דרך נסתר" משמעות כפולה. בספרות הקבלה הביטוי הזה מתאר איזטוריות, כלומר זהו תיאור של התוכן הנמסר. בד בבד זהו גם מונח דקדוקי ל"גוף שלישי".

‏בשימושו במונח זה רומז ר' עזרא לעוגן הדרשני של קריאתו, כלומר שהאוהבת פונה אל אהובה בגוף שלישי ("ישקני..."). מכיוון שמדובר בנפש האדם הפונה אל ההיבט האימננטי של האלוהות ניסח שיר השירים את הבקשה בלשון מכובדת יותר של גוף שלישי.^[18]

4. היבטים זכריים ונקביים של האל

הזוהר, הטקסט המרכזי והקנוני של המיסטיקה היהודית, שחובר ברובו בקסטיליה בסוף המאה ה־13 ובתחילת המאה ה–14, נכתב כמדרש מיסטי וטעון כולו באנרגיה ארוטית. כמה וכמה פסוקים משיר השירים מתפרשים ונדרשים מחדש לאורך דפיו הרבים.^[19] במקרה זה, מעביר הזוהר את דימוי הנשיקה מהמפגש בין אלוהים וישראל ורואה בנשיקה חיבור בין הצדדים הזכריים והנקביים בתוך האלוהות עצמה.

בהשפעת הפילוסופיה היוונית (כפי שעברה אליהם מן הפילוסופים והתיאולוגים המוסלמים) התמודדו הוגים יהודים בימי הביניים עם הפער שבין אל מופשט ונשגב מבחינה פילוסופית ובין הצורך הדתי באל רואה, שומע ונוכח. אחד מן הפתרונות שנולדו מתוך ההתמודדות הזו היה כי האל מתגלה בעולם ברמות שונות של אימננטיות וטרנסנדנטיות, חסד ודין, אהבה ועונש, הן "עשר הספירות".

קיום מצוות, תפילה ולימוד תורה הפכו לכלים שבהם יכול המקובל לייחד בין ההיבטים השונים של האלוהות. המקובלים התרכזו בעיקר בהיבט או בכוח זכרי של האל הנקרא "קודשא בריך הוא," ובהיבט/כוח נקבי של האל הנקרא "שכינה" או "כנסת ישראל."^[20] אם כן בעיני המקובלים שיר השירים מתאר את האהבה השוררת בין שני פניה אלה של האלוהות.

הזוהר פותח בניסיון לבאר מדוע נוקט המקרא בדימוי אנושי למדי כמו נשיקה במקום להשתמש במונח מעודן או מופשט יותר כמו אהבה:

רבי יצחק פתח: ישקני מנשיקות פיהו וגו'. אמרה כנסת ישראל ישקני מנשיקות פיהו. מאי טעמא ישקני [מה הטעם שנאמר "ישקני"?], יאהבני מבעי ליה [היה צריך לומר "יאהבני"].

שיר השירים, מסביר ר' יצחק, נוקט דימויים אנושיים נועזים, כמו נשיקה, פה ורוח, כדי לבטא את הרומנטיקה הפנימית שבין פניי האלוהות עצמה, ובמקום המושגים הקרים והמופשטים של הפילוסופיה הוא עושה זאת באמצעות שפת של אינטימיות וקרבה.

אלא הכי תנינן מאי נשיקות, דבקותא דרוחא ברוחא דבגיני כך נשיקה בפה דהא פימא אפקותא ומקורא דרוחא הוא ועל דא נשיקין נשקין בפימא בחביבותא דבקין רוחא ברוחא דלא מתפרשן דא מן דא. ועל דא מאן דנפיק נשמתיה בנשיקה מתדבק ברוחא אחרא דלא מתפרשא מניה והיינו אקרי נשיקה ועל דא אמרה כנסת ישראל ישקני מנשיקות פיהו לאדבקא רוחא ברוחא ולא אתפריש דא מן דא.^[21]

תרגום: אלא כך שנינו: מהן הנשיקות? דבקות של רוח ברוח. ולכן הנשיקה בפה – שהרי הפה הוא מוצא ומקור הרוח. ועל כן הנשיקות הן בפה, מתוך חיבה, בדבקות של רוח ברוח שאינן נפרדות זו מזו. ועל כן מי שנפשו יוצאת בנשיקה נדבק ברוח אחרת שאינה נפרדת ממנו, וזה נקרא "נשיקה". ומשום כך אמרה כנסת ישראל: "ישקני מנשיקות פיהו" – כדי לדבק רוח ברוח ולא ייפרדו זה מזה.

אחד המאפיינים הייחודיים כאן הוא ייחוס ה"רוח" להיבטים הזכריים והנקביים של האלוהות. הזוהר מסתמך על המודל החז"לי שבו אדם זוכה לנשיקה מהאל/רוח, כבסיס לבקשתה של השכינה/כנסת ישראל לנשיקה שדרכה תוכל להתאחד עם ההיבט הזכרי של האל בעליונים.

הקטע מאחד בתוכו רבים מן הרעיונות הקודמים שראינו ומגייס את שלל הפירושים כדי להסביר את בקשתה של השכינה לנשיקה. היא משתוקקת לאיחוד של מיתת הצדיקים, לאינטימיות ההופכת שני אוהבים לבשר אחד (ברוח הפסוק בבראשית ב:כד) ולייחוד עם האל שאליו שואף המקובל.

בעולם הסמלים הקבלי של ספר הזוהר הופכת הנשיקה האנושית לדימוי האידיאלי לתיאור הרומנטיקה הפנימית בתוך האלוהות. דווקא אופייה הגופני, החושי והחווייתי של הנשיקה הוא שמאפשר לה ללמד אותנו בצורה המפורשת והברורה ביותר על "הנשיקות" שבין המדרגות השונות באלוהות עצמה.

מהו "פיהו"?

אופיו המוחשי של דימוי הנשיקה נעשה בולט עוד יותר כאשר עובר הזהור לתהות על הלשון החריגה "פיהו". בפירוש הזוהר לשיר השירים, המדרשים הקבליים מוצגים כדו-שיח בין ר' שמעון בר יוחאי לבין אליהו הנביא. אליהו מעיר על צורת הכינוי החריגה פיהו, בניגוד לצורה השכיחה יותר במקרא – פיו.^[22]

פיהו, אמאי פיהו, פיו מיבעי ליה. אלא לאכללא תרוייהו כחדא. פיהו, לאתחזאה דהא איהי זמינית לגביה כאתתא דתקינת פומה לקבלה נשיקו בעלה, בגין כך אתחזי זמינו דפומה פיהו...^[23]

תרגום: פיהו – מדוע נאמר "פיהו"? היה ראוי שייכתב "פיו". אלא [הצורה הזו באה] לכלול את שניהם כאחד. "פיהו" – כדי להראות שהיא מוכנה אליו כמו אישה שמכינה את פיה לקבל את נשיקת בעלה. לכך נראית המוכנות של פיה [במילה] פיהו...

ההגייה של המילה פיהו (ולא פיו) מכווצת את השפתיים. כלומר, זוהי פעולה גופנית שממחישה באופן חזותי את מוכנותה של האישה לנשיקה. מעבר לחן שבדבר, הזוהר קורא כאן את שיר השירים כהתגלמות מילולית של אהבה אלוהית, היא האהבה שמחזור השירים העלום הזה מחפש אחריה ומדמה אותה.

בספרות הקבלה מתפרשת כל מילה בכתבי הקודש ולעיתים כל אות כסמל לרובד מסוים בדינמיקה האלוהית. בקריאה קבלית מעמיקה יותר אפשר לומר כי צורת האות ו' שבמילה פיו נתפסת כצורת זכר, ולכן הביטוי "פיו" חסר ייצוג גרפי כלשהו של ההיבט הנקבי.

הצורה "פיהו" לעומת זאת כוללת את האות ה', שהיא בעלת פתח בתחתיתה ולכן נתפסת כסמל לנקביות. כך נוצר חיבור בין האות ה' – המייצגת את השכינה – לבין האות ו' – המייצגת את קודשא בריך הוא. לשון "פיהו" מבטאת אפוא את הייחוד בין הכוחות הזכריים והנקביים שבאלוהות. אותיות המילה עצמה מגויסות כדי להראות כי הקרבה בין היבטי האל מתרחשת גם במישור האותיות.

5: בחזרה לאהבת אנוש

אף שפירושיו של הזוהר עוסקים בעיקר במתרחש בעולמות העליונים הוא משאיר מקום לקריאה אנושית:

ישקני דביקו דרחימו רוח ברוח, דהא ד' רוחין מתחברין ואתעבידו כחדא, דא יהיב רוחא לחבריה ונטיל ההוא רוח דחבריה דאתדבק ביה. משתכחי רוחא דיליה ורוחא דחבריה הא תרין, אוף הכי חבריה. משתכחי ד' רוחין דמתחברן כחדא באינון נשיקין.

תרגום: ישקני דבקות של אהבה, רוח ברוח. שהרי ארבע רוחות מתחברות ונעשות אחת, כי זה נותן את רוחו לחברו ונוטל את רוח חברו שנדבק בו. נמצאים רוחו שלו ורוח חברו – הרי שניים; וכך גם חברו. נמצאים ארבע רוחות שמתחברות לאחת באותן הנשיקות.^[24]

בחילופי הנשימות המתקיימים תוך כדי נשיקה, הרוחות מתחברות – שכן כל אחד מעניק מחלקו הרוחני לאחר, ובו בזמן נוטל את רוחו של האחר. כך נוצרת מציאות של ארבע רוחות המתלכדות לאחת.^‏[25] אכן זו מתמטיקה משונה מעט: שני שותפים מחליפים ביניהם רוח ובה בעת שומרים על רוחם המקורית. כך לכל אחד מהם יש את רוחו שלו וגם את רוח חברו, ובסך הכל ארבע רוחות.

בעולם הקבלה ההגעה למספר ארבע דומה לקריאת "בינגו". שם "הויה" מורכב מארבע אותיות וארבע חיות נושאות את מרכבת יחזקאל. שני בני אדם היוצרים באיחוד הקדוש של ארבע שפתותיהם את המספר ארבע יוצרים למעשה מקום משכן לאלוהות.

במילים אחרות כאשר בני אדם מתנשקים הם שותפים בהתרחשות של הנשיקות הפנים־אלוהיות. הטקסט ממשיך ומחזק טענה זו:

מנשיקות, מאינון נשיקין עילאין דקא הוה נשיק מקדמת דנא, דהא רחימו דחדוא לאו איהו אלא מגו נשיקין דרוחא עילאה בתתאה.

תרגום: מנשיקות – מאותן נשיקות עליונות שנושקו לפני כן, שהרי אהבה של אחדות איננה אלא מתוך נשיקות של רוח עליונה בתחתונה.

נשיקות האוהבים הן בבואה של הנשיקות ההדדיות בין הרוח העליונה לרוח התחתונה ובין קודשא בריך הוא לשכינה, בהתאמה. הנשיקות האנושיות שהטקסט מהלל הן נשיקות שממשיכות את איחוד הספירות הבראשיתי – נשיקות אהבה שלמעלה מההיסטוריה האנושית ומהבריאה כולה.^[26]‏

אם כן על פי הזוהר הנשיקות שבשיר השירים הן מושג השייך לעולמות העליונים, וכאשר אנו, בני האדם, מכירים במקורה העליון של האהבה, אנו מצטרפים להתרחשות של הנשיקות הפנים־אלוהיות ומתכללים באהבה זו.