חוקי הבכורות: כיצד הם נקשרו אל המכה העשירית

המתת בעלי החיים במכת בכורות – תוספת משנית

לאחר סירובו של פרעה לשחרר את בני ישראל, ה' מכה את המצרים בהמתת כל בכוריהם – באדם ובבהמה (מודגש באותיות מוטות ואדומות):

^{שמות יב:כט} וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַי־הוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה.

השימוש במֶריזם "מִבְּכֹר פַּרְעֹה... עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי" מחליף את הביטוי הכוללני "כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". מותם של בכורות הבהמה נראה כתוספת מאוחרת, והשערה זו מתחזקת מן הפסוק הבא:

^{שמות יב:ל} וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת.

ניסוח הפסוק מרמז שהמגפה הכתה בכל בתי המצרים; אך בכורות בעלי החיים אינם מתגוררים בבתים. תגובת המצרים למגפה מדגישה את האימה המכוונת: בכל בית יש ילד מת. אין אזכור לבהמות מתות, שכן לא הן שיחריפו את רוע המכה. זאת, ועוד – הרי ה' כבר הרג את כל מקנה מצרים במכת הדבר:

^{שמות ט:ו}... וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם וּמִמִּקְנֵה בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת אֶחָד.

גם אם נניח שחלק מן החיות שרדו את הדבר (ראו שמות ט:יט, כה),^[1] הרי שהכללתן בדיווח על מות הבכורות אינה נראית כעניין חשוב. מותם של כמה בכורי בהמה בשעה שמרבית העדר חוסל עוד לפני כן אינה בשורה דרמטית כל כך, וודאי לא ברמה שמצדיקה אזכור באותו פסוק המודיע על הריגתם של כל הבנים הבכורים בארץ מצרים.^[2]

בהתבסס על אבחנות אלה ואחרות, שמעון גזונדהייט מהאוניברסיטה העברית טוען שהכללת בכורי החיות בין קורבנות מכת הבכורות היא תוספת מאוחרת.^[3]

מה הוביל אותו למסקנה הזו? התשובה נעוצה במצוות הקורבנות ופדיון הבכורות.

המצווה להקריב את בכורי החיות ולפדות את בכורי בני האדם

בפרק הבא, שמות יג, משה מציג שלוש מצוות נפרדות שיש למלא עם הכניסה לארץ:

1. הקרבת בכורות הבהמות הכשרות;
2. פדיון או המתה של בכורות החמור (בהמות שאינן כשרות);
3. פדיון הבנים הבכורים;

^{שמות יג:יב} וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַי־הֹוָה וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַי־הוָה. ^יג:יג וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה.

משה מסביר אז כי על האב לספר לבנו שפולחנים אלה נועדו להנצחה. ה' היכה את בכורי מצרים, מאדם ועד בהמה, ולכן אנו מקריבים את בכורי בעלי החיים ופודים את בנינו הבכורים:

^{שמות יג:יד} וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְ־הוָה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. ^יג:טו וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְ־הֹוָה כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַי־הוָה כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה.^[4]

הסבר זה מעורפל, ולא ממש מתיישב עם המנהגים, מהסיבות הבאות:

1. קישור הנצחת הטבח עם הפדיון — רק חיות כשרות מוקרבות; מצוות הפדיון חלה על בהמות משא, ובמיוחד – על בני אנוש. אולם פדיון הבכורות אינו נזכר בהקשר של הטבח שעשה ה' בילדי מצרים, שאותו מנציחים לכאורה.

2. התמקדות בבכורות — ליבת המצווה, הקרבת בכורות הבהמה, נועדה להנציח את מותן (הזניח!) של בהמות מצרים.

3. באיזה פדיון צופה הבן? — האב מסביר לבנו את מצוות פדיון הבן הבכור שהוא עומד לקיים. אך האם הבן, שאליו הוא מדבר, אינו הבן הבכור? והרי פדיון הוא פולחן המתקיים בדרך כלל כשהבן הוא תינוק בן חודש!^[5]

4. כמה בנים בכורים ? — ההתייחסות אל "בנים" בלשון רבים ("וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה"), מעורר תמיהה. שאלת הבן מכוונת להישאל מדי שנה וכן תשובת האב, בקיימו את כל פרטי המצווה. לגבי בכורות הבהמות יש היגיון בלשון הריבוי, אולם כמה בנים בכורים יכול האב לפדות בבת אחת, שכן בכור הוא אחד בלבד בכל משפחה.

5. "פטר רחם" — (="פורץ הרחם") ביטוי זה מופיע פה בהקשר ייחודי לבעלי חיים, בניגוד ל"בכור" המיוחס לבני אדם. בכל שאר המקרים,^[6] הביטוי "פטר רחם" כולל גם בני אדם (בהתחשב בשימוש הרוֹוֵחַ בכל מקום אחר, היינו מצפים שהאב יציין שהוא מקריב "כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים בבהמה.").^[7]

שחזור נאומו המקורי של האב

הקושי ליישב בין חלקיו השונים של הטקסט מרמז על כך שהמחבר המקראי ערך ושינה את נוסח הפסוקים המקורי. גזונדהייט טוען כי הקטע ההלכתי של מכת הבכורות התייחס בנרטיב המקורי רק לבני אדם שהומתו במכה זו, והטקס הפולחני המנציח את הרג בכורי מצרים כלל את הקרבת בכורות הבהמות בלבד, ללא פדיון הבנים הבכורים באדם (הכתוב באותיות מוטות ואדומות מציין את תוספת העריכה):

^{שמות יג:טו} וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְ־הֹוָה כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַי־הוָה כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה.

הטקסט הקדום הציג את בכורי בני ישראל כייצוג סמלי של בכורי מצרים, ואת שחיטתם הפולחנית, שהתקיימה כנראה בהקשר סעודה טקסית,^[8] כמעֵין שחזור של הטבח שביצע האל בבכורי מצרים.

הפולחן היחיד של האב

כאשר מסירים את התייחסות האב לפדיון בניו, הקישור לפסוק נחותם נעשה ברור יותר:

^{שמות יג:טו} ...עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַי־הוָה כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה. ^יג:טז וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְ־הוָה מִמִּצְרָיִם.

הפסוק נכתב בלשון יחיד, "והיה", ומתייחס למצווה אחת, כלומר לקורבן השנתי של בכורות הבהמות (הטהורות). הקרבת הבכורות נועדה להזכיר לבני ישראל שה' טבח באלימות בבכורי מצרים כמו שאנו (כפי שמסביר האב לבנו) טובחים את בכורות הבהמה. הפסוק האחרון מדגיש זאת, באמצעות השוואת הפולחן לסמל, כמטאפורה להנצחה.^[9] תוספת פדיון הבנים הבכורים והבהמות הלא-טהורות נראית כתוספת מאוחרת יותר, והיא מסבירה את המבנה החריג של הפסוק שבו מופיעה ההתייחסות ביחיד ("והיה").

הוספת מצוות הבכורות ל"עשרת הדברות הפולחניות"

ברור שמערכת מורכבת ומשולבת זו של מצוות הבכורות באדם ובבהמה היתה בעלת חשיבות מיוחדת בעיני עורכי החומש המאוחרים. הדבר ניכר גם בתוך אוסף המצוות הקצר בשמות לד ("עשרת הדברות הפולחניות"). כפי שמדגים שמעון גזונדהייט,^[10] העריכה כאן בולטת במיוחד:

^{שמות לד:יח} אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם. ^לד:יט כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי וְכָל מִקְנְךָ תִּזָּכָר פֶּטֶר שׁוֹר וָשֶׂה. ^לד:כ וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם.

המצוות שהוספו כאן קוטעות את הרצף הטבעי שיש מפסוק יח אל פסוק כ^ב, כפי שזו מופיעה בטקסט הבסיסי של העורך מ"אוסף הברית":

^{שמות כג:טו}אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם.

במקור, נצטווה עולה הרגל להימנע מלהגיע בידיים ריקות אל החג. סוג הקורבן המדויק שהיה עליו להביא לא הוגדרה. כך נוכל להיווכח שעורכים מאוחרים יותר הוסיפו באופן מאולץ את תוספת המצווה המשולבת של הקרבת הבכורות לסיפור יציאת מצרים, ואת השינויים שנבעו ממנה, כגון חגיגת חג המצות.

המצווה הפותחת

העריכה בשמות לד מבוססת בחלקה על הפתיחה של מצוות קרבן הבכורות/ פדיון הבן בשמות יג. גם כאן, העורך הוסיף את המערכת השלמה של הפולחנים המשולבים למצווה שעסקה במקור רק בבכורות הבהמה הטהורה:

^{שמות יג:יב} וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַי־הֹוָה וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַי־הוָה. ^יג:יג וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה. ^יג:יד וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו...^[11]

במקור הפועל "והעברת" משמעותו "להקריב" ופירוש המצווה הוא שיש לשחוט את הקורבן. אולם המשמעות שונתה כאשר המושג "פטר רחם" הורחב ויוחס גם לבני אנוש. בהקשר זה פירושו "העברה לרשות אלוהית". אם נסיר את התוספות המאוחרות, ניתן יהיה לראות כיצד במקור, "פטר רחם" התייחס אך ורק לבעלי חיים (בניגוד לשימוש המאוחר יותר). מנקודת מבט של התפתחות השפה יש בכך היגיון מסוים.

המונח הנפוץ "בכור" המתייחס לבן שנולד ראשון, מופיע כך מעל מאה פעמים,^[12] והוא מתייחס כמעט תמיד לבנו הראשון של אב.^[13] בניגוד לכך, המונח הנדיר יותר "פטר רחם" מתייחס לבנה הראשון של אם. הפרדה זו הגיוניותכשמדובר בבכורות בעלי החיים, מאחר שבעדר עם זכרים רבים, קשה לקבוע מיהו האב.

המצווה המקורית שבפסוק יב, המתייחסת רק להקרבה השנתית של הבכורות, משמשת כמעין הקדמה להסברו של האב "עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ". פולחן שנתי זה מעוררת את סקרנותו של הילד, ומוביל להסבר שבא בעקבות שאלתו, לפיו הקורבן הזה מזכיר לבני ישראל את המכה שהיכה ה' את הבכורים במצרים.

מצווה עצמאית המתחברת אל סיפור יציאת מצרים

הרחבתה של מצוות הבכורות היא צעד מאוחר בתהליך חיבור הפולחן אל סיפור יציאת מצרים.^[14] במקומות אחרים בתורה, מצוות הקרבת הבכורות אינה מקושרת לסיפור יציאת מצרים:

^{דברים טו:יט} כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ. ^טו:כ לִפְנֵי יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְ־הוָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ

בפסוקים אלו, בכורות הבקר והצאן מוקרבות לפני ה', אך אין איזכור לקשר בין פולחן זה ובין יציאת מצרים, ואף אין התייחסות לפדיון בכורות של בני האדם או של החיות הלא-טהורות.^[15] המצווה הכוהנית בויקרא כז: כו–כז ובבמדבר יח:טו–יח, אשר מתייחסת במפורש לפדיון בכורות בני האדם והבהמות הלא-טהורות, ומציגה את המצוות הללו כתשלום לכוהנים,^[16] נמנעת גם היא מיצירת קשר בין קורבן בכורות זה (ופדיון בכורי האדם) ובין סיפור יציאת מצרים.

אם כן, הקישור הראשון בין שני הדברים מופיע בגרסה הקדומה לשמות יג:

^{שמות יג:ג} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְ־הֹוָה אֶתְכֶם מִזֶּה // ^יג:יאוְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ יְ־הוָה אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ. ^יג:יב וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַי־הֹוָה // ^יג:יד וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְ־הוָה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. ^יג:טו וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְ־הֹוָה כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם // עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַי־הוָה כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים // ^יג:טז וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְ־הוָה מִמִּצְרָיִם.

קטע זה מתוך המקור הכהני, היה הראשון שקישר את קורבן הבכורות לסיפור מכת הבכורות, ועבר עריכה כדי לכלול את פדיון הבנים הבכורים ופדיון הבהמות הלא-טהורות או עריפתן.^[17] כתוצאה מכך נוצר טקסט סבוך ומעורפל שבו הדרישה הכפולהלהקריב בכורות בהמה אך לפדות בכורות אדם, מוצגת כקשורה למכה אחת ויחידה.^[18]

מדוע צורף מות הבכורות לסיפור המכות

עמימות זו מחזירה אותנו אל סיפור מכת הבכורות. הוספת פדיון בכורי האדם למצווה בשמות יג:יא–טז הולכת יד ביד עם עריכת סיפור מכת הבכורות, המוזכרת לעיל. כדי להסביר כיצד שני מנהגים פולחניים מסמלים אירוע יחיד, הוסיף העורך של שמות יג:יא–טז את מות בעלי החיים במכת הבכורות: לא זו בלבד שבכורי בניהם של המצרים הומתו, אלא אף בכורות בהמותיהם!

כלומר, השחיטה הפולחנית של הבכורות הנה ייצוג של הרג בכורות הבהמות במצרים, כפי שפדיון נפשם והצלתם של בכורי בני ישראל מייצגת את המתת בכורי בני המצרים.^[19] ארגון מחודש זה של הסמליות אינו חף מפגמים, כפי שכבר נטען בפתח מאמר זה, אך הוא השיג את מטרת העורך: להטמיע את מצוות הפדיון הכוהנית במסגרת המצווה הקדומה שקישרה בין פולחן הקרבת הבכורות למכת הבכורות.

תהליך התפתחותה של מצוות הבכורות

 לסיכום, מצוות הבכורות התפתחה בשלושה שלבים עיקריים:

1. במקור, הייתה מצווה עצמאית, לא כוהנית, של הקרבת בכורות הבהמות הטהורות, ללא קשר לסיפור יציאת מצרים (= דברים טז:יט–כ). במקביל הייתה מצווה כהנית, אף היא ללא זיקה ליציאת מצרים, שהציגה את הקרבת בכורות הבהמה הטהורה, יחד עםפדיון בהמות לא-טהורות ובכורי בני אדם, כרכושם של הכוהנים (ויקרא כז:כו–כז, במדבר יח:טו–יח).
2. בהמשך, נקשר קורבן הבכורות הלא-כוהני לסיפור יציאת מצרים, מתוך כוונה להנציח את ההישג של הריגת הבכורות המצריים (=הנוסח המקורי של שמות יג:יא–טז).
3. לבסוף, המצוות הכוהניות הוספו אל החוקים הלא-כוהניים של שמות יג: יא–טז, ויצרו מערכת של קורבנות ופדיון, שכולה נועדה להנציח את מכת בכורות. לצורך התאמת הפולחן לנרטיב, הוסיפו העורכים את סיפור מותם של בעלי החיים לסיפור מכת הבכורות. עתה, הקרבת בכורות הבהמה אינה מסמלת עוד את מכת הבכורות בבני המצרים, אלא רק את מכת הבכורות בבעלי החיים של המצרים. כך יוצא שמצוות פדיון הבן בעם ישראל נערכת, באופן תמוה, לזכר מכת הבכורות שהכתה בבני המצרים.