מקורותיו של חג הסוכות
איור סוכה מתוך כתב יד (איטליה, 1374). מקור: Or 5024, fol 70v, מתוך מצגר, חיים יהודיים בימי הביניים, איור 369.
חג האסיף – ציון השנה החדשה בסתיו
האזכור המוקדם ביותר בתנ"ך של חגיגות סיום אסיף תוצרת השדה בסתיו נמצא בספר הברית (המקור האלוהי) שבספר שמות:[1]
שמות כג:טז …וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה.[2]
מן הפסוק עולה שחג האסיף נחגג עם סיום איסוף היבול ושימש גם כראש השנה.[3] הכתוב אינו מספר מה מועדו של החג בלוח השנה, כמה זמן הוא נמשך או אפילו באיזו עונה הוא חל. ייתכן אפוא שאין לחג האסיף מועד קבוע, ומועד סיום השנה נקבע בכל שנה עם תום איסוף היבול.[4]
חג הסוכות – חג חקלאי (דברים)
ספר דברים לא מתאר את החג כחג האסיף אלא כחג הסוכות, ומוסיף שאורך החג שבעה ימים:
דברים טז:יג חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ.[5]
כמו הפסוק בספר שמות, הכתוב כאן אינו מציין מועד מדויק, ואפילו לא מציין שהחג נחגג בסוף השנה. עם זאת, אפשר ללמוד פרט זה מפסוק אחר בספר דברים, בו מתואר מועד המצווה לקרוא בתורה (כלומר בספר דברים) בפני העם (מצוות הקהל):
דברים לא:י …מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת.
לפי פסוק זה חג הסוכות חל בסופה של השנה.[6]
לוח השנה הכנעני – ציון השנה החדשה בסתיו
ציון תחילת השנה בסתיו רווח בלבנט, ונראה שהיה קיים גם אצל הכנענים. ראיה לכך אנחנו מוצאים בלוח שהחוקרים מכנים "לוח גזר", אשר התגלה בתל גזר בשנת 1908 בידי רוברט מקאליסטר, ומתוארך למאה העשירית לפני הספירה (בערך בימי דוד המלך לפי הכרונולוגיה המקראית):
ירחו אסף
ירחו זרע
ירחו לקש
ירח עצד פשת
ירח קצר שערם
ירח קצר וכל
ירחו זמר
ירח קץ
אבי[ה]
יש במחקר דעות שונות באשר למשמעות הטקסט, אבל אחד הפירושים המקובלים כיום היא שהטקסט הוא לוח שנה עונתי, ואינו מפרט חודשים אלא תקופות שנה הקשורות למחזור הזריעה והאסיף. הוא נפתח באיסוף הפירות, שנקרא בשם זהה לשם חג האסיף בשמות כג. סופו בחודש פירות הקיץ (ירח קץ) – במקרים רבים הכוונה לתאנים. ייתכן שיש גם קשר למילה העברית "קץ", כלומר "סוף" (מקור שני המונחים הוא כנראה בשורש קצ"צ).[7]
ראש השנה האוגריתי
תרבות נוספת שהשתמשה בלוח השנה המתחיל בסתיו ואפילו קיימה בסתיו חגיגה גדולה לכבוד תחילת השנה הייתה ממלכת אוגרית ששכנה לחופי הים התיכון. שני לוחות שהתגלו בחפירות העיר (RS 1.003, RS 18.056) מתארים חג בן למעלה מחודש שנחגג בסתיו לכבוד השנה החדשה:
בחודש ראשו־יני (ראשית היין; מקביל לחודש אלול), ביום הירח החדש (ימ.חדת; יום חודש), חתכו זמורת ענבים לאילו (=אל) לשלמים...[8]
הלוח מתאר את ההכנות שהמלך עושה בארבעה עשר בחודש. בחמישה עשר בחודש מתחילה חגיגה בת שבעה ימים שמובאים בה קורבנות רבים:
פרה לאילהומה
לטוקמונה־וה־שו[נמה כבשה]
כבשה לרשפ למנחה,
ולשלמי: [שתי כבשים] לאילהו,
שור ואיל לאילהומה
פרה לאילהומה
לבלו שור...
הרשימה הארוכה מפרטת את הסוגים השונים של קורבנות שיש להביא במשך שישה ימים.[9] ואז:
ביום השביעי, בזרוח השמש, היום יהיה חופשי (מטקסים); ובבוא השמש, המלך יהיה חופשי (מטקסים).
בתי ענפים לאלים באחד בחודש הסתיו
חגיגות השנה החדשה מסתיימות בחודש הבא:
ביום הירח החדש (החודש הבא, המקביל לתשרי)... יביא המלך קורבן... על הגג שתהיינה עליו מושבות זמר (מתבת זמר), ארבע מהעבר האחד וארבע מהעבר השני, איל למנחה, שור ואיל לשלמים, שבע פעמים. את אשר בליבו, המלך ידבר.
אי אפשר להתעלם מהקשר למנהג לקיחת הענפים ובניית הסוכות המוכר לנו מויקרא כג. חוקר התרבות האוגריתית דניס פארדי כתב בהקדמתו לטקסט זה:
הזכרת "יום הירח החדש"... מלמדת שהטקסט מתאר חג בן חודשיים או לכל הפחות, את חגיגת החודש האחרון בשנה וחג המציין את תחילת השנה החדשה. חגיגת השנה החדשה, כמו החג המקראי, הייתה כנראה חג חקלאי, כפי שאפשר להסיק מאזכור ה"מושבות" לאלים העשויות "זמר" (כלומר ענפים חתוכים).[10]
חוקר נוסף של התרבות האוגריתית, יוהאן דה מור, הצביע על הקשר בין המנהג שהיה קיים באוגרית ובין המתואר בתורה בדיונו בפסוק מספר דברים:
כעת הוא נקרא "חג הסוכות", שם שמעיד לראשונה , שבני ישראל השתמשו בסוכות ענפים במהלך החג כמו בני אוגרית.[11]
חשוב לציין שחלק הארי של חגיגות השנה החדשה באוגרית התקיימו בסוף השנה החולפת והסתיימו בתחילת השנה החדשה, בדיוק כפי שחג האסיף נחגג "בצאת השנה" לפי שמות כג.
נספח קצר: הקשר בין אוגרית ובין ישראל
העיר העתיקה אוגרית, ששכנה לחופי הים התיכון בסוריה של ימינו, חרבה במאה השתים עשרה לפני הספירה. למרות זאת יש קווי דמיון רבים בין התרבות האוגריתית ובין התרבות הישראלית.[12] בגלל פער הזמנים הגדול, תמיד קשה להסביר קשר בין מנהגים. במקרה זה הקושי גדול במיוחד שכן הטקסט הראשון שנראה שיש בו קשר ברור בין המנהג היהודי והמנהג האוגריתי – במקרה זה ספר ויקרא – הוא מתקופת הגלות או אחריה.
עם זאת, שרידים של חוק ותרבות אוגריתית נמצאים לעיתים קרובות רק בטקסטים מאוחרים.[13] טקסים נוטים לצד השמרנות, וייתכן בהחלט שהאוכלוסייה המקומית בכנען שימרה אותם במשך זמן רב. ייתכן שכך עלה גם בגורל המנהג לבנות סוכות ענפים בסתיו, עם פרוש השנה החדשה.
סוכות אסיף וסוכות במקדש
לפי ספר דברים, חג הסוכות נחגג במקדש:
דברים טז:טו שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְ־הוָה כִּי יְבָרֶכְךָ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.
אם נבנו סוכות לרגל החג, יש להניח שהן נועדו לה' ולפמלייתו (או לכוהנים?) במקדש, והן נבנו כנראה על הגג, בדומה למנהג האזורי, שעדויות לו נמצאו באוגרית.[14]
אם אומנם ספר דברים שיווה לנגד עיניו בניית סוכות לה' ולפמלייתו על גג המקדש בחג, כיצד ומתי השתנה המנהג וישראל/אנשי יהודה החלו לבנות סוכות מחוץ למקדש ולשבת בהן בעצמם?
ספר ויקרא: לקיחת ענפים ובניית סוכות
הציווי לקחת ענפים והציווי לשבת בסוכות מצויים בויקרא כג בשתי גלוסות שונות המופיעות האחת אחרי השנייה. לוח המועדים של אסכולת הקדושה הסתיים במקור בפס' לז–לח.[15] בגלוסה הראשונה (פס' לט–מא) יש ציווי לקחת ענפים:
ויקרא כג:מ וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים….
הכתוב איננו מפרש לשם מה יש לקחת את הענפים, אם לבניית הסוכות לה' או למטרה טקסית אחרת, אך אנחנו רואים שהטקס אמור להתקיים במקדש. כתוב זה עולה אפוא בקנה אחד עם התפיסה הקדומה של חגיגה במקדש שראינו בספר דברים.
גלוסה זאת מסתיימת בפס' מא, ואחריה מופיעה גלוסה שנייה:
ויקרא כג:מב בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת.
לפי פסוק זה, אנשים פרטיים צריכים לבנות סוכות לשימוש אישי, ומסתבר שהסוכות ייבנו היכן שישראל יושבים. אומנם איננו יודעים מתי נוספה גלוסה זו, אך סיפור בספר נחמיה, שבו אנשי יהודה לומדים על המצווה לראשונה, מלמד מתי לכל המאוחר יכול השינוי להתרחש.
ספר נחמיה: אנשי יהודה אינם מכירים את מנהג בניית הסוכות
בנחמיה ח, אחרי תיאור טקס הקריאה בתורה בפומבי שעזרא מקיים באחד בחודש השביעי,[16] ראשי העם נאספים עם עזרא ביום שלמחרת ללימוד תורה בחבורה קטנה:
נחמיה ח:יג וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. ח:יד וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. ח:טו וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב.
ח:טזוַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם. ח:יזוַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד.
עד לזמן התרחשות הסיפור בנחמיה כבר נקבעה בתורה גרסה כלשהי של הפסוקים שתיארנו למעלה כשתי גלוסות שנוספו לויקרא כג.[17] עזרא הבין ששני הקטעים מתארים מנהג אחד,[18] וכך בני העם אספו את הענפים המיוחדים ובנו סוכות בפעם הראשונה.
לא רק חידוש מדרשי
תגובת העם המתוארת בספר נחמיה, יחד עם העובדה שמלבד גלוסה מאוחרת זו אין בתורה שום ציווי לבנות סוכות, עשויה להוביל לידי מסקנה שמקור המנהג לשבת בסוכות הוא "מדרש" (פנים־מקראי) מאוחר של שם החג: "על שום מה נקרא החג סוכות? על שום שאנו מצווים לשבת בו בסוכות". אולם כפי שראינו למעלה, ההנחיה בדברים לחגוג את חג הסוכות בירושלים והמנהג המקביל לבנות סוכות ענפים על גג המקדש באוגרית מעידים שאומנם החג נקרא על שם סוכות, אך לא סוכות שהעם ישב בהן אלא סוכות שנבנו על גג המקדש לה' ולפמלייתו.
התפתחות בגלות שעלתה ליהודה
חוקר המקרא יעקב מילגרום מציע שהמעבר מהחגיגות במקדש בדברים לציווי על בניית הסוכות בכל מקום בויקרא כג:מב התרחש בזמן הגלות. היהודים שגלו לבבל מצאו עצמם ללא מקדש והפסיקו לקיים את מנהג בניית הסוכות לה' בחג. לטענתו, במקום המנהג שפסק, התפתח המנהג לבנות סוכה לכל משפחה, ובתקופה זו נוסף פס' מב בויקרא כג ללוח המועדים של אסכולת הקדושה. כאשר שבו יהודים בבליים כמו עזרא ליהודה, הם הביאו עימם את הטקסט המעובד ואת המנהג החדש.[19]
למרות השינוי, עדיין אפשר לזהות בחג יסודות שמקורם במנהג הקדום. העובדה שאחד המקומות בהם בנו אנשי יהודה את הסוכות בסיפור בנחמיה היה גגות הבתים ראויה לציון. ייתכן שמעשה זה היה שארית מן המנהג הכנעני הישן המתואר בטקסטים מאוגרית שהתקיים ככל הנראה במקדש בירושלים. הפסוק המתאר את הסוכות בויקרא והחגיגות בנחמיה שהתבססו על פסוק זה הם עיבודים גלותיים של מנהג קדום ביותר, המנהג לבנות בחג משכנות ארעי לה' ולפמלייתו במקדש, מנהג שאינו מתואר במפורש אך היה מוכר לבעלי ספר דברים.
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
19 בספטמבר 2021
|
עודכן לאחרונה
22 ביוני 2023
מאמר זה הוא תרגום של "The Origins of Sukkot" שפורסם במקור על ידי TheTorah.com באוקטובר 2017. תורגם על ידי ALE.
נכתב בשיתוף פעולה עם הרב דוד ד' שטיינברג.
שמעון גזונדהייט הוכיח שרשימת חגים זו קודמת לרשימה ב"ספר הברית הקטן" בשמות לד, ושספר הברית הקטן הוא עיבוד של רשימה זו. ראו את מאמרו:
“The Festival Calendars in Exod 23:14-19 and 34:18-26,” in Shimon Gesundheit, Three Times a Year (FAT 82; Tübingen: Mohr Siebeck, 2012), 12-43.
כפי שגזונדהייט מעיר, העיבוד לטקסט בספר הברית הקטן משנה את לשון הכתוב:
שמות לד:כב וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה.
מסתבר שהשינוי נועד להסתיר את היסוד של ציון השנה החדשה בחג משום שלוח השנה המתחיל באביב היה הלוח הדומיננטי ביהודה.
לחלופין, ייתכן שהאסיף נחגג במועד שנחשב לסוף השנה.
המקור הכוהני בבמדבר קובע מועד מדויק לחג ואף מספר שאורכו שבעה ימים, אך בדומה לשאר מועדי החודש השביעי המוזכרים בו, הוא אינו קורא לחג בשם.
במדבר כט:יב וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְחַגֹּתֶם חַג לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים.
לוח המועדים האחרון – תורת הקדושה שבספר ויקרא – שהכיר את המקורות הקודמים, משלב את כל היסודות הללו:
ויקרא כג:לד …בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַי־הֹוָה.
הן המקור הכוהני והן תורת הקדושה קובעים שמועד החג ביום החמישה עשר – כאשר הירח מלא – בחודש השביעי. הם קובעים את החג בלוח השנה שמתחיל בניסן, שהיה הלוח הדומיננטי ביהודה לפני הגלות וּודאי שאחריה, ובכך הם עוקרים את החג מההקשר של תחילת השנה החדשה.
להרחבה בעניין זה ראו:
Marc Z. Brettler, “The Hakhel Ceremony,” TheTorah (2014).
ראו שמ"ב טז:א; ישעיה יט:ט; ירמיה מ:י, יב; מיכה ז:א; משלי י:ה. המונח "פירות קיץ" מדויק יותר מהמילה "קיץ" לבדה, אף ששניהם נכונים, משום שהלוח מתאר את איסוף היבול ולא את עונות השנה כשלעצמן. אני מודה לעוזי ויינגרטן שהביא את העניין לתשומת ליבי.
ראו:
Dennis Pardee, Ritual and Cult at Ugarit (Writings from the Ancient World 10; Atlanta: SBL, 2002), 63-65.
רשימה ארוכה זו של הקורבנות שהובאו בכל יום מזכירה את רשימת הקורבנות של חג הסוכות המצויה בבמדבר כט:יג–לח.
פארדי מצביע שם על ההבדל בתאריכים:
החג נבדל מהגרסה המקראית ביום בחודש שבו הוא חל – אחד בחודש... ולא חמישה עשרה בחודש...
ייתכן שחגיגה זו באחד בחודש קשורה לראש השנה היהודי, שאומנם איננו מתואר במקרא כראש השנה, אך נזכר בקצרה בס"כ ובתוה"ק כחג שנחגג באחד בחודש השביעי.
ראו:
Johannes C. De Moor, New Year with Canaanites and Israelites (Kampen: J.H. Kok, 1972), 22.
יאן ואגנר הולך בעקבות דה מור וטוען נחרצות בדבר קשר זה, ומסכם יפה את הראיות:
כמו חג השנה החדשה באוגרית, חג הסוכות חל בראשית השנה החדשה. ייתכן אפוא שחג הסוכות שימש כחג השנה החדשה הישראלי הקדום. השוואה בין חג הסוכות ובין חג השנה החדשה האוגריתי יכול לסייע גם להבהרת השם "חג הסוכות" המופיע בדברים טז:יג, טז. מקובל לחשוב ששם החג קשור לסוכות שנבנו בכרמים ובמטעים במהלך בציר הענבים והאסיף של פירות הקיץ. הסוכות נבנו בכרמים המרוחקים כדי להגדיל את מספר שעות העבודה ביום בעת האסיף ולסייע לשמור על היבולים. אולם דה מור הצביע על המנהג להקים שתי שורות של סוכות על גג המקדש כמשכנות ארעי לצלמי האלים בחג השנה החדשה באוגרית. ייתכן אפוא שגם "חג הסוכות" שנזכר בדברים טז: יג נקרא במקור על שם סוכות שנבנו במקדש בירושלים בימי חג השנה החדשה. השם "חג הסוכות" יכול אפוא לשמש הוכחה להצעה שחג זה היה במקור חג השנה החדשה בישראל.
Jan A. Waganaar, Origin and Transformation of the Ancient Israelite Festival Calendar (Wiesbaden: Otto Harrassowitz Verlag, 2005), 23.
חוקר נוסף של התרבות האוגריתית, גרגוריו דל אולמה לטה, הציע הסבר דומה למקור הסוכה הישראלית, והוא מתאר את התפתחותה מן המנהג הכנעני למנהג הישראלי/יהודאי הייחודי שהתפתח ממנו. ראו:
Gregorio del Olme Lette,“Sûkkot: From Ugarit to the Talmud – The Survival of a Ritual ‘in the Terrace,'” Miscelánea de Estudios Árabes y Hebraicos: Sección Hebreo 53 (2004): 249-269 [Spanish].
לדיון בנושא ראו:
Mark Smith, “Recent Study of Israelite Religion in Light of the Ugaritic Texts,” in Ugarit at Seventy-Five (ed., K. Lawson Younger; Winona Lake: Eisenbrauns, 2007), 1-26.
למשל, יחזקאל מזכיר את החכם הלא־ישראלי הגדול דנאל (יחזקאל יד:יד, כ, כח:ג), המוכר רק מהאפוס האוגריתי על אקהת. כיצד הכיר יחזקאל, נביא שחי בגלות בבבל, סיפור אוגריתי שהיה קבור בעיר שחרבה כמעט אלף שנים לפני זמנו? נראה שמן ההכרח להניח שסיפור זה נמסר במשך תקופה ארוכה ברחבי הלבנט בעל־פה או בכתבים שאבדו בינתיים (או בשתי הדרכים). לדיון בנושא ראו:
Walther Zimmerli, Ezekiel 1 (Hermeneia; Minneapolis; Fortress Press, 1979), 314-315.
יש להניח שמנהג כזה קדם לספר דברים, וייתכן אף שהיה נהוג במקדשים כנעניים או ישראליים (אחרים). הצעה זו בדבר קשר בין המנהג הישראלי והמנהג האוגריתי עומדת בניגוד להסבר המקובל שהסוכות משקפות את מנהגם של חקלאים להקים בעונת האסיף משכנות זמניים ליד היבולים. ראו בייחוד ישעיה א:ח. כמובן, התורה מתארת סיבה שונה בתכלית למנהג, והיא להזכיר לבני ישראל שה' נתן להם סוכות לשבת בהן בתקופת הנדודים במדבר.
ויקרא כג:מג לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם.
אולם הסבר זה הוא ניסיון מאוחר לחבר בין החג החקלאי ובין מיתוס מכונן של בני ישראל. ראו:
David Frankel, “Integrating the Exodus Story into the Festivals,” TheTorah (2015).
ראו את הדיון הזה:
TABS Editors, “The First Sukkah?” TheTorah (2013).
ראו גם ישראל קנוהל, מקדש הדממה: עיון ברובדי היצירה הכוהנית שבתורה (ירושלים: מאגנס, 1993) 42–43, הע' 90. ראיה נוספת לכך שכל הקטע לט–מד הוא גלוסה או סדרת גלוסות היא העובדה שהוא נפתח במילה "אך", המעידה כמעט תמיד על עריכה. ראו עמנואל טוב, "גלוסות, תחיבות, וסוגים אחרים של הוספות מעתיקים בנוסח המקרא", בתוך המקרא בראי מפרשיו (בעריכת שרה יפת; ירושלים: מאגנס, תשנ"ד), 38–57.
דיון נוסף נמצא אצל:
Michael Fishbane, Biblical Interpretation in Ancient Israel, Oxford 1988, 184-185, 197-199; David Frankel, The Murmuring Stories of the Priestly School (Leiden: Brill, 2002), 258-260.
על קריאה בתורה זו ראו:
Aaron Demsky, “Historical Hakhel Ceremonies and the Origin of Public Torah Reading,” TheTorah (2017); Jacob L. Wright, “The Origins of Torah Study,” TheTorah (2015).
כפי שמעירה ליז פריד, הציטוט בנחמיה איננו זהה לכתוב בויקרא, ואפשר ללמוד מכך שלשון הגלוסה טרם התקבעה אז. ראו ליזבת' פריד, "חג הסוכות אצל עזרא ונחמיה ותאריך חתימת התורה", התורה (2021).
לדעה שונה ראו:
Jacob Milgrom, Leviticus 23-27 (Anchor Bible; New Haven: Yale University Press, 2001), 2063-2067.
כך קוראים את הפסוקים גם הקראים והשומרונים. ראו:
Lichaa, “Sukkot’s Unshaken Four Species,” TheTorah (2016); Benyamim Tsedaka, “A Fruity-Sukkah Made from the Four Species,” TheTorah (2014).
מילגרום טוען שלא זו כוונת הכתוב בויקרא, ועזרא שגה בהבנתו; ראו:
Milgrom, Leviticus 23-27, 2050.
ראו את הדיון במאמרה של ליז פריד שנזכר למעלה וכן:
Milgrom, Leviticus 23-27, 2050.
מאמרים קשורים :
