למה אוכלים מצה באביב?

לשנה עצמה אין התחלה ואין סוף – העונות מתחלפות בהדרגה, ובלי לוח שנה אנושי אין בטבע דבר שמצביע על יום או עונה אחת שבהם מתחילה שנה חדשה. בני אדם, לעומת זאת, מבקשים לציין ולמנות את השנים, ובוחרים מועד מסוים לציין בו את ראשית השנה, שאינו משותף ללוחות השנה השונים הנהוגים ברחבי העולם.

במזרח הקרוב הקדום, ובכלל זה בישראל הקדומה, ציינו את תחילת השנה (בעיקר) בשתי עונות. הבחירה בעונות אלה משתקפת בשמות האכדיים של החודשים, שהיהודים אימצו אחרי גלות בבל:

סתיו – תשרי: tašrītu – נגזר מהשורש האכדי שמשמעו "התחלה". בארצות הים התיכון מתחיל בסתיו מחזור חדש של זריעה ותקווה לבוא הגשמים הראשונים.

אביב – ניסן: nissanu – נגזר מהמילה האכדית שמשמעותה "ראשית היבול".^[1] בארצות הים התיכון, באביב נולדים הוולדות בעדרי הצאן ומתחיל קציר היבול.^[2]

ראש שנה בסתיו

מאז תקופת חז"ל חגגו יהודים את "ראש השנה" באחד בתשרי.^[3] אף שהספרים ויקרא (כג:כד) ובמדבר (כט:א) מתארים את היום כאחד בחודש השביעי, מקורות אחרים במקרא מלמדים שבני ישראל קיימו חגיגות שנה חדשה בעונת הסתיו, שבה מחזור חקלאי אחד נגמר ומחזור שני מתחיל.^[4]

ספר הברית מתאר את חג האסיף (המוכר גם כחג הסוכות) כך:

^{שמות כג:יג} וְחַ֤ג הָֽאָסִף֙ בְּצֵ֣את הַשָּׁנָ֔ה בְּאָסְפְּךָ֥ אֶֽת־מַעֲשֶׂ֖יךָ מִן־הַשָּׂדֶֽה׃^[5]

תקופה זו היא שיאו של אסיף פירות הקיץ, ובמיוחד בציר הענבים.^[6] בזמן זה גם זורעים את האדמה והחקלאים מייחלים לבוא הגשמים – "הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ גִּשְׁמֵי בְרָכָה יִהְיוּ" (יחזקאל לד:כו). זו גם הסיבה לכך שתפילות לגשם תופסות מקום מרכזי כל כך בחג הסוכות.^[7]

הבחירה של חגיגות הסתיו והזכרון שלהן כמועד חנוכת בית המקדש בירושלים, משכנו של האל (מלכים א ח:א–ה), מצביעה על חשיבותן.^[8] גם במקומות אחרים במזרח הקדום נקשרו טכסי הכתרה של אלים עם חגיגות השנה החדשה בסתיו.^[9]

ראש שנה באביב

למרות התימוכין החקלאיים והתרבותיים מן המזרח הקדום לציון השנה החדשה בסתיו, לוח השנה ה"רשמי" שבתורה, המשתקף בטקסט הכוהני ובעמדת עורכי התורה, קובע את ראשית השנה באביב.

חודשי השנה נמנים בתורה החל מהחודש שאנו מכנים היום בשם "ניסן". בשמות יב:ב נאמר במפורש שלוח השנה שראשיתו באביב הוא דרך המניין הנכונה:

^{שמות יב:ב} הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה׃

כפי שכבר ציינתי, הגדיים והטלאים נולדים באביב, והיבולים שנזרעו בסתיו ובראשית החורף מתחילים להבשיל. לכל אחד מהאירועים החקלאיים החשובים הללו ייחדו טכס משלו.

פסח לעדרים

התורה מתארת את קורבן הפסח, שיש להביא בזמן זה בשנה:

^{שמות פרק יב:ג} …וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת... ^יב:ה שֶׂ֥ה תָמִ֛ים זָכָ֥ר בֶּן־שָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַכְּבָשִׂ֥ים וּמִן־הָעִזִּ֖ים תִּקָּֽחוּ: ^יב:ו ...וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־ יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם: ^יב:ז וְלָֽקְחוּ֙ מִן־הַדָּ֔ם וְנָֽתְנ֛וּ עַל־שְׁתֵּ֥י הַמְּזוּזֹ֖ת וְעַל־הַמַּשְׁק֑וֹף עַ֚ל הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁר־יֹאכְל֥וּ אֹת֖וֹ בָּהֶֽם:

לפי העלילה בספר שמות, בני ישראל מבצעים את הקורבן במצרים כדי להגן על בכוריהם ממוות במכה האחרונה במכות מצרים. בהמשך משה אומר להם להמשיך ולקיים את הטכס מדי שנה בשנה כאות זיכרון (שמות יב:כד).

למרות זאת, מרבית החוקרים מניחים שהטכס קדם לקישור בינו לבין סיפור יציאת מצרים ושמקורו בעברם של ישראל כרועי צאן נוודים. היות שוולדות הצאן נולדים בעונת האביב, הקרבת חיה משמשת ריטואל הגנה על שאר העדר, ומטרתה להבטיח את אספקת החלב, הצמר והבשר בשנה החדשה.^[10]

מצות לקציר

טכס נוסף שהתורה מצווה לעשות בעונת האביב הוא חג המצות בן שבעת הימים. בחג זה יש לאכול מצות בלבד ולהוציא מן הבית את כל החמץ.^[11] מעשים אלה נשאו משמעות חקלאית הקשורה לעונות הקציר של ישראל.

קציר החיטים והשעורים

קציר הדגן בארצות הלבנט מתרחש בשתי עונות עוקבות: קציר השעורים ראשון ואחריו קציר החיטים. ברשימת העונות החקלאיות שבלוח גזר נזכר "ירח קצר שערם" ואחריו "ירח קציר וכל", שמציין בוודאי את קציר החיטים. כיוון שהחיטה היתה היבול החשוב ביותר, סביר שהקציר שלה יתואר במונח הכללי "קציר".

שתי עונות הקציר הללו משתקפות בבירור גם בשמות החודשים השומריים והאכדיים:

• אדר בשומרית הוא [iti] še-sag̃_11-ku₅,^[12] "[חודש] קציר השעורים".
• ניסן באכדית (nissanu) הוא "ראשית היבול", ומסתבר שהכוונה לגידול החשוב ביותר, החיטה, המתחילה להבשיל במהלך חודש זה.

סדר זה – תחילה קציר השעורים ואחריו קציר החיטים – הוא הרקע לתיאור מכת הברד בספר שמות:

^{שמות ט:לא} וְהַפִּשְׁתָּ֥ה וְהַשְּׂעֹרָ֖ה נֻכָּ֑תָה כִּ֤י הַשְּׂעֹרָה֙ אָבִ֔יב וְהַפִּשְׁתָּ֖ה גִּבְעֹֽל: ^לא:לב וְהַחִטָּ֥ה וְהַכֻּסֶּ֖מֶת לֹ֣א נֻכּ֑וּ כִּ֥י אֲפִילֹ֖ת הֵֽנָּה:

סדר הקצירים מופיע גם בספר רות:

^{רות ב:כג} וַתִּדְבַּ֞ק בְּנַעֲר֥וֹת בֹּ֙עַז֙ לְלַקֵּ֔ט עַד־כְּל֥וֹת קְצִֽיר־הַשְּׂעֹרִ֖ים וּקְצִ֣יר הַֽחִטִּ֑ים…

בחג הקציר (או שבועות) מציינים את קציר החיטים (שמות לד:כב), ואילו בחג המצות, שזמנו כמה שבועות לפני כן, מציינים את קציר השעורים.^[14]

למעשה, משמעותה הפשוטה של המילה "מצה", שאכילתה היא הטכס המרכזי בחג, היא לחם שטוח עשוי שעורה.^[15] על פי רוב לא הוסיפו שאור לבצק עשוי קמח שעורה משום שמטרת השאור היא להתפיח את הבצק ולעשות ממנו לחם, ואילו בצק שעורה לא ניתן להתפיח וניתן להכין ממנו רק לחמים שטוחים.^[16]

אכילת מצות שעורה וחיטה קלויה באביב

על אף הקשר בין המצה לשעורה, אני מבקשת לטעון שמטרתו המרכזית של חג המצות לא הייתה ציון קציר השעורים. למעשה, טכסי החג ומנהגיו מתמקדים דווקא בקציר החיטים הממשמש לבוא.

בראשית האביב, כאשר השעורה בשלה ומתחילים לאפות ממנה מצות, מתחילות להופיע בשדות שיבולי החיטה הירוקות. במקרא מכונות השיבולים הירוקות הללו בשם "אביב".^[17] התורה מדגישה מספר פעמים שחג המצות צריך לחול ב"חודש האביב",^[18] כלומר "בחודש השיבולים הירוקות [של החיטה].

תקופת האביב של החיטה נמשכת כמה שבועות. וכך, בזמן שבני ישראל המתינו לחיטה החדשה שתבשיל לגמרי ותתייבש, הם הוסיפו לתפריט מצות השעורים שלהם גם חיטה ירוקה לא בשלה.

דגן "קלוי" ופריקה

כאשר יבול דגנים נקצר בעודו ירוק יש לקלות את הגרעינים באש לפני האכילה כדי להפריד את הגרעין מן הקליפה. חיטה שהוכנה בתהליך זה במקרא מכונה "קלוי". ראו למשל את ההנחיות להבאת מנחת הביכורים (ויקרא ב:יד):

^{ויקרא ב:יד} וְאִם־תַּקְרִ֛יב מִנְחַ֥ת בִּכּוּרִ֖ים לַי־הוָ֑ה אָבִ֞יב קָל֤וּי בָּאֵשׁ֙ גֶּ֣רֶשׂ כַּרְמֶ֔ל תַּקְרִ֕יב אֵ֖ת מִנְחַ֥ת בִּכּוּרֶֽיךָ׃

גם כאשר הדגן הירוק מובא כמנחה יש לקלות אותו, כפי שהיו עושים אילו היה מיועד לאכילה.

קליית החיטה הירוקה עדיין נהוגה כיום בהכנת המאכל הערבי ששמו פריקה (فريكة).^[20] הפריקה היא חיטת דורום הנקצרת כאשר הגרעינים ירוקים ורכים. אחרי ייבוש החיטה היא נקלית כדי להסיר את הקליפה, בעוד הגרעינים הירוקים והלחים אינם נשרפים. עם זאת, מחיטה ירוקה לא ניתן להכין לחם, משום שאין בה די גלוטן, החלבון המאפשר ללחם לשמור על צורתו.

מצות ו"קלוי" בצלחת אחת

הקשר העונתי בין אכילת מצות וגרעינים קלויים מפורש ביהושע ה:יא. הקטע מספר כיצד בני ישראל אכלו את שניהם ביום שלאחר חג הפסח (יום המתואר במקורות אחרים כתחילת חג המצות):

^{יהושע ה:יא} וַיֹּ֨אכְל֜וּ מֵעֲב֥וּר הָאָ֛רֶץ מִמָּֽחֳרַ֥ת הַפֶּ֖סַח מַצּ֣וֹת וְקָל֑וּי בְּעֶ֖צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃

אם כן, מצות שעורים וגרעיני חיטה קלויים היו מאכלים מקובלים בעונה שמיד אחרי קרבן הפסח, משום שהם הגידולים הקיימים אז. אפשר להכין לחם רק כמה שבועות לאחר מכן, אחרי הבשלת החיטה, ייבושה והחמצת העיסה.

ציון התקופה שבין קציר השעורים וקציר החיטים

בשנות שפע נשמרה מספיק חיטה באסמים של בני ישראל בשביל אפיית לחם עד לקציר החיטה החדשה. כך מתואר שפע רב בספר ויקרא:

^{ויקרא כו:י} וַאֲכַלְתֶּ֥ם יָשָׁ֖ן נוֹשָׁ֑ן וְיָשָׁ֕ן מִפְּנֵ֥י חָדָ֖שׁ תּוֹצִֽיאוּ:

אולם יש להניח שבשנים קשות יותר מאגר החיטה של בני ישראל רק בקושי סיפק את צורכיהם עד לקציר השעורים, ואז אכלו נאלצו לאכול מצות (לחם שטוח) שעורים.

לפיכך אני מציעה שהמנהג להמנע מלחם בתקופה זו אפילו בשנות שובע ותחת זאת לאכול מצות נועד לציין את התקופת הלימנלית (תקופת מעבר טכסית) שבין תום קציר השעורים וראשית קציר החיטים.^[21]

ביעור השאור לשם התחלה חדשה

כחלק מציון המעבר נדרשו בני ישראל להוציא מבתיהם את כל החמץ והשאור שברשותם:

^{שמות יב:טו} שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כָּל אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי:

עד לפני כמאה וחמישים שנה התפיחו לחם באמצעות הוספת בצק שהחמיץ (שאור או מחמצת) לעיסה, תהליך שהתגלה לראשונה במצרים לפני כששת אלפים שנה.^[23] השאור מיוצר בתסיסה טבעית, כאשר עיסה עשויה קמח ומים חשופה לשמרים טבעיים ולמה שהיום ידוע לנו שהוא חיידקי לקטיים.^[24]

התהליך הטבעי של תסיסת עיסת הקמח והמים במידה זתאפשר התפחה של לחם לוקח כשבוע, ^[25] פרק זמן ארוך למדי כאשר מחכים לאכול לחם. מסיבה זו נהגו לשמור שאור, עיסה שכבר החמיצה, והשתמשו בו להתפחת העיסה החדשה במהירות.

התורה מצווה להוציא את כל השאור מן הבתים, ומשמעות הדבר שבני ישראל נדרשו להשמיד את מלאי השאור שברשותם ולהתחיל את תהליך ההחמצה מחדש בקמח שנטחן מיבול החיטה של השנה החדשה.

טכס המנעות

השמדת כל השאור והמחמצת, המחייבת הכנת שאור חדש, ואכילת מצות שעורים בלבד עד לקציר החיטה לא שימשו רק לציון השנה החדשה. מנהגים אלה שימשו כטכס המנעות (privation ritual), שבו דימו בני ישראל שנת רעב ונהגו כאילו מלאי החיטה אזל. ריטואל זה נועד להבטיח שלא יהיו תקלות בקציר החיטה ושלא יחסר לחם בשנה החדשה.

קיום מנהגי עוני והשמדת מזון בצורה מבוקרת ומצומצמת הם יסוד שכיח בטכסי הגנה. דוגמה קלאסית לכך היא הציווי "לענות את הנפש" ביום הכיפורים כדי לא להיענש מן השמיים בעונשים קשים יותר.

ראש השנה לרועים וליוגבים באביב

המנהג של אכילת מצות שעורים בלבד בחג המצות על מנת להבטיח יבול חיטים טוב מקביל להקרבת קורבן הפסח כדי להבטיח את שלום העדרים. החברה הישראלית הקדומה הייתה פולימורפית, כלומר בניה ישבו בחוות מסודרות וגידלו עדרים בינוניים. עונת האביב הייתה תקופה חשובה הן לחקלאים והן לרועים, כי היא זמן הופעתם של וולדות הצאן ויבולי החיטה החדשים. שני החגים – חג הפסח וחג המצות – שימשו את הרועים ואת היוגבים לציין את ההתחלה החדשה שהאביב מביא עימו ולעשות כל שביכולתם כדי להבטיח שהשנה החדשה תהייה שנת שפע.