שבועות: כיצד צמח חג הקציר

שבועות עולה על הבמה כחג הקציר של התבואה. בניגוד לפסח ולסוכות, התורה אינה משייכת אותו לאירוע כלשהו הקשור ביציאת מצרים.

שם החג בתורה

בשמות (כג:טז) שבועות נקרא "חג הקציר"; הפסוק ממשיך ומבהיר כי הכוונה ל"בִּכורי מעשיך אשר תזרע בשדה". הסבר זה מופיע שוב בשמות לד:כב. בספר ויקרא (כג:טו–כב) אין לחג שֵם; שם נכתב רק כי חמישים יום לאחר הנפת העומר, המסמלת את תחילת הקציר, יש להקריב "מנחה חדשה" של שני לחמים, המלווה בקרבנות מן החי. ספר במדבר (כח:כו–לא) מכנה את המועד "יום הבִּכורים", ומספק הנחיות נוספות לגבי הקרבנות.

ספר דברים (טז:י) מכנה אותו "חג שָׁבֻעוֹת" מהסיבה הפשוטה שכדי להגיע אליו יש לספור שבעה שבועות "מהחל חרמש בקמה" – מועד המקביל ככל הנראה ל"ממחרת השבת" של ויקרא כג:טו. בספר דברים נוסף גם ציווי לבני ישראל להודות לה' על קציר ארצם, לטפל בצרכי העניים, ולזכור כי הם היו פעם עבדים במצרים (פס' י–יב). בניגוד לפסח ולסוכות, שבועות אינו מוזכר בהמשך התנ"ך, אלא רק בתורה, למעט איזכור אחד בדברי הימים ב ח:יג.

שמו החז"לי של החג

כששבועות מוזכר בסידור התפילה אנו קוראים לו "זמן מתן תורתנו", ביטוי המופיע לראשונה בסדר רב עמרם, גאון סורא בן המאה ה-9. מתן תורה הוא ללא ספק אירוע המצדיק שמחה וחגיגה, אך התורה אינה מכנה אותו בשם זה וגם לא בשם דומה. אפילו המשנה אינה מקשרת בין שבועות לתורה.

כאשר חז"ל עצמם עוסקים בחג השבועות, הם אינם קוראים לו "זמן מתן תורתנו", אלא "עצרת". מונח זה הוא מבלבל מאוד, כיוון שהתורה משתמשת בו דווקא כדי לתאר את היום האחרון של פסח (דברים טז:ח) ואת שמיני עצרת (ויקרא כג:לו; במדבר כט:לה; וכן בנחמיה ח:יח; דה"ב ז:ט). בנוסף, המשנה (מגילה ג, ה) אינה מציינת את עשרת הדיברות כקריאה בתורה של חג השבועות, למרות שכיום זהו המנהג המקובל בכל העולם; למעשה, המשנה (ד, י) אף אוסרת על קריאה במעשה המרכבה של יחזקאל, ההפטרה המקובלת לחג, אם כי רבי יהודה חלק על כך וההלכה הכריעה לבסוף כדעתו.

האם התורה מציינת מתי התרחש מעמד הר סיני?

כיצד, אם כן, הפך חג הביכורים לחג מתן תורה? האם אנו יכולים לקבוע מתי בדיוק ניתנה התורה, והאם תאריך זה מתיישב עם המועד שבו אנו מציינים כיום את חג השבועות? יש הסבורים כי התורה ניתנה "מגילה (אחר) מגילה" (בבלי גיטין ס ע"א) ולא כיחידה שלמה אחת בהר סיני, ואם כך – לא ניתן להצביע על תאריך אחד שבו ניתנה כל התורה. עם זאת, הכול מסכימים כי הברית עם ישראל והכרזת עשרת הדיברות לנגד העם בהר סיני אירעו ביום גדול אחד. אך מתי בדיוק היה אותו יום?

כך שחזרו חז"ל את התאריך: "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט:א). כיוון שבני ישראל יצאו ממצרים בט"ו ניסן, הרי שהם הגיעו לסיני מתישהו בסיוון. מהביטוי "ביום הזה", עם ה' הידיעה, חז"ל הסיקו שהם הגיעו ביום הראשון לחודש, הוא ראש חודש סיוון.

לאחר מכן משה עולה לקבל הנחיות, ונאמר לו כי על האנשים להתרחק מההר ולטהר את עצמם במשך שלושה ימים כהכנה לשמיעת דבר האל. לאור זאת, אם נוסיף לימי הטהרה וליום הנוסף שמשה "הוסיף מדעתו" (לפי רבי יוסי), את הזמן שלקח למשה לעלות, לשוב, להרחיק את העם מההר ולהנחות אותם, אנו מגיעים ל-ו' או ז' בסיוון. האם אלו 50 ימים אם סופרים מט"ז ניסן, כלומר – שבועות? תלוי אם ניסן ואייר היו בני 29 ימים או בני 30 ימים.^[1]

מתי הפך שבועות לחג מתן תורה?

בהנחה שחפיפת התאריכים הזו בין שבועות לבין מתן תורה אינה ודאית ואינה מפורשת בתורה, כיצד קרה שחג הביכורים נקשר באופן הדוק כל כך עם מתן התורה? רמזים לכך ניתן למצוא במקורות "חיצוניים" מהעת העתיקה.

ספר טוביה ומקבים ב

שני ספרים חיצוניים (טוביה ב, 1; מקבים ב יב, 32) מזכירים את שבועות, שאותו הם מכנים בשמו היווני "פנטקוסטוס" (πεντηκοστύς | pentēkostus = חמישים), מאחר שהוא נקבע ליום החמישים של העומר. מתן התורה כלל אינו מוזכר במקורות אלה.

פילון

פילון, שפעל בראשית המאה הראשונה כשהמקדש עוד עמד על תילו, התלהב מאוד מהמספר 50, שלטענתו העניק חשיבות רבה לחג . היום השני של פסח, הוא מסביר, "יום האלומה", מציין את תחילת הקציר, שממשיך עד שבועות; או-אז, כמעשה חסד אחרון, אנו מכירים תודה לה' לא רק על הקציר בארץ ישראל אלא על הקציר בעולם כולו ("על החוקים המיוחדים" א, 183-179).

כפי שפילון מנסח זאת:

במסגרת החג [פסח] ישנו חג נוסף, מייד לאחר היום הראשון. הוא נקרא "האלומה", שם שניתן לו בשל הטקס בו מביאים למזבח אלומה ופרי ביכורים, שניהם מהאדמה שניתנה לעם לשבת בה, ומכל הארץ, כך שהוא משמש את העם בפרט ואת כל המין האנושי בכלל. ("על החוקים המיוחדים" א, 162, לפי תרגומו של F. H. Colson)

במקום אחר ("על חיי העיון", 75) מתאר פילון טקס נפלא, גדוש בלימוד תורה ואף ב'ליל שימורים' (83) שנחגג בשבועות על ידי כת יהודית סגפנית של "תרפויטים" (Θεραπευταί | Therapeutae = מרפאים), אך הוא אינו מותח קו ישיר בין האירוע ובין מתן תורה.

ספר היובלים

ספר היובלים, שנכתב לפני שנת 150 לפני הספירה, מספק את הרמז המוקדם והמובהק ביותר לקישור בין שבועות לבין מתן תורה. ספר זה, הנכלל בין הספרים החיצוניים, נחשב לקנוני על ידי יהודי אתיופיה, קהילת ביתא ישראל, המכנים אותו בשמו הגעזי "מֶצְחָפֶה כּוּפָאלֶה" (ספר החלוקה). בפרק ו מתאר המחבר כיצד יצא נח מן התיבה "באחד לחודש השלישי" (כלומר בסיוון) וכיצד לאחר שהקריב קרבנות כפרה מתאימים, אלוהים כרת איתו ברית.  היתה זו "ברית לעולם" שנשמרה על ידי האבות, אך נשכחה על ידי צאצאיהם, עד שחודשה בהר סיני: "יום אחד בשנה בחודש הזה יעשו חג בו. כי חג שבועות הוא וחג ביכורים הוא" (ו, 21-20). ניכר כי המחבר רואה במתן תורה עצמו את חידושה של ברית העולם עם נח, שאותה הוא משייך לשבועות, אף שהוא נמנע מלקרוא לחג בשם אחר – חג מתן תורה.

מגילות ים המלח

מגילות ים המלח, ובפרט ספר היובלים, שעותקים רבים ממנו נמצאו באותן מערות, עשויות לשפוך אור נוסף על הסוגיה. הן 'סרך היחד' והן 'ברית דמשק' מתארים באריכות טקס של חידוש ברית, שבמסגרתו נחנך חבר חדש בקהילת קומראן; זהו למעשה שיחזור של ברית סיני הכולל מחויבות מוחלטת לתורה. כמה חוקרים, ביניהם גזה ורמש (Géza Vermes) המנוח, טענו כי הטקס נערך מדי שנה בשבועות. אם יוכח שכך הוא (עד כה לא נתקלתי בראיה משכנעת לכך), הדבר יהווה הוכחה לכך שהזיקה בין שבועות למתן תורה היתה קיימת הרבה לפני תקופת חז"ל. קהילת קומראן, כמו הצדוקים, חגגה את שבועות 50 יום לאחר יום ראשון שאחרי פסח, אשר לפי הלוח הקבוע שלהם צוין תמיד בט"ו סיוון, כך שאם הם האמינו שהתורה ניתנה בשבועות, הרי שהם חישבו את התאריך בצורה שונה מזו שבה עשו זאת חז"ל.

מעשי השליחים

העדות העתיקה היחידה הנוספת שיכולה לשפוך אור על הקשר בין שבועות ומתן תורה מופיעה בברית החדשה. בפרק ב של 'מעשי השליחים' מתואר כיצד התלמידים שהתכנסו בשבועות (במקור: pentēkostus=[יום ה-] 50), נמלאו ב"רוח הקודש" והחלו לדבר בלשונות אחרות (לכן הנוצרים הפנטקוסטלים ש"מדברים בלשונות" [glossolalia = דיבור בשפות זרות\מומצאות] נקראים בשם זה). תיאור זה הגיוני אם נקרא אותו כבקשה להתגלות חדשה, הבאה במקום ההתגלות בסיני, ומתרחשת באותו יום מבשר טוב בלוח השנה.

היעדרותו מהמשנה

באופן מפתיע, למרות העובדה המשתמעת מהמקורות לעיל שלפיה כמה קבוצות יהודיות קישרו את שבועות עם מתן תורה עוד לפני תקופת המשנה, הרי שהמשנה עצמה מתעלמת מהקשר הזה. ייתכן שחז"ל לא ששו לסטות מהמשמעות שהתורה העניקה לחג, או שאולי הם חששו מהכרה בפרשנות שזכתה למעמד חשוב בקרב כתות שנתפסו ככופרות.

לפני כמאה שנה הציע הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין (בספרו 'ערוך השולחן', אורח חיים תצד, ב), שמכיוון שהתורה היא נצחית, אין אפשרות לשייך אותה לתאריך מסוים, כפי שיציאת מצרים, למשל, משוייכת לפסח.  מנקודת המבט המוגבלת של עם ישראל, לעומת זאת, ישנה חשיבות לתאריך המדויק שבו ניתנה התורה.

הזיקה בין שבועות לבין מתן תורה

תהליכי עיוּר והחיים היהודיים בגלות הפחיתו מחשיבותו של הקציר הארץ-ישראלי בחיי העם היהודי, וכאשר הליטורגיה התבססה לבסוף, הזיקה בין שבועות לבין מתן תורה הכתה שורש והתקבעה סופית. אז גם התקבעו קריאת התורה וההפטרות הקשורות בהתגלות, כמו גם קריאת מגילת רות, שלפי חז"ל קיבלה עליה את התורה. פייטנים חיברו "אזהרות", גרסאות פיוטיות לתרי"ג המצוות, שאותן קראו בשבועות, ובכך חיזקו את המסר שלמרות חוסר היכולת לחגוג את חג הביכורים במקדש בירושלים, חג השבועות הוא זמן מתאים לחוג את מתן התורה.

מנהגי שבועות במהלך הדורות

לשבועות עוד נכונה דרך ארוכה עד שיהפוך לחג שכולנו מכירים ואוהבים. במהלך השנים החלו לצוץ מנהגים חדשים. רבי משה איסרליש (הרמ"א, בהערתו לשולחן ערוך אורח חיים תצד, ג) מזכיר מנהג של אכילת תבשילים חלביים ולאחריהם תבשילים בשריים בשבועות; כיום מנהג זה אינו נפוץ, אך יהודים רבים מקיימים את המנהג של הגשת מנות חלביות, הכוללות עוגות גבינה מסוגים שונים. במקומות רבים זהו היום שבו ילדים קטנים מתחילים בלימוד תורה בליווי טקסים מיוחדים וממתקים.

בצפון אפריקה נהוג לקרוא כתוּבּות כחלק מחגיגת "נישואי" ה' לישראל, דימוי מוכר מפירושי שיר השירים. ידיד מגיברלטר אמר לי שבמהלך שחרית של היום הראשון, בפתיחת ארון הקודש, הגיברלטרים קוראים את הכתובה שחוברה על ידי רבי דוד קמחי, ובמנחה קוראים את האזהרות של אבן גבירול ושל יהודה הלוי. כמו כן, בלילה הראשון הם מברכים 'המוציא' על מצה שמורה, כדי "לצאת ידי חובת הדעה לפיה הימים בין פסח לשבועות הם חג אחד עם 49 ימי חול המועד ". בהתאם לאופיו החקלאי של החג, בתי כנסת רבים מקושטים בזרי פרחים, ובישראל נהוג להמחיז טקסי ביכורים, בייחוד בקיבוצים.

מקורו של תיקון ליל שבועות

אחד החידושים הגדולים ביותר הוצג על ידי המקובלים בני המאה ה-16 שהיו להוטים להדגיש את אופיו של שבועות כחג של התגלות אלוהית, רעיון שנעשה בו שימוש כבר בספר הזוהר (אמור צח ע"א), המספר על אודות "החסידים הראשונים" שהיו נשארים ערים כל הלילה בציפייה להתגלות. המשורר שלמה אלקבץ, בהקדמתו ליומן הרוחני 'מגיד מישרים' שהותיר אחריו רבי יוסף קארו (מחבר ה'שולחן ערוך'), מתעד התנסות מיסטית שלה היה שותף יחד עם קארו וחוג מכריו. האירוע התרחש בחג שבועות אחד סביב שנת 1530 בטורקיה, לפני שעשו את דרכם לארץ הקודש והתיישבו בצפת. הם רותקו על ידי קול שמימי – דמותה המואנשת של המשנה – שדיברה דרך קארו; במהלך שני ימי החג ולילו הם לא עצמו עין ותחת זאת נהנו מהתגלות מתמשכת של התורה, תוך שהם מקוננים על השכינה הנמצאת בגלות.

ליל השימורים של קארו הפך מושא לחיקוי בקרב חוגי עילית מיסטיים, ובעקבות ההשפעה המשולבת של החסידות ותנועת הישיבות, התבסס כיום כמנהג פופולרי. אנשים לומדים כל הלילה במטרה לשחזר את מתן התורה בהר סיני. יש שאומרים את 'תיקון ליל שבועות', הכולל את כל ספר דברים, אך בימינו, רבים מעדיפים לתכנן לעצמם סדר לימוד הכולל הרצאות וקטעי לימוד המלווים בכיבוד קל.

סיכום

שבועות, כפי שהוא נחגג בקרב יהודים ברחבי העולם, הוא דוגמה נהדרת לאופן שבו "הציווי האלוהי" יכול להכות שורש בקרב העם תוך שמתווספים לו עם השנים רבדים חדשים של משמעות. בהתחלה היה שבועות חג הודיה פשוט בסיום קציר החיטים. במהלך הדורות הוצמד לו הרעיון של ברית סיני, הוא נטען בתובנות מיסטיות ובמנהגים עממיים, והעניק השראה ליצירות חדשות בקרב פייטנים והוגי דעות. לסיום, עם הקמתה של מדינת ישראל, שוב שינה החג את פניו וחידש את הקשר שלו לאדמה. המועד שאנו חוגגים כיום, באינספור וריאציות מקומיות, מסמן את ה'קציר' לא רק של תבואת הארץ, אלא גם של רוח התורה ושל העם היהודי.

אין יום טוב מזה להעמיק במחשבה על אודות "תורה מן השמים"!