כיצד אכילת מצות הפכה לחלק מסיפור יציאת מצרים

הקשר בין חג המצות ליציאת מצרים

הטקסט המשפטי הקדום ביותר בתורה, המכונה ספר הברית (שמות כט–כג:לג), מונה את חג המצות כאחד משלושת הרגלים. תיאורו של חג המצות שונה בכמה פרטים חשובים משני החגים האחרים (ראו בסוגריים):

^{שמות כג:יד} שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה. ^כג:טו אֶת חַג הַמַּצּוֹת [תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ] לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב [כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם] וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם^{[1] כג:טז} וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה.

זמן – חג המצות נחוג במשך שבעה ימים ואילו לחגי הקציר והאסיף לא הוקצב משך זמן. תיאור שבעת הימים והפועל "תשמר" קוטעים את זרימת הפסוק.

חקלאות - חגי הקציר והאסיף הם חגים חקלאיים, בעוד שחג המצות שבפסוק קשור לסיפור יציאת מצרים.

נראה אם כך שצורתו הנוכחית של הפסוק העוסק בחג המצות לא מקורית, והוא עבר עריכה ותוספת. במקורו חג המצות היה ככל הנראה חג חקלאי כמו חגי הקציר והאסיף, ושלושת הרגלים נמנו בקצרה לאחר משפט הפתיחה "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תַּחֹג לִי בַשָּׁנָה", ללא שימוש בפעלים נוספים.

התיאור המקורי של חג המצות היה: "את חג המצות, למועד חדש האביב",^[2] בהתאמה לאופן בו מתוארים שני הרגלים האחרים (שם + עונה). בנוסף, המונח "חודש האביב" לא מתייחס לעונה כפי שמשתמע מעברית מודרנית. כפי שטוען וויליאם פרופ: "אביב מציין את השיבולת הצעירה עם הגרגרים הרכים."^[3] כלומר, "חודש האביב" הוא "חודש התבואה החדשה".

חג המצות וקציר השעורה

ספר הברית מנה במקורו שלושה רגלים: חג המצות בתחילת האביב, חג הקציר בסוף האביב וחג האסיף בסתיו. עבור חקלאים בעבר הירדן המזרחי, ראשית האביב סימנה את תחילת קציר השעורה, שלאחריו היו קוצרים את החיטה כעבור חודש או חודשיים.^[4] "לוח גזר"^[5] מפרט את שתי תקופות הקציר הללו זו אחר זו:

ירח קצר שערם (חודש קציר שעורים)

ירח קצר וכל (חודש קציר [החיטה] והמדידה [של התבואה])^[6]

מכאן, מניחים מרבית החוקרים שחג המצות מציין את קציר השעורה, חג הקציר מציין את קציר החיטה, וחג האסיף את מסיק הזיתים.^[7]

טקס "הנפת העומר" של הקציר^[8] מתקיים לפי ויקרא כג:ו-יד מיד לאחר חג המצות, לפניו אסור היה לצרוך מהתבואה החדשה:

^{ויקרא כג:י} …כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן…^כג:יד וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.

לפיכך, יתכן שחג המצות היה טקס אפוטרופאי שחל לפני הקציר, בו בני ישראל אכלו מצות מאוצרות התבואה הישנה שלהם, לפני המעבר לתבואה החדשה, במטרה להבטיח ברכות לשנה הקרובה.^[9] לחלופין, יתכן והמצות היו פעם חלק מחגיגות טקס הנפת העומר, אך ככל שחג המצות נקשר ליציאת מצרים ופסח, הוא פיתח זהות משלו הנפרדת מטקס העומר.^[10]

למה לחבר בין חג המצות ליציאת מצרים?

העורך של שמות כג מקשר את חג המצות ליציאת מצרים – חלק ממגמה רחבה שממשיכה (אם כי בשלב מאוחר יותר) עם חגים ומצוות אחרים בתורה. בפסוק מאוחר מאוד בספר ויקרא, נקשר גם חג הסוכות ליציאת מצרים, ומאוחר עוד יותר, בתקופת בית שני ובמסורת חז"ל, שבועות נקשר להתגלות בסיני.^[11] כלומר, הטרנספורמציה של חג המצות מחג חקלאי לחג המנציח אירועים היסטוריים לא ייחודי, אך מהווה את הדוגמה הקדומה ביותר למגמה זו. מכאן עולה השאלה מדוע חג המצות הוא הראשון שעובר היסטוריזציה.

נראה שהתשובה נעוצה בקשר שלו לחג הפסח. בתחילה, קרבן הפסח שימש ככל הנראה כטקס אפוטרופאי שנועד להגן על בעלי חיים או משפחה,^[12] אך קיבל פרשנות מחודשת כחג שנועד להנציח את יציאת מצרים. פסח התקיים באביב, בערך באותו זמן בו התקיים חג המצות. זו כנראה הסיבה המרכזית ששני החגים הלכו והתאחדו, ולבסוף נתפסו כחג בלוח השנה היהודי.^[13] קשר זה של חג המצות עם פסח הוא שהוביל לרעיון שחג המצות משמש כזכר ליציאת מצרים.

יום הפסח ושבעת ימי המצות

הקשר בין שני החגים נרמז כבר בתיאור מכת בכורות בשמות פרק יב. לפני המכה, י־הוה מצווה את משה ואהרן להורות לבני ישראל להקריב את קורבן הפסח ולמרוח את הדם על מזוזות בתיהם על מנת שי־הוה יפסח עליהם בהכותו את מצרים (שמות יב:ג-יד). הציווי מסתיים בפסוק סיכום:

^{שמות יב:יד} וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַי־הוָה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ.

הסיכום ברור: בני ישראל מתבקשים לחגוג מדי שנה את יום השנה לזכר פעולת י־הוה בלילה הגורלי של המכה העשירית.

הפסוק הבא לוקח תפנית בלתי צפויה:

^{שמות יב:טו} שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ… ^יב:טז וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם...

החוק הזה מציג את חג המצות בן שבעת הימים, שהקשרו לחגיגת הפסח ולקרבנו נותר לוט בערפל.^[14] מדוע פסוק יד מצווה על חג של יום אחד אם הפסוק הבא מצווה על חג של שבעה ימים, שיומו הראשון חל באותו יום? מכך משתמע שהקטע המתאר את חג הפסח בן היום האחד אינו מודע לכך שיום זה גם מציין את תחילת חג המצות.

בדומה לחוקי הרגלים בשמות פרק כג, גם הקטע על חג המצות בן שבעת הימים שמופיע כאן הוא כמעט בוודאות תוספת מאוחרת. על ידי הצבת חג המצות בן שבעת הימים לצד הציווי האלוהי להקריב את קורבן הפסח, העורך מבקש לקשור את חג המצות ישירות לסיפור יציאת מצרים. פעולת עריכה דומה לזו של העורך של שמות פרק כג.

פסוק מסכם של חג המצות או של פסח?

פסוק יז מספק ראייה נוספת לכך שהקטע על חג המצות הוא תוספת עריכה, שכן הוא לא כולל בסיכום את הפסוקים המתייחסים לחג המצות (פסוקים טו-טז).^[15] בפסוק זה נמסרת למשה הסיבה שבני ישראל מצווים לשמור את חג המצות:^[16]

^{שמות יב:יז} …כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם.

אם כוונת הפסוק היא לבאר את החובה של בני ישראל לשמור את חג המצות בן שבעת הימים (או את מצוות אכילת מצה במשך שבעה ימים), מדוע הוא מזכיר פעמיים את "היום הזה" בלשון יחיד? האם לא היה אמור להיות כתוב "שמרו את הימים האלה", לכל הפחות במופע השני של הצירוף?

חזרה מקשרת

אני מציע שלאחר הוספת הקטע על חג המצות, העורך מנחה את הקורא בחזרה לנקודה בה הטקסט המקורי הפסיק, כלומר לסיום הקטע על קרבן הפסח (פסוק יד). הוא עושה זאת על ידי חזרה על הסיכום במילים דומות בפסוק יז. טכניקה ספרותית זו מכונה "חזרה מקשרת" והיא מופיעה במקומות רבים במקרא. שימו לב לניסוח הדומה:

^{שמות יב:יד} וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַי־הוָה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ.

^יב:טו שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ...

^יב:יז ...וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם.

שימו לב גם לשימוש במילה "ושמרתם", המופיעה בהקשר לקרבן הפסח מספר פעמים בפרק זה:

^{שמות יב:כד} וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם. ^יב:כה וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְ־הוָה לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת.

לפיכך, "המצווה" וה"יום" שבני ישראל צריכים לחגוג "עד עולם" הם הפסח, לא חג המצות. במילים אחרות, חג המצות לא קשור באופן מהותי לסיפור יציאת מצרים בחלק זה. עם זאת, העורך מנסה לייצר הקשר זה באמצעות חיבור חג המצות לסיפור יציאת מצרים ומצוות הפסח.

תהליך דומה מתרחש בשמות יג, שם חג המצות נוסף לקטע שעסק במקור בפסח, ובכך מטשטש את משמעותו המקורית לחלוטין (ראו הרחבה).^[18]

הסבר על כיצד מצה מזכירה לנו את יציאת מצרים

הקישור של המצה לפסח ולסיפור יציאת מצרים הוליד שאלה חדשה על חג המצות: מדוע מנציחה אכילת מצה את יציאת מצרים? אף טקסט בשמות לא מתייחס ישירות לשאלה זו, אך יש שני פסוקים שעשויים להוות ניסיונות לספק סיבה.

1. אכילת קורבן הפסח על מצות

בתחילת התיאור על אופן אכילת קורבן הפסח, נאמר:

^{שמות יב:ח} וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.

המצה המקראית ככל הנראה לא הייתה סוג של קרקר, כמו שנהוג בקרב יהודי אשכנז, אלא כמעין לאפה רכה, הדומה לטורטייה, כפי שעדיין נהוג אצל השומרונים ויהודי תימן. אכילת בשר צלוי בלאפה עם עשבי תיבול היא דרך אכילה סטנדרטית של ארוחה בשרית במזרח התיכון, כפי שיכול להעיד כל מי שאי פעם הזמין שווארמה בלאפה.

יתרה מכך, כפי שמציין ויליאם פרופ, מצה הייתה מזון סטנדרטי עבור הישראלים "כאשר ההכנה נעשית בחיפזון".^[19] לדוגמה, לוט מגיש מצות לאורחיו הבלתי צפויים (בראשית יט:ג), גדעון מגיש מצות למלאך הבא לדבר איתו (שופטים ו:יט), ובעלת האוב מעין דור מגישה אותן למלך שאול בעת חולשתו (שמואל א כח:כד).

לפיכך, נראה שהפסוק לא נכתב כהסבר על חובת אכילת מצה, אלא כדי לעודד את בני ישראל לאכול את קורבן הפסח כראוי. עם זאת, אזכור המצה כאן בולט ומרמז על יותר מצירוף מקרים. יתרה מכך, הביטוי "ומצות על מרורים" מציג אתגר דקדוקי ותוכנו מגושם ולא הגיוני.

פרופ טוען שהטקסט כאן משובש, ושהביטוי כפי שהוא מופיע בפסוק דומה בבמדבר (ט:י-יא) לגבי פסח שני משקף ככל הנראה בצורה מדויקת יותר את הכוונה המקורית של פסוק בשמות:

^{במדבר ט:י} ...וְעָשָׂה פֶסַח לַי־הוָה. ^ט:יא ...עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.

אפשרות חלופית, אותה הציע שמעון גזונדהייט, היא שהמילה "ומצות" היא תוספת ושבמקור הפסוק רק ציווה לאכול את הפסח על מרורים.^[20] הצעתו פותרת גם את בעיית צירוף המקרים: אם המילה היא תוספת מאוחרת, הרי היא נוספה כדי לקשור את אכילת המצה לאכילת הפסח. לפיכך, יש להבין את הפסוק בבמדבר כטקסט מאוחר יותר המצטט את הטקסט משמות אך מתקן את דקדוקו הבעייתי על ידי החלפת מיקום מילת היחס כך שייקרא "על מצות ועל מרור".

2. אין זמן לאפות את הבצק

בהמשך הסיפור, אנו מוצאים ניסיון נוסף לקשור את המצה לסיפור יציאת מצרים. כאשר המצרים החליטו שהגיע הזמן לבני ישראל לעזוב, נאמר:

^{שמות יב:לד} וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם.

כמה פסוקים אחר כך מסופר לנו מה עשו בני ישראל עם הבצק שלא תפח:

^{שמות יב:לט} וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם.

למרות שהטקסט לא יוצר את הקשר במפורש, סביר להניח שהוא נועד לספק רקע לכך שמצות נאכלות לזכר יציאת מצרים. למעשה, יש פסוק בספר דברים היוצר את הקשר הזה בדיוק:

^{דברים טז:ג} לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

ובכל זאת, טבעו האקראי של סיפור המצות, המתרחש רק לאחר שי־הוה נותן את הפקודה לקיים חג בן שבעה ימים,^[21] מצביע על כך שההסבר לחג המצות נוצר לאחר מעשה, בנסיון לשלב את המצה בסיפור שאליו היא לא הייתה שייכת בתחילה. לאחר הכללת קטע המצות, נוסף סיפור יציאת מצרים כדי לכלול התייחסות כלשהי למצות, ובכך קישר את החג עם יציאת מצרים. מכאן התפתח סיפור הבריחה הנחפזת ובצק המצות.

אכילה ראשונית של תבואה מקומית: מיתוס מצות חלופי

ניסיון חלופי לקשר בין אכילת מצות למורשת התרבות הישראלית מופיע ביהושע ה. קטע זה מתאר את מעשיהם של בני ישראל למחרת הפסח בימיהם הראשונים בארץ:

^{יהושע ה:י} … וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. ^ה:יא וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. ^ה:יב וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא.

הרעיון שחג המצות מסמל את המעבר מתבואה ישנה לחדשה מוצא המחשה משכנעת ביהושע ה, שבו "התבואה הישנה" המסומלת על ידי המן נותרת מאחור לטובת המצות שנעשו מיבול הארץ הראשוני של הישראלים באדמותיהם החדשות. מעשה זה מסמל לא רק אבן דרך חקלאית - צריכה מכוננת של הדגן החדש של השנה - אלא גם רגע נוקב של זיכרון תרבותי: הפעם הראשונה שבני ישראל אכלו מתוצרת אדמתם.

הקטע ביהושע אמנם לא מזכיר את חג המצות, אך הוא ככל הנראה משקף מסורת קדומה שבה לאחר ליל פסח התקיים יום אכילת מצות. העובדה שהסיפור מקשר זאת ל"צריכת התבואה הראשונה" בארץ מלמדת שגם בעבר, עוד לפני שחג המצות נקבע כחג בן שבעה ימים, בני ישראל חיפשו אחר הסבר לאכילת מצות מעבר להיבט החקלאי. בניגוד ליהושע, הקושר את הנוהג ליישוב הארץ, העריכה המקראית קישרה את המצות ליציאת מצרים.

הרחבה

משה מלמד את בני ישראל את הציווי על חג המצות

שמות יב:טו-כ מספר כיצד אלוהים מצווה את משה למסור לבני ישראל את הציווי על חג המצות, אך בנאום שנושא משה בפני העם בפרק זה, אין שום אזכור לחג המצות כלל. במקום זאת, משה מדבר אליהם על החג הזה כחלק מנאומו בפרק יג (פסוקים ג-טז), המתרחש אחרי הקרבת הפסח, אחרי היציאה ממצרים, ואחרי שחג המצות ככל הנראה כבר החל!

נאומו של משה מורכב מהקדמה (פסוקים ג-ד) ושני קטעים מקבילים (פסוקים ה-י ו-יא-טז). האחרון מסביר את מצוות קידוש הבכורות, והראשון מסביר את חג המצות. אך גם כאן, אזכור חג המצות בנאום זה נראה משונה, מכמה סיבות:

הקטע עוסק בחשיבותו של "היום הזה", כלומר, היום שבו יוצאים בני ישראל ממצרים:

^{שמות יג:ג} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְ־הֹוָה אֶתְכֶם מִזֶּה...^[22]

הדבר מרמז על כך שהמצווה שהוא עומד להכריז עליה תהיה חלק מהנצחת יום זה. אבל אז, הפסוק חוזר על עצמו במסגרת זמן שונה:

^{שמות יג:ד} הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב.

התייחסות בלתי מוסברת זו ל"חודש" כלשהו מופיעה שוב בקטע זה ביחס ל"עבודה" שעל בני ישראל לבצע:

^{שמות יג:ה} ...וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה.

מדוע להזכיר פתאום את חודש אביב?^[23] התשובה נמצאת בפסוק הבא המציג את חג המצות בן שבעת הימים:

^{שמות יג:ו} שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַי־הוָה.^יג:ז מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים...

כלומר, אזכור החודש כולו נועד ליצור מרחב שיאפשר לשלב בו את חג המצות.

עבודה

ראיה נוספת לכך שנאום משה (יג:ג-י) היה במקור חלק מחוקי פסח, ולא קשור לחג המצות, ניתן למצוא בביטוי "את העבודה הזאת" המופיע בקטע על קרבן הפסח. ביטוי זה אינו תואם את מצוות אכילת המצות במשך שבעה ימים:

• פסח

^{שמות יב:כה} וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְ־הוָה לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. ^יב:כו וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם.

• פסח או טקס אחר

^{שמות יג:ה} וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ יְ־הוָה אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה.

קיים דמיון במבנה של שני הקטעים: בבואכם לארץ המובטחת, תצטרכו לקיים את "העבודה הזאת", והמונח "העבודה הזאת" זהה בשניהם. "עבודה" בהקשר המקראי תמיד מתייחסת לקורבן או טקס כלשהו הקשור למשכן או למזבח.

קשר רופף

נראה כי הטקסט יוצא מנקודת הנחה שיש קשר בין אכילת מצה ליציאת מצרים, אך הוא לא מוסבר במפורש:

^{שמות יג:ח} וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְ־הוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

קטע זה מנוגד באופן בולט לפרשת הביכורים, המבהירה את הקשר בינו לבין יציאת מצרים: י־הוה הגן על בני ישראל הבכורים, ובתמורה לכך בני ישראל נותנים ליהוה את בכורותיהם.^[24] הקטע עומד גם בניגוד גמור לקטע המסביר את קורבן פסח, אשר מקשר בברור בין הקורבן לסיפור יציאת מצרים: קורבן הפסח הציל את חיי בני ישראל במצרים, ולזכר אירוע זה ממשיכים בני ישראל להקריב אותו לי־הוה מדי שנה.^[25]

הרחבה על בסיס קטע הפסח

לאור התובנות הללו, סביר יותר שחלק ראשון זה של נאום משה לא נכתב במקור כדי להסביר את חג המצות. במקום זאת, הקטע נועד להרחיב על קורבן הפסח, וחובר לקטע על קורבן הפסח בשמות יב:כד-כז כהרחבה או השלמה, כפי שטען שמעון גזנדהייט.^[26] אם כך הדבר, הרי שחג המצות נוסף לקטע זה כדי להציב אותו לצד הפולחן המרכזי המבוסס על יציאת מצרים שהוא קורבן פסח ובכורות.

בדומה לגישה העריכתית בפרק יב, בה נעשה שימוש בחזרה מקשרת לאחר הכנסת תוכן חג המצות כדי לשזור אותו בצורה חלקה לתוך סיפור הפסח, גם כאן נעשה שימוש בטקטיקה דומה. הפעם הוא מקשר את סיום קטע ה"מצה" הזה לתחילת פרשת הפסח:

פסח

^{שמות יב:כד} וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם.

מצה

^{שמות יג:י} וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה.

שימו לב לפועל "שמר" ולמילה "חוק" וכן לתחושה הכללית של השתתפות בפולחן שנתי לנצח.

לסיכום, צורה קדומה של שמות יג:ג-י הייתה במקור חלק מחוקי הפסח ולא היה לה שום קשר לחג המצות. עורך מאוחר יותר הפך את החלק הזה לציווי של משה לבני ישראל לקיים את חג המצות, הוסיף את ההנחיה "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת" (יג:ו) וביצע עוד כל מיני שינויים כדי להתאים את חג המצות להקשר זה בצורה האפקטיבית ביותר.