"ברוך השם": רק נוכרים מברכים את ה' בתורה

אמירת ברכות לה' היא יסוד מתמיד בחיי הדת היהודיים: בתפילה, לפני קיום מצוות, לפני ואחרי אכילה או אפילו כשמתפעלים בתופעות הטבע.^[1] התפקיד שהברכות ממלאות בחיי היום-יום מתואר בפסיקת רבי מאיר, תנא שחי באמצע המאה השנייה לספירה:

^{בבלי, מנחות מג ע"ב} היה ר' מאיר אומר: "חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר (דברים י:יב): 'ועתה ישראל מה יי אלהיך שואל מעמך'".^[2]

רבי מאיר מתייחס לקרבה המצלולית שבין "מה" ו"מאה" ופוסק שאלוהים מעוניין שאדם יהודי יברך מאה ברכות בכל יום.

הסבר נוסף לצורך לברך מאה ברכות מצוי בבמדבר רבא (אוסף מדרשי מהמאה האחת עשרה), בפירוש על פסוקי הפתיחה של נאומו האחרון של דוד בספר שמואל:

^{שמואל ב כג:א} וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל מְשִׁיחַ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל.

הפרשנות במדרש מתייחסת לערך הגימטרי של המילה "על" - -מאה, ומעמידה אותו לצד הפועל הֻקַם בפסוק, תוך שינויו לצורת פעיל – הֵקִם. המדרש עומד על כך שתפילה זו באה מיד לפני הסיפור על המגיפה הגדולה (שמואל ב כד) ומציג אפוא את דוד כמי שתיקן את אמירת מאה הברכות ביום:

^{במדבר רבה יח:כא (פרשת קרח)} "הוקם על"—כנגד מאה ברכות שבכל יום היו מתים מישראל מאה אנשים בא דוד ותקן להם מאה ברכות כיון שתקנם נתעצרה המגפה.^[3]

רבנו בחיי בן אשר אבן חלואה (1255–1340 בערך) משלב כמה מקורות וטוען שהמנהג החל כבר בימי משה:

^{כד הקמח ברכה א} ונראה מכל זה כי משה רבינו ע"ה (עליו השלום) יסדם תחלה ואחר כך שכחום, וחזר דוד ויסדן. ואחר זמנו של דוד שכחום וחזרו חכמי התלמוד ויסדום.

אם כן, אמירת ברכות מתמדת נחשבת מסימני ההיכר של היהדות הקלאסית.^[4] מפתיע אפוא שבתורה ובמרבית סיפורי המקרא, המברכים את י־הוה הם כמעט אך ורק אנשים שאינם מישראל.^[5]

נוכרים מברכים את אלוהים בתורה 

נח – היה הראשון שבירך את י־הוה, בתוך ברכתו לבנו הבכור:

^{בראשית ט:כו} וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְ־הֹוָה אֱלֹהֵי שֵׁם...

עם זאת, היות שעל פי התורה נח הוא אבי האנושות כולה, ושם הוא אביהם של ישראל, אפשר לומר שנוח אינו נוכרי ממש.

מלכיצדק – הפעם הבאה שבה נשמעת ברכה שכזו היא בדברי מלכיצדק מלך שלם, שהיה "כוהן לאל עליון" (בראשית יט:יח). מלכיצדק מברך תחילה את אברהם ואז את אלוהי אברהם:

^{בראשית יד:יט} וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. ^יד:כ וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ...

מעניין לראות שאף שמלכיצדק אינו שייך למשפחת אברהם, שתהפוך ברבות הימים לעם ישראל, הוא מתואר ככוהן האל ומכהן בירושלים (=שלם), מקום בניין המקדש בעתיד.

עבד אברהם – האדם השלישי שמברך את י־הוה בתורה הוא עבד אברהם, שנשלח למולדתו של אברהם כדי למצוא אישה ליצחק. בהיותו על יד הבאר בעיר הוא מייחל שתופיע שם נערה שתציע לו ולגמליו לשתות. אחרי שבקשתו מתגשמת, והוא שומע שרבקה אפילו שייכת למשפחתו המורחבת של אדונו, הוא מברך את האל.

^{בראשית כד:כז} וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְ־הוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי יְ־הוָה בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי.

היות שהעבד שייך למשק ביתו של אברהם, הוא מכיר את י־הוה, אך מתייחס אליו כאל אלוהי אברהם, הדואג לאינטרסים של אדונו.

לבן – כאשר רבקה מספרת לאחיה לבן על האיש שפגשה ומציגה את המתנות היקרות שנתן לה, לבן רץ לבאר ומזמין את האיש לביתו. על פי תרגום השבעים הוא מברך את י־הוה השבעים);^[6] על פי נוסח המסורה הוא אומר שי־הוה בירך את עבד אברהם:

^{בראשית כד:לא} וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ יְ־הוָה לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים.^[7]

בין שהוא מברך את האיש ובין שהוא מברך את אלוהיו, לבן מכיר את השם י-הוה. פרשני המקרא של ראשית התקופה המודרנית התחבטו בשאלה כיצד שם י־הוה ידוע לו. ר' דוד צבי (רד"צ) הופמן (1843–1921) כותב:

או צריך להניח, כי במשפחתו של אברהם שם ה׳ ידוע היה, או שמא רבקה שמעה שם זה מפיו של עבד אברהם וכבר הספיקה לספר זאת בביתה.

מנגד, שד"ל (שמואל דוד לוצאטו, 1800–1865) מציע שהכתוב ניסח מחדש את דברי לבן, ושלמעשה לבן לא הכיר את שם י־הוה:

אין צורך שיהיה זה ממש מאמר לבן כי התורה העתיקה הדבור זה מלשון המדבר ללשון ישראל, וכן אמרה ברוך ה', גם כי לבן לא ידע את ה', ואמר ברוך אלהים או כיוצא בזה.

בין שלבן הכיר את השם י־הוה ובין שלא, אין ספק שהוא מברך אל כלשהו, ואולי אפילו את י־הוה, המוצג בטקסט כאלוהי האבות.^[8]

יתרו – יתרו כוהן מדין עולץ למשמע "כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְ־הוָה לְיִשְׂרָאֵל" מפי משה חתנו, והוא מברך מייד את י־הוה:

^{שמות יח:י} וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ יְ־הוָה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם. ^יח:יא עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְ־הוָה מִכָּל הָאֱלֹהִים...

כמו מלכיצדק, גם יתרו מכונה "כוהן" – במקרה זה, כוהן מדין. חוקרים בני זמננו סבורים שי־הוה היה במקור אל מדייני (או קיני) והישראלים אימצוהו כעבור זמן. חוקרים אלה רואים בסיפור של יחסי יתרו ומשה ניסיון להסביר מדוע ישראל עובדים אל מדייני.^[10] מכל מקום, בתורה יתרו אינו יוצא דופן בהיותו אדם לא מישראל המברך את י־הוה.

ברכות בשאר המקרא

מחוץ לתורה מוזכרים מספר אנשים מישראל המברכים את י־הוה. דוד מברך את י־הוה כאשר אביגיל מנסה להניאו מתוכניתו להרוג את נבל בעלה (שמואל א כה:לב). הוא עושה זאת שוב כאשר בעלה מת (שמואל א כה:לט), ופעם שלישית בהמלכת שלמה (מלכים א א:מח). אחימעץ בן צדוק (אחד הכוהנים הראשיים בימי דוד) מברך את י־הוה כאשר הוא מודיע לדוד שניצח במלחמתו באבשלום (שמואל ב יח:כח).

שלמה מברך את אלוהים פעמיים בתפילה שהוא נושא אחרי בניין המקדש (מלכים א ח:טו, נו). נשות בית לחם מברכות את אלוהים לאחר לידת נכד לנעמי (רות ד:יד),^[11] ועזרא מברך את י־הוה בתגובה לתמיכת מלך פרס בבניין המקדש (עזרא ז:כז). עם זאת, בסיפורים הללו מברכים את י־הוה גם אנשים שאינם מישראל.

חירם מלך צור – שלמה המלך כותב לחירם מלך צור על רצונו לקבל ממנו ארזים ובנאים לבניין מקדש בירושלים. בתשובתו לשלמה מלך צור משבחו ומברך את י־הוה:

^{מלכים א ה:כא} וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ חִירָם אֶת דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה וַיִּשְׂמַח מְאֹד וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְ־הוָה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן לְדָוִד בֵּן חָכָם עַל הָעָם הָרָב הַזֶּה.

בזמן ששלמה בונה את המקדש, דווקא חירם מברך את י־הוה.^[12]

מלכת שבא – אחרי שמלכת שבא פוגשת את שלמה ומתרשמת מחוכמתו ומעושרו, היא מברכת את י־הוה:

^{מלכים א י:ט} יְהִי יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ בָּרוּךְ אֲשֶׁר חָפֵץ בְּךָ לְתִתְּךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבַת יְ־הוָה אֶת יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם וַיְשִׂימְךָ לְמֶלֶךְ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה.

אם כן, אף שכמה אנשים מישראל מברכים את אלוהים במקרא, מעניין לראות שמרבית המברכים הם אנשים שאינם מישראל.

מדוע ישראל אינם מברכים את י־הוה?

מדוע המקרא מספר שנוכרים מברכים את י־הוה ואינו מייחס ברכות כאלה לאבות האומה הישראלית? במדרש התנאי מכילתא דר' ישמעאל ר' פפיס מוצא בכך עדות לגינויים של ישראל:

^{מכילתא דר"י מסכתא דעמלק יתרו פרשה א} אָמַר רַבִּי פַּפְּיָס: בִּגְנוּת יִשְׂרָאֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ שָׁם שִׁשִּׁים רִבּוֹא בְנֵי אָדָם, וְלֹא עָמַד אֶחָד מֵהֶם לְבָרֵךְ לַמָּקוֹם, עַד שֶׁבָּא יִתְרוֹ וּבֵרַךְ לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ: בָּרוּךְ י"י!"

רבי פַּפְּיָס חש ש העובדה שנוכרים מברכים את י־הוה בעוד שאנשים מישראל אינם עושים כן אינה מעידה טובות על ישראל. אולי היה מתנחם אם היה יודע שעל פי ספר היובלים, חיבור מימי בית שני, יעקב אכן בירך את י־הוה:

^{יובלים מה:3} ויאמר ישראל ליוסף אמות עתה בראותי אותך. וגם עתה ברוך ה' אלוהי ישראל ואלוהי אברהם ואלוהי יצחק אשר לא מנע חסדו ורחמיו מעבדו יעקב.^[13]

אולם בניגוד לדברי רב פפיס אין הכרח לקרוא את דברי המקרא כביקורת סמויה על עם ישראל ואבותיו. נראה שהתורה רוצה להציג דמויות של נוכרים המכירים בהגנת אלוהים על עמו ומכירים לו טובה על כך. לעומת זאת, הקשר בין ישראל ובין י־הוה מובן מאליו, וסיפורי המקרא אינם חשים צורך לומר במפורש שאדם מישראל מכיר בי־הוה ומקבל את אלוהותו ומשום כך מברך אותו.

אך אם אדם שאינו מישראל מכיר בי־הוה, הרי זה דבר ייחודי וראוי להערכה. כדי להדגיש מקרים שכאלה, המקרא שם בפי דמויות שונות שאינן מישראל ברכה מפורשת לי־הוה. יש לציין שדברי הברכה לאלוהי ישראל מעניקים כבוד לאותם "נוכרים", ומלמדים שיש להם חלק באלוהי ישראל.

התפתחות הברכות

במזמורי תהילים הברכות לי־הוה שכיחות מאוד.^[14] המזמורים מלמדים שברכות נעשו לחלק אינטגרלי מהפרקטיקה הדתית ביהודה כבר בימי בית המקדש השני. ברכות רבות מופיעות במגילות קומראן והיה בהן עדי לסייע לחוקרים לשחזר את התפתחות מערכת הברכות הענפה בתרבות היהודית, שראשיתה לפני למעלה מאלפיים שנה.

אחרי חורבן בית המקדש, הברכות היו לצורת הפולחן העיקרית ביהדות. אולם חשוב לתת את הדעת על כך שבסיפורי התורה, אמירת ברכות היא נחלתם הכמעט בלעדית של נוכרים המכירים בי־הוה. עם ייחוס הברכה הראשונה לנח, אבי האנושות, התורה מצביעה על כך שאמירת ברכות היא ביסודה פרקטיקה אנושית אוניברסלית שכולם יכולים להשתתף בה כשווים.