י־הוה: המשמעות המקורית של השם בערבית

בספר שמות פרקים ה-ו, לאחר שמשה מתלונן כי פרעה הֵרע לעם, הכביד את עבודתם ולא שילח אותם לחופשי (ה:כב-כג), אלוהים מתגלה בפני משה וחוזר על הבטחתו להוציא את ישראל ממצרים ולהביאם אל הארץ המובטחת.^[1] כחלק ממסר זה, אלוהים מגלה למשה כי שמו הוא י־הוה, ושמעולם לא נודע לאבות בשם זה אלא כ”אל שדי“:

^{שמות ו:ב} וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְ־הוָה. ^ו:ג וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְ־הוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. 

מן הטקסט ברור כי השם י־הוה – הידוע בקרב חוקרים כטטראגרמטון (Tetragrammaton, יוונית: "ארבע אותיות") – הוא בעל חשיבות רבה, ומסמן עידן חדש בהיסטוריה הקדומה של עם ישראל. ויחד עם זאת, איננו מקבלים כל הסבר בדבר משמעות השם.

י־הוה כהוויה

בתיאור התגלותו הקודמת של אלוהים בסנה הבוער, לעומת זאת, שבה נחשף לראשונה שמו המיוחד בפני משה,^[2] אכן הוסברה משמעות השם, או לפחות נרמזה:

^{שמות ג:יג} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. ^ג:יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה. וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. 

כאשר משה שואל את אלוהים לשמו, תשובותיו הראשונות הן "אהיה אשר אהיה", והוא משלים זאת בהוראה: "כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם". המילה "אהיה" נשמעת דומה לי־הוה, ורומזת למשחק מילים בין "יהיה" ובין "היות" או "הוויה".^[3] בהמשך, אלוהים משתמש באטימולוגיה שעליה רמז, וחושף לראשונה את הטטראגרמטון:

^ג:טו וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  יְ־הוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר. 

ובכל זאת, פרשנות זו אינה משקפת את המשמעות המקורית של  י־הוה. האות השלישית במילה "יהיה" הרי אינה ו"ו, אלא יו"ד, בדיוק כמו במילה "אהיה". שנית, שימו לב עד כמה משונים נשמעים הפסוקים המבקשים להחיל את המילה "אהיה" על "י־הוה" כשאלוהים מציג עצמו תחילה כבשם האחד ואחר כך בשני, בלי להסביר את השינוי.^[4] ובכן, במאמר זה אטען כי ההסבר המובא בפסוקים למקור השם, הטטראגרמטון, הוא אטימולוגיה עממית בלבד, וכי האטימולוגיה האמיתית של השם מקורה במקום אחר.

הרקע המדייני של משה

הרמז הראשון להבנת השם י־הוה מופיע בהקשרו של סיפור הסנה הבוער בספר שמות. לאחר שמשה הורג את המצרי ובורח מפני פרעה (ב:יב–טו), הוא מגיע למדיין, שם הוא פוגש את כהן מדיין, רעואל (או יתרו), ונושא לאישה את בתו, ציפורה (ב:טו–כב). בעת שהוא רועה את צאן חותנו, הוא רואה סנה בוער וזוכה להתגלות ה' בהר האלוהים:

^{שמות ג:א} וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. 

הקשר זה מראה כי הר האלוהים אינו בישראל או במצרים, אלא במדבר חורב, לא הרחק ממדיין. היכן היא אפוא ארץ מדיין ומה ידוע לנו עליה מבחינה היסטורית?

מדיין ותרבות קוּריה בצפון ערב

בהנחה שהאזור שתיאר תלמי כמדיין (Midiana) הוא אכן האזור המכונה במקרא מדיין, הנחה הנסמכת על הקשר בין מדיין וישמעאל לפי הטקסט המקראי (ראו בהמשך) – יסתבר שיש בידינו מידע לא מבוטל על תרבותם החומרית של בני המקום בתקופת הברונזה המאוחרת ובראשית תקופת הברזל (המאות שלוש-עשרה עד שתים-עשרה לפנה"ס).

מעט צפון מזרחית לאזור שתלמי מכנה "מדיין", באזור הידוע כ"נווה המדבר אל-קוריה", חיה קבוצה של נוודים למחצה, שעסקה בקדרות ויצרה כלי חרס שנודעו במראה המקושט והססגוני שלהם. כלים אלה עוטרו בציורי יענים או עופות אחרים. סגנונם הייחודי של הכדים מוכר במחקר כַּ"חרסים הצבועים מקוריה" (QPW).

בני קוריה התמחו גם בחרושת המתכות (מטלורגיה), ובמיוחד בהיתוך נחושת ובייצור ארד (ברונזה). באזור אל-קוריה עצמו אין עורקי נחושת, אך קיימים עורקים כאלה דרומה משם, בחצי האי ערב. עפרות הנחושת נשלחו אפוא צפונה לקוּריה להתכה, היות שבני עם הקוריה (המדיינים) היו מומחים בעיבוד מתכות.^[5]

ראיות לנוכחותה של תרבות זו נמצאות גם באזורים אחרים שבהם הותכה נחושת בתקופה זו, במיוחד באתרים פיינן ותמנע בדרום הלבנט (בעת החדשה: ירדן וישראל, בהתאמה).^[6] עוזי אבנר, ארכיאולוג במרכז המדע ים המלח והערבה, טען שהמדיינים הובאו כמומחים או כקבלנים, ועבדו בשיתוף פעולה עם שבטי נוודים מקומיים (שסו) או עם המצרים, שגם הם נכחו באזור זה באותה תקופה, וייצרו נחושת טהורה מהעפרות, עבור לקוחותיהם (או מעסיקיהם).^[7]

שבט ערבי

המדיינים היו שבט פרוטו-ערבי;^[8] מוצאם בעֲרָב ועל פי ספר שופטים הם צאצאיהם של הישמעאלים. כך על פי סיפור גדעון, כפי שעולה מבקשתו של השופט מבני ישראל לאחר שניצח את המדיינים:

^{שופטים ח:כד} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה וּתְנוּ לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ כִּי נִזְמֵי זָהָב לָהֶם כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם. ^ח:כהוַיֹּאמְרוּ נָתוֹן נִתֵּן וַיִּפְרְשׂוּ אֶת הַשִּׂמְלָה וַיַּשְׁלִיכוּ שָׁמָּה אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ. ^ח:כו וַיְהִי מִשְׁקַל נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר שָׁאָל אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת זָהָב לְבַד מִן הַשַּׂהֲרֹנִים וְהַנְּטִפוֹת וּבִגְדֵי הָאַרְגָּמָן שֶׁעַל מַלְכֵי מִדְיָן וּלְבַד מִן הָעֲנָקוֹת אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם. ^ח:כז וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד…

אנו מוצאים ראיות לקשר שבין המדיינים והישמעאלים גם בשמות שניתנו לחברי שתי הקבוצות. לדוגמה, שמו של חותן משה יתרו, או יֶתֶר (שמות ד:יז) זהה לשם גיסו של דוד (בעלה של אביגיל, אחות דוד), יתר הישמעאלי (דבה"י א ב:יז).

הסחר בתבלינים

בהיותם בני שבט ערבי, המדיינים לקחו חלק בסחר תבלינים ובשמים בתקופת הברזל ולאחריה. הם נהגו לנסוע מחצי האי עֲרָב ולעבור דרך ארץ-ישראל בדרכם לחופי הים התיכון ו/או למצרים. עובדה זו משתקפת בסיפור יוסף המקראי, המתאר את הסוחרים המדיינים והישמעאלים שפניהם למצרים, ועימם תבלינים, בשמים ועבדים:

^{בראשית לז:כה} …וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה… ^לז:כח וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה.^[9]  

בסיפור זה, פניהם של הסוחרים היו בתחילה צפונה, אולי כדי לסחור עם הארמנים, ואז הם פנו דרומה, דרך עמק יזרעאל אל "דרך הים" שהובילה אותם מצריימה. אף שהמסגרת של הסיפור מתייחסת לאלף השני לפנה"ס, הימצאותם של פרטים אנאכרוניסטיים בסיפור, כגון גמלים, מוכיחה שהוא נכתב באלף הראשון לפנה"ס.

הקשר ההדוק בין שבטים ערביים מזרחיים אלה ובין "דרך הבשמים" משתקף גם בשם שבו מכנה המקרא (בראשית כה:א–ב) את אימם האֶפּוֹנימית [=ששמה על שם תכונתה] קטוּרָה, שם המתקשר עם המילה העברית 'קטורת'.

לסיכום, המדיינים היו שבט ערבי שעסק בחרושת מתכות ובסחר בתבלינים ובבשמים, ובסיסו היה בצפון-מזרח חצי האי ערב. עם זאת, פריסתם באזור הייתה רחבה מאוד, וכללה כיסי התיישבות בדרום-מערב חצי האי סיני, בעבר הירדן הדרומי, ובערבה שבדרום מזרח הנגב, ככל הנראה בגלל עורקי עפרַת הנחושת שנמצאו שם.

י־הוה ארץ השסווה

בהתבסס על תיעוד מצרי מן המאה ה-14 לפנה"ס, אנו יודעים כי המדיינים לא היו הקבוצה האתנית היחידה באזורים אלה.^[10] ברשימה הגיאוגרפית של אמונחותפּ השלישי במקדש הנובי סולֶב, אנשי הערבה ודרום עבר הירדן מכונים בשם הכללי שסווה (או שסו), שפירושו ככל הנראה "שבטים נודדים".

המילה שסו (šꜣsw, )^[11] נכתבת לאחר הסימן ל”ארץ“ (tꜣ, ), מה שמצביע על כך שהטקסט המצרי מתאר אזורים גיאוגרפיים שונים שבהם יושבים "שסו" שונים. אחד האזורים המצוינים בשמם הוא "ארץ הנוודים שעיר", הזהה לאזור הר שעיר באזור אדום. השם הבא ברשימה, ולכן כנראה קרוב לשעיר או גובל בו, הוא ארץ הנוודים יֶהוָוה (yhwꜣ[w], ).^[12] אופן ההגייה הנכון של מילה זו אינו ברור, מאחר שבדומה לעברית הקדומה, ההירוגליפים (כתב החרטומים) לא ציינו תנועות (vowels), אולם המונח נראה קשור לשם האלוהות העברית, י־הוה, שגם אופן הגייתו הקדום אינו ידוע בוודאות.

אלוהות וארץ

ברשימה זו, המילה יֶהוָוה מייצגת שם של ארץ. ממש כשם שקבוצת נוודים אחת התגוררה בארץ ששמה שעיר, קבוצה אחרת גרה בארץ ששמה יהווה. ואכן, בעת העתיקה, שֵם עשוי היה לשמש הן למקום והן לאל. השם 'אשור' מדגים זאת בבירור: זהו שמו של האל הראשי של אשור וגם שם עיר הבירה העתיקה של אותו עם. בסופו של דבר, הוא גם נעשה לשם האימפריה. דוגמה נוספת יכול לשמש שמה של אלת החוכמה היוונית, אתנה, שהייתה בתחילה האלה הפטרונית של אתונה.^[13]

י־הוה בא מן הדרום האדומי

עדות מקראית טוענת ש י־הוה בא מדרום מזרח, מהרי אדום או דרומית להם, ממדיין או מעבר לה. עדות זו נוכחת במיוחד בשלוש שירות מקראיות עתיקות מאוד:

• שירת משה

^{דברים לג:ב} יְ־הוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ… 

• שירת דבורה

^{שופטים ה:ד} יְ־הוָה בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה…

• שירת חבקוק

^{חבקוק ג:ג} אֱלוֹהַ מִתֵּימָן יָבוֹא וְקָדוֹשׁ מֵהַר פָּארָן סֶלָה…

כל אחת מהשירות הללו פותחת בדימוי של י־הוה המגיע מביתו שבדרום. למעשה, שירת חבקוק (פסוק ז) ממשיכה ומתארת כיצד מזדעזעים אוהלי מדיין (”יִרְגְּזוּן יְרִיעוֹת אֶרֶץ מִדְיָן“) כאשר י־הוה פוסע על הקרקע שבקרבתם, בדרכו אל עמו.

הר ה'

תפיסה זו תואמת את הסיפור על משה והסנה הבוער, שבו משה הולך אל הר האלוהים בעת שהוא רועה את צאן חותנו המדייני. משה מתהלך בטריטוריה המדיינית, אם כי לא בערב, אלא כנראה בקרבת פטרה של ימינו, שהיא קדש המקראית (רֶקֶם בארמית).^[14] כלומר, אותו מקום שנמצאו בו ראיות לנוכחותה של קבוצה מתרבות הקוריה, במרחק לא רב מאדום.

שם ערבי

אם מקורות השם י־הוה נמצאים בארץ הנודדים יֶהווה (Yehwa) בקרב המדיינים, הרי שפירוש השם חייב לנבוע ממשפחת השפה הערבית ולא ממשפחות העברית. עובדה זו מחלישה אף היא את הטענה כי המקור האטימולוגי לטטראגרמטון הוא בשורש הו"י המופיע בשמות ג. מאחר שבערבית, שלא כמו בעברית ובארמית, לא קיים שורש הו"י הקשור למילה "היות" ("to be").^[15]

האל הקנאי

שלמה דב גויטיין (1900–1985), שהיה היסטוריון של המזרח התיכון ועסק גם בלימודי יהדות,^[16] הציע בשנת 1956 כי אפשר שהשם י־הוה נובע מהשורש הערבי הוו"י (هوى), ומהמילה האוויה (هوايا), שפירושה "אהבה, איווּי, תשוקה, כמיהה".^[17] הוא ביסס את טענתו באמצעות הפסקה בשמות לד, המכילה את רשימת החוקים המכונים  "עשרת הדברות הפולחניים". בדיבר האוסר על עם ישראל לעבוד אלוהים אחרים, כתוב:

^{שמות לד:יד} כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי יְ־הוָה קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא. 

לפי הצעתו של גויטיין, הפסוק ”כִּי יְ־הוָה קַנָּא שְׁמוֹ“ מתייחס לשמו הפרטי של האל י־הוה, שפירושו ”אל מתאווה, קנאי“ וכי שם זה נובע מהמונח ה(פרוטו-)ערבי לאיווי ותשוקה. פירוש זה משקף את הרעיון שבריתו של ה' עם מאמיניו כרוכה באהבה קנאית ומלאת תשוקה, ולכן ה' כועס כאשר מאמיניו "בוגדים" בו ועובדים אלוהים אחרים.

כלומר, היחסים שבין המאמינים ובין ה' חייבים להיות אקסקלוסיביים, בלעדיים. ולא זאת בלבד, אלא שהבלעדיות שתובע יה-ו-ה, לדעת גויטיין, מקורה בהופעתו של האל בקרב שבטים ערביים נודדים.

מונולטריזם

החוקרים מכנים סגידה אקסקלוסיבית שכזו לאל אחד: "מונולטריזם" (מיוונית: מונו= יחיד, לטרייה = פולחן). בעוד המונותאיזם טוען שאל אחר כלל אינו קיים, המונולטריזם מייחד נאמנות וקשר בלעדי לאל אחד בלבד, תוך הכרה בקיומן של אלוהויות אחרות. למעשה, קטעים רבים מהמקרא שאנו מבינים כיום כמונותאיסטיים, הם בעצם מונולטריסטיים. דוגמה קלאסית נמצאת בעשרת הדברות עצמם:

^{דברים ה:ז-ט} לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ… ^ה:ט לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא….

הטקסט אינו טוען שאלים אחרים אינם קיימים, אלא שאסור לעבוד אותם לצד פולחן ה', כי ה' הוא אל מתאווה וחושק, ומעשים שכאלה יעוררו את קנאתו ואת כעסו. יחס ה' לעמו דומה ליחסי בעל עם רעייתו: הוא אוהב את מאמיניו, אך קנאתו עלולה להוות סכנה במקרה שיגלה שעמו "מפלרטט" עם אלוהים אחרים. כפי שקובע ספר משלי לגבי הגברים-הבעלים:

^{משלי ו:לד} כִּי קִנְאָה חֲמַת גָּבֶר וְלֹא יַחְמוֹל בְּיוֹם נָקָם. 

י־הוה הוא בעל כזה, המלא תשוקה ומקנא לעמו, "רעייתו", וככזה הוא עלול לנקום בעמו אם זה לא יהיה נאמן לו.

ניתוץ פסלים

בנוסף לאופיו הבלעדי, פולחן  ה' התאפיין גם באַנ-איקוֹניות, כלומר, הוא נעדר דימויים חזותיים של האלוהות. עובדה זו ניכרת מהיעדר ייצוגים של דמות אדם בהתיישבות העברית הקדומה מן המאות השתים-עשרה והאחת-עשרה (תקופת הברזל א', תקופת השופטים המקראית).^[18] בנוסף לכך, נראה שקהל המאמינים של ה' היה גם איקונוקלסטי (מיוונית: איקון=תמונה, קלאו=לשבור) – שנהגו להרוס דמויות של אלילים זרים. ניתן לראות זאת בממצאים מכיבוש חצור, משלהי המאה השלוש-עשרה, המעידים על פעולה שיטתית של הרס ושבירה של פסילים ותמונות.^[19]

ניתוץ פסלי אלילים (איקונוקלאזם) היה מנהג נפוץ מאוד בתרבות הקוריה (המדיינים), כפי שעולה מחפירות תמנע. המצרים בנו בתמנע מקדש קטן לאלה חתחוֹר, שהתגלה בחפירות שעשה הארכיאולוג בנו רותנברג (1914–2012) מאוניברסיטאות תל-אביב ולונדון. באותו מקום ממש הקימו גם המדיינים מקום פולחן, שהתאפיין באוסף עמודי מצבות בתוך אוהל (בגלל היובש הקיצוני באזור, נותרו במקום פיסות משרידי האוהל, שנתגלו בידי החופרים).

בשונה ממקדש חתחור המצרי, באזור הפולחן המדייני לא היו דמויות, בין אם מצוירות או מפוסלות, והדבר משקף את התנגדותם לפסל ולתמונה (אַנאיקוֹניזם). כאשר עזבו המצרים את האזור, השתלטו המדיינים על כולו, כולל על מקדש חתחור. הם הכשירו את אזור הפולחן באמצעות מחיקת פניה של חתחור מציורי הסלעים, ואז חזרו והשתמשו בסלעים באזור הפולחן שלהם, כמצבה נוספת. טענתו של רותנברג קיבלה חיזוק ואישור בעקבות חפירה שנערכה לאחרונה בהובלת עוזי אבנר.^[20] מנהג זה של ניתוץ פסלים רווח גם בקרב קבוצת נוודים אחרת הקשורה אליהם, הקינים (ראו בנספח). 

המסורת האותנטית בדבר י־הוה, מדיין ומשה

המסורת בדבר נישואי משה עם אישה מדיינית נושאת חותם של אותנטיות: איזו סיבה יש לעם ישראל להמציא סיפור על נישואי המנהיג הדתי הראשי שלו עם אישה שאינה מבני ישראל?

בעייתית יותר היא העובדה שמשה מוצא לא רק את אשתו בקרב המדיינים, אלא גם את אלוהיו. כפי שטענתי בהקשרים אחרים, כגון במאמרי "חובב המדייני: מדוע נקטע סוף הסיפור?"^[21]

הטקסטים המקראיים מנסים לרכך או להסתיר זאת. ובכל זאת, המסורת הנוגעת למשה במדיין מסייעת להסביר את מהות שמו של האל המדייני/פרוטו-ערבי, י־הוה – אלוהות מלאת תשוקה קנאית, המצפה לאהבה בלעדית – כאלוהי ישראל.

נספח

הקינים האנאיקוניים: שבט י-הוויסטי נוסף הקרוב למדיינים

פיסת ראיות נוספת לקיומו של פולחן אנאיקוני [=ללא צלמיות ופסילים] מגיעה משבט הקֵיני. הקשר בין המדיינים והקינים אינו ברור, אך הטקסט המקראי משלב בין שניהם, כאשר הוא מציג את חותנו של משה לעתים כמדייני ולעתים כקיני.^[22]

בספר שופטים א:טז מסופר כי ”בני קיני חותן משה“ התיישבו בעמק ערד, וחוקרים טענו כבר מזמן כי העיר חורבת עוזה היא קִינָה המקראית, מאחר שהנחל שבקרבתה נקרא וואדי אל קֵיני (כלומר, נחל הקיני). חפירות בעיר זו מתקופת הברזל השנייה (תקופת המלוכה), מראות כי בעוד שבערים השכנות (העבריות!) נמצאים תגליפים קטנים של בני אדם, אלה נעדרים מחורבת עוזה. נדב נאמן, היסטוריון של תקופת המקרא מאוניברסיטת תל אביב, טוען כי עובדה זו נובעת מכך שהקינים דבקו במיוחד במסורתם העתיקה, האנאיקונית.^[23]

בדומה לכך, על דמות קינית מתקופה מאוחרת יותר, יהונדב בן רֵכָב (דבה"י א ב:נה),^[24] מסופר כי הוא הצטרף לתנועה המתנגדת לבעל (מל' ב י:טו-טז). בספר ירמיהו אנו קוראים כי קבוצה זו – הרכבים, תת-שבט קיני – חיו חיי נודדים יושבי אוהלים, לא בנו בתים ולא עסקו בגידולי שדה, וכן נמנעו משתיית יין. סגנון חיים זה מזכיר את דרך חייו של שבט ערבי אחר, הנבּטים, שאנשיו היו גם הם אנאיקוניים.^[25]

גם אם הקשרים המדויקים בין המדיינים, הקיינים והרכבים נותרו מעורפלים – חוץ מן העובדה ששתי הקבוצות הקטנות, הקיינים והרכבים, נעשו חלק מישראל, בניגוד למדיינים– כל הקבוצות הללו היו שייכות למסורת אנאיקונית של סגידה לי־הוה. סגידה זו אומצה על ידי בני ישראל ועוצבה מחדש בתקופה קדומה.