מלאך י־הוה

י־הוה או שליחו?

בכמה מקומות במקרא הכתוב מבלבל בין מלאך י־הוה – מלאך במובן "שליח" – ובין אלוהים או י־הוה.

1. עקידת יצחק

אחרי שאברהם עוקד את יצחק על גבי המזבח קורא אליו מלאך י־הוה מן השמיים כדי למנוע בעדו להקריב את בנו:

^{בראשׁית כב:יא} וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְ־הוָה מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.

אולם אחרי תשובת אברהם, הדובר מדבר בגוף ראשון ומזדהה כאלוהים:

^{בראשׁית כב:יב} וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי.

גם השם שאברהם קורא למקום מעיד על כך שהוא מאמין שדיבר עם י־הוה:

^{בראשׁית כב:יד} וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְ־הוָה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְ־הוָה יֵרָאֶה.

2. סיפור בריחת הגר

דבר דומה קורה בסיפור בריחת הגר מפני שרי. מלאך י־הוה מוצא אותה במדבר (פס' ז) ומצווה עליה לשוב אל גבירתה:

^{בראשׁית טז:ט} וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְ־הוָה שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ.

גם כאן המלאך מדבר בגוף ראשון עם מסר הנמסר לכאורה מי־הוה:

^{בראשׁית טז:י} וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְ־הוָה הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב.

תגובת הגר לדברים מלמדת שהיא מאמינה שדיברה למעשה עם י־הוה:

^{בראשׁית טז:יג} וַתִּקְרָא שֵׁם יְ־הוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי.

3. משה והסנה הבוער

סיפור משה והסנה הבוער נפתח כאשר מלאך י־הוה נראה אל משה "מתוך הסנה":

^{שׁמות ג:ב} וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְ־הוָֹה אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל.

אולם כאשר משה עוצר כדי לתהות על פשר הדבר, המספר אומר בפירוש שאלוהים נמצא במקום שבו נראה המלאך:^[1]

^{שׁמות ג:ד} ...וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.

נוסף על כך משה מסיט את עיניו כדי לא להביט באלוהים:

^{שׁמות ג:ו} וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים.

4. גדעון ממונה למושיעם של ישראל

מינוי גדעון למושיעם של ישראל נפתח בהתגלות מלאך י־הוה אליו:

^{שׁפטים ו:יב} וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְ־הוָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְ־הוָה עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל.

עם זאת, שני פסוקים לאחר מכן, בתשובה לשאלת גדעון מדוע י־הוה עזב את ישראל (פס' יג), התשובה נמסרת מי־הוה עצמו: :

^{שׁפטים ו:יד} וַיִּפֶן אֵלָיו יְ־הוָה וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ.

גדעון מקבל על עצמו את המשימה ומכין קורבן. אחרי שמלאך י־הוה מעלה את הקורבן באש ונעלם (פס' יט–כא), גדעון מבין שדיבר עם מלאך י־הוה:

^{שׁפטים ו:כב} וַיַּרְא גִּדְעוֹן כִּי מַלְאַךְ יְ־הוָה הוּא וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֲהָהּ אֲדֹנָי יְ־הוִה כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ יְ־הוָה פָּנִים אֶל פָּנִים.

אולם דווקא י־הוה עצמו הוא שמרגיע את חששו של גדעון המתעורר בעקבות ראיית המלאך:

^{שׁפטים ו:כג} וַיֹּאמֶר לוֹ יְ־הוָה שָׁלוֹם לְךָ אַל תִּירָא לֹא תָּמוּת.

זהות הדובר השמיימי

לצד הסיפורים הללו יש להזכיר את סיפור חלום יעקב על העדר בבראשית פרק לא,^[2] ואת סיפור המפגש של הורי שמשון עם המלאך בשופטים יג.^[3] המספרים בסיפורים הללו מתארים לסירוגין מפגש עם מלאך י־הוה ומפגש עם אלוהים/י־הוה. אולם בתוך הסיפור, הדובר השמיימי מדבר תמיד בקולו של אלוהים/י־הוה. יתרה מזאת: גיבורי הסיפור מאמינים שהם מדברים ישירות עם אלוהים/י־הוה או מבינים זאת אחרי המפגש.^[4] כיצד אפשר להסביר את השינויים הללו בזהות הדובר השמיימי?

המלאך הוא תוספת מאוחרת

הערבוב בין המלאך ובין אלוהים/י־הוה בסיפורים אלה הוא ככל הנראה פרי עטם של סופרים שחיו בתקופת הגלות או לאחריה. הם הוסיפו את המילה "מלאך" לפני השם י־הוה או "אלוהים", במקומות שבהם תיאור נוכחותו הגשמית של האל לא התיישב עם השקפתם התיאולוגית. באופן זה יצרו את הצירוף "מלאך י־הוה/אלוהים".

בהסרת המילה מלאך מתקבלים סיפורים המתארים מפגשים ישירים בין אנשים לאל. ואומנם המלאכים בסיפורים הללו אינם נוהגים כמלאכים, כלומר כשליחים, כפי שם מוכרים במקומות אחרים במקרא או בהקשר התרבותי הרחב יותר של דרום מערב אסיה והלבנט בעת העתיקה. בין השאר, לא נאמר בסיפורים שי־הוה שלח את המלאכים והמלאכים אינם מציגים את עצמם כשליחי י־הוה.^[5] גם המשימות שהמלאכים מבצעים אינן נראות כמשימות המוטלות על שליחים. ואכן, בספרות האכדית, החיתית, האוגריתית והמצרית, אלה הם האלים עצמם המבשרים על לידות, מצילים עשוקים וחלשים, מעמידים את המאמינים בניסיונות ומשיתים עונשים.^[6]

הוספת מלאכים במקורות אחרים

גם מחוץ לנוסח המסורה אפשר למצוא עדויות לכך שעורכים ומתרגמים קדומים הוסיפו מילים שמשמעותן "מלאך" או שליח" לטקסטים שבהם היה קושי תיאולוגי בנוכחות י־הוה או בהתנהגותו.^[7]

מי ביקר את בלעם?

לדוגמה, על פי נוסח המסורה ותרגום השבעים אלוהים מבקר את בלעם בלילה ואומר לו כיצד לנהוג בעניין תוכניתו של בלק מלך מואב לקלל את בני ישראל:

^{במדבר כב:כ} וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה.

בפסוק זה ובכמה אחרים (למשל במדבר כג:ד–ה) שבהם מסופר שאלוהים בא אל בלעם התורה השומרונית מוסיפה המילה "מלאך", ומוסרת שלא אלוהים, אלא שליחו, מבקר את בלעם:

^{במדבר כב:כ} ויבא מלאך אלהים אל בלעם לילה ויאמר לו אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה.

רעיון דומה כנראה נמסר המגילה 4Qnum^b ממגילות מדבר יהודה, כפי שניתן להניח לאור הרווחים בטקסט.

מי תקף את משה?

בסיפור המתאר מפגש תמוה של משה עם אלוהים במצרים, בשמות פרק ד, תרגום השבעים מוסיף את המילים ἄγγελος κυρίου ("מלאך אדני"), ומלמד שמלאך ולא י־הוה מתעמת עם משה ומבקש להורגו:

^{תרגום השבעים שמות ד:24} ויהי בדרך במלון ויפגשהו מלאך י־הוה ויבקש המיתו.^[8]

כך מציע גם תרגום אונקלוס, אחד מתרגומי התורה לארמית: ^[9]

וַהְוָה בְאוֹרחָא בְבֵית מְבָתָא וְעָרַע בֵיה מַלאְכָא דַיוי וּבעָא לְמִקטְלֵיה.

מי סייע לחוה להרות?

כאשר חוה הרה ללדת את קין, היא מכריזה "קניתי איש את י־הוה":

^{בראשׁית ד:א} וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְ־הוָה.

בכתב יד של התרגום המיוחס ליונתן,^[10] נוספה המילה "מלאך" כדי להורות שחוה הרתה למלאך:

ואדם ידע ית חוה איתתיה דהיא חמידת למלאכ׳ ואעדיאת וילידת ית קין ואמרת קניתי לגבר׳ ית מלאכא דיי.

מי דיבר עם גדעון?

בנוסח המסורה י־הוה מדבר אל גדעון ישירות:

^{שׁפטים ו:טז} וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְ־הוָה כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד.

לעומת זאת, על פי תרגום השבעים מלאך (ἄγγελος) מדבר עם גדעון, והוא מדבר על י־הוה בגוף שלישי:

^{תרגום השבעים שופטים ו:16} ויאמר אליו מלאך י־הוה: י־הוה יהיה עמך, והכית את מדין כאיש אחד.^[11]

מי דיבר אל משה?

מגמה הפוכה קיימת בוולגטה. בניגוד לדברי נוסח המסורה – " וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְ־הוָֹה אֵלָיו" – הוולגטה משמיטה את המילה "מלאך" בסיפור הסנה הבוער ומשאירה את המראה הישיר של י־הוה.^[12]

כיצד התורה מסבירה את נוכחותו של מלאך י־הוה?

אם המלאך הוא תוספת מאוחרת לסיפורים הללו, כיצד הבינו הדורות הבאים של קוראי הטקסט את ערבוב זהותם של המלאך וי־הוה?^[13] נראה שההסבר המשפיע ביותר הוא ההסבר המוצע בתורה. בהר סיני אלוהים ממנה מלאך שייסע עם ישראל במדבר:

^{שׁמות כג:כ} הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי. ^כג:כא הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּ֣ר בּוֹ כִּי לֹ֤א יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ.

המלאך ממונה גם כדי "לא לשאת" את פשעי ישראל. צירוף זה זהה לדברי יהושע שי־הוה הוא "אֵל קַנּוֹא הוּא לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם" (כד:יט).^[14] הכתוב מזהיר את ישראל שלמלאך מוקנות יכולות שיפוט שבדרך כלל הן נחלתו הבלעדית של אלוהים, ולפיכך אין להקל בו ראש. הפסוקית "שמי בקרבו" משקפת ככל הנראה את הרעיון ששם האל משמש כמעין כלי לנוכחות האל ולסמכותו.^[15]

פרשנות זו עולה בקנה אחד עם השימוש בשם עצמו של י־הוה במקומות אחרים במקרא. בכמה מקומות שם י־הוה נתפס כמעין שליח של האל היכול למלא את מקומו. למשל, ישעיהו מתאר את שם י־הוה יוצא להגנת ישראל:

^{ישׁעיה ל:כז} הִנֵּה שֵׁם יְ־הוָה בָּא מִמֶּרְחָק בֹּעֵר אַפּוֹ וְכֹבֶד מַשָּׂאָה שְׂפָתָיו מָלְאוּ זַעַם וּלְשׁוֹנוֹ כְּאֵשׁ אֹכָלֶת.

התפיסה הדויטרונומיסטית הרואה במקדש בירושלים את מקום שכינת שם י־הוה – כהופעה של י־הוה עצמו, שבזכותה אפשר לעובדו שם – משקפת את הרעיון שהשם (the name) הוא שלוחה של י־הוה ומייצג את נוכחות האל וכוחו.^[16]

בין ייצוגי האל לשם י־הוה

תפיסה זו של שם י־הוה דומה לאופן שבו תפסו את הייצוגים הפיזיים של האלים בדרום מערב אסיה בעת העתיקה. ייצוגים פיזיים של האלים נחשבו להופעות של נוכחותם וכוחם של האלים, והם נתפסו כזהים להם וכנפרדים מהם בעת ובעונה אחת.^[17]

מחברי המקרא דחו את השימוש בייצוג פיזי של י־הוה. השם עצמו הוא הפשטה, ואינו מיוצג בעצם גשמי. למרות זאת הם אפשרו להניח את קיומם של עצמים שי־הוה יכול לנכוח או להופיע בעזרתם, כמו הארון והמשכן.^[18]

התמונה של מלאך י־הוה המוביל את ישראל במדבר ומגן עליהם (שמות כג:כ–כא) היא ככל הנראה פרי הניסיון להתאים את הטקסטים הללו להנחות יסוד ולתפיסות התיאולוגיות של מחבר הטקסט. היא מחילה את מנגנון היצוגיים הפיזיים של אלים על דמות השליח ויוצרת את המושג "מלאך י־הוה", שליח עצמאי שיכול לחרוץ משפט כאלוהים ואפילו להזדהות כי־הוה משום שהוא קשור בשמו.

שם י־הוה בספרות הבתר־מקראית

גם מפרשים יהודים בני תקופות קדומות עמדו על תפקיד שם י־הוה ככלי להעברת נוכחותו וכוחו. למשל, בספר חזון אחרית הימים של אברהם^[19] אלוהים מכנה את המלאך יהואל "נושא שם הייצוג של שמי שאין לבטא" (י:3) ויהואל מסביר שאלוהים "הרכיב בי את שמותיו" (פס' 8).^[20]

לא י־הוה כי אם מטטרון

התלמוד מתאר את מטטרון, מלאך הנושא את שם י־הוה", כ"י־הוה" שמשה צווה לעלות אליו:

^{בבלי סנהדרין לח ע"ב} מינא לרב אידית כתיב (שמות כד:א) ואל משה אמר עלה אל י־הוה עלה אלי מיבעי ליה א"ל זהו מטטרון ששמו כשם רבו דכתיב (שמות כג:כא) כי שמי בקרבו.

תרגום: אמר מין אחד לרב אידית: כתוב (בשמות כד:א) "ואל משה אמר עלה אל י־הוה", אבל צריך היה לומר "עלה עליי". אמר לו: "י־הוה שבפסוק הוא המלאך מטטרון, ששמו כשם רבו, ככתוב (שמות כג:כא) 'כי שמי בקרבו'".^[21]

באמצעות כלים אלה קוראי המקרא הקדומים אימצו ועיבדו את תפיסת הייצוגים האלוהיים באופן ששימר את הטרנסצנדנטיות של האל אך גם אפשרה את שכינתו בעולם, החיונית כל כך לעבודת הפולחן. מלאכו של האל זהה לו מצד העובדה שהוא מייצג אותו ומאפשר גישה ישירה לכוחו ולנוכחותו בארץ, אבל הוא אינו זהה לו בהיותו ישות נפרדת ומובחנת. דמות שכזו משמרת את התפיסה שמקום שכינתו העיקרי של י־הוה מצוי הרחק בשמיים.

אחרית דבר

ההגדה: אלוהים ולא מלאך הוציא את ישראל ממצרים

בהגדה של פסח אירוע יציאת מצרים מסופר תוך הדגשה שאלוהים, ולא מלאך, הוציא את ישראל ממצרים:

וַיּוֹצִאֵנוּ י־הוה מִמִּצְרַיִם. לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ. וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה – אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ.

ההגדה מבחינה בין נוכחות האל עצמו ובין מעשי מלאך המייצג אותו. ההגדה נוקטת אפוא גישה הפוכה מגישת מחברי המקרא שהוסיפו את מלאך י־הוה לסיפורי המקרא. העובדה שאלוהים עצמו הוציא את ישראל ממצרים ולא הטיל את המשימה על מלאך מעידה על דאגתו וקרבתו הישירה לישראל באירוע מכונן זה בתולדות עם ישראל.