לוח המועדים של ספר דברים

ספר דברים טז: טז–יז מגיש סקירה קצרה של לוח המועדים בישראל הקדומה,^[1] ומציין שלושה חגים שיש לקיים "במקום אשר יבחר ה'" – כינויו של ספר דברים למקדש בירושלים. מחבר(י) הפסוקים הללו יצרו את הלוח הזה תוך עריכה של לוח מועדים קדום יותר, שהופיע בשמות כג: יד–יז, השייך לספר הברית:

שמות

^{שׁמות כג:יד} שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה. ^כג:טו אֶת־חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי־בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא־יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם. ^כג:טז וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת־מַעֲשֶׂיךָ מִן־הַשָּׂדֶה. ^כג:יז שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל־זְכוּרְךָ אֶל־פְּנֵי הָאָדֹן יְ־הוָה.

דברים

^{דברים טז:טז} שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל־זְכוּרְךָ אֶת־פְּנֵי יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת־פְּנֵי יְ־הוָה רֵיקָם. ^טז:יז אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן־לָךְ.

על פי ההוראות בשני המופעים הללו, מטרת החגים היא הבאת קורבנות לה' מתנובת השדה ומבכורות בעלי החיים.^[2] שני המופעים מקיימים נקודות דמיון ושוני:

שלוש פעמים בשנה – ספר דברים מאמץ את הקטע המסיים של שמות כג ומשתמש בו כמעט מילה במילה בדברי הפתיחה:

^{שמות כג:יז} שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל־זְכוּרְךָ אֶל־פְּנֵי הָאָדֹן יְ־הוָה.

^{דברים טז:טז} שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה^[3] יֵרָאֶה כָל־זְכוּרְךָ אֶת־פְּנֵי יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ...

מינוחים – החוק בספר דברים מחליף את תואר האלוהות: במקום "הָאָדֹן יְ־הוָה", הוא משתמש בתואר השגור "יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ" (ראו דברים ו:ד; יב:טו, יח, וכו').^[4]

ריכוז פולחני – שלושת המועדים הנזכרים בקטע בשמות נחגגו קרוב לוודאי במקומות המקודשים לכל קהילה וקהילה. ספר דברים לעומת זאת מצביע על מקום פולחן יחיד לקיום המועדים.^[5] לשם כך הוא מוסיף את נוסחת הריכוזיות: "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר" (דברים טז:טז).^[6] הגישה הזו הופכת את החגים המקומיים למועדי עליה לרגל לעבר מקום פולחן מרכזי (השוו: דברים יב: יג – יד).

מועד החגים– הקטע בשמות מציין את מועד ההתרחשות של כל-אחד מהחגים: חודש האביב, ראשית הקציר או אסיף היבולים בצאת השנה. דברים מציין את שמות החגים בלבד.

שמות החגים – דברים טז:טז מונה את החגים על פי הסדר שבו הם מופיעים בספר שמות , אך מכנה את החגים בשמות שונים, למעט "חג המצות" המשותף לשניהם.

• "חג הקציר" הופך ל"שבועות", כשכוונתו למניין הימים מתחילת הקציר עד סופו.^[7]
• "חג האסיף" הופך ל"חג הסוכות" ומתייחס לסוכות שבהן התגוררו החקלאים בעת הקציר ובציר הענבים.^[8]

בעוד השמות המופיעים בשמות כג: טו–טז מתייחסים לעולם החקלאות, הרי השמות המשמשים בספר דברים טז:טז מתארים פרטים פולחניים, המעידים על כך שהחגים היו מעוגנים במנהג וידועים לציבור הרחב.

דרישת תרומה – ההוראות בשמות ובדברים כוללות סעיף תנאי שלפיו אין להופיע בפני "האדון ה'"/ "ה' אלוהיך" בידיים ריקות :

^{שׁמות כג:טו} ...וְלֹא־יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם.

^{דברים טז:טז} ...וְלֹא יֵרָאֶה אֶת־פְּנֵי יְ־הוָה רֵיקָם.

בספר הברית הפסוק מופיע בגוף ראשון יחיד ("פָּנַי") מאחר וה' מדבר אל משה ומעביר לו את המצווה. לעומת זאת, על פי הנרטיב בדברים, משה מספר לעם מה ה' גילה לו בחורב, ולכן הנוסח הוא בגוף שלישי ("פנֵי ה'").^[9] גם מיקומו של המשפט שונה: בשמות כג, התנאי מופיע לאחר אזכור חג המצות ולפני שאר החגים, בעוד בדברים הוא מופיע לאחר שהוזכרו שלושת המועדים.

חזרה על דרישת הבאת המנחה. אמירה המציינת שוב את עניין הבאת המנחה מופיעה בפסקה בספר דברים ללא מקבילה בספר שמות:

^{דברים טז:יז} אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן־לָךְ.^[10]

פסוק זה אופייני לספר דברים. הוא מבהיר שעל כל מִנחה לשקף את היכולת הכלכלית של המשתתף בחג.^[11]

ספר דברים עורך את לוח המועדים של שמות

לוח המועדים הריכוזי של דברים טז:טז בנויה כחטיבה העומדת בפני עצמה, שניתן להסביר את תוכנה באמצעות השימוש בשמות כג: יד–יז, ועל רקע תפיסת ריכוז הפולחן של דברים. הטקסט משקף תהליך פרשנות פנים-מקראי, דהיינו פרשנות לקטע מקראי קדום יותר.

מחברי דברים לוקחים את המצוות שה' גילה למשה בסיני על פי המידע בשמות כג:יד–יז, ומעצבים אותן כמידע שמשה מעביר לבני ישראל בערבות מואב, לפני כניסתם לארץ. מתוך רצונם לרכז את הפולחן, הם מוסיפים לחוקים את התנאי המגביל את החגיגות למקום מקודש אחד, "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר ה'" (דברים טז:טז).

סיכום מסיים ללוח שנה ארוך?

ספר דברים מציג את לוח השנה המקוצר הזה כסיכום לנוסח ארוך ומפורט של לוח המועדים, המופיע בפסוקים הקודמים (דברים טז:א–טז). אך הקטעים בדברים טז:א–טז וב- דברים טז:טז–יז, סותרים זה את זה בכמה נקודות חשובות, ומלמדים שהקטע האחרון אינו סיום מסכם.

פסח – הלוח המקוצר מזכיר רק מצות בקשר לחג הראשון בין שלושת הרגלים, בעוד הלוח הארוך מתמקד בקורבן הפסח (פסוקים א–ח), ואילו המצות נרמזות כפולחן משני (פסוקים ג–ד). אלה משולבות בטקסט באופן מסורבל בלי ציון שמן במפורש.

שבעת ימים – הלוח המקוצר מזכיר את חג המצות וחג הסוכות, בלי לציין את משך החג. לעומת זאת, הלוח הארוך מציין את ימי החג, שבעה ימים לכל אחד מהם.

חג – בעוד הלוח המקוצר מתייחס לשלושת המועדים – מצות, שבועות וסוכות (פסוק טז) בכינוי "חג", הרי בלוח הארוך רק שבועות וסוכות נושאים את הכינוי הזה (פסוקים ט–טו).^[12]

המשתתפים – על פי הלוח המקוצר, רק הגברים אמורים להיראות במקום הפולחן המרכזי. ואילו הלוח הארוך מציין את כל בני המשפחה בשבועות ובסוכות (פסוקים ט–טו), אך אינו אומר דבר באשר למשתתפים בחג המצות (פסוקים א–ח).

ההבדלים מרמזים על כך ששני הנוסחים של לוח המועדים בדברים טז אינם שייכים למקור אחד.^[13] לאור ההוראות בפסוקים א–טו, בתורה כפי שהיא כיום, ניתן להבין את פסוקים טז–יז כתזכורת ללוח המועדים הארוך. אך למרות זאת, פסוקים טז–יז מכילים את נוסח המקור של לוח המועדים שהורחב לאחר מכן.

יתר על כן – ההרחבה שבפסוקים א–טו מייצגת את עבודת העריכה של (לפחות) שלוש ידיים – שלכל אחת מהן אג'נדה משלה (לשחזור עבודת העריכה ראו בנספח).^[14] נתחיל במקרים הברורים יותר.

1.שבועות וסוכות – הרחבת חגי הליבה

מחבר מאוחר יותר רצה להרחיב את המידע לגבי שלושת החגים הנזכרים בפסוק טז, והסביר את מועדיהם ומנהגיהם. לגבי שבועות וסוכות, המשימה הייתה פשוטה: המחבר הוסיף חומר חדש בפסקאות שנוסחו באופן דומה, אף שכל אחת מהן שונה מבחינת סדר הדברים והדגשים.

לפיכך נכתב שיש לחגוג את החג לפני ה' (להלן בקו תחתון), בסוף העונה החקלאית^[15] (להלן באותיות מוטות), במתחם המקדש (להלן באותיות מודגשות), לשמוח יחד עם המעמדות הנמוכים יותר (להלן באדום), וכי יש להקריב מהשפע שהעניק ה' (להלן בכחול).

שבועות

^{דברים טז:ט} שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר־לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. ^טז:י וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ. ^טז:יא וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.^[16]

סוכות

^{דברים טז:יג} חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. ^טז:יד וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. ^טז:טו שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר יְ־הוָה כִּי יְבָרֶכְךָ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.

בעוד שהוספת דיון מורחב למועד השני והשלישי הייתה קלה יחסית, הרי שעריכת המידע לגבי חג המצות הייתה קשה יותר מאחר והעורך כבר הכיר חג מקביל שתפס את מקומו של חג המצות.

2. שילובו של חג הפסח בלוח השנה

כפי שהראה שמעון גזונדהייט מהאוניברסיטה העברית, מצוות הפסח שבדברים טז: א–ח לא הייתה במקורה חלק מלוח המועדים, אלא עמדה בספר דברים כיחידה בפני עצמה, הכוללת קורבן אחד מסוים במקום הפולחן המרכזי. במקור, לא באו שבועות וסוכות אחרי הפסח, בדברים טז: ט–טו,^[17] אלא בלוח המקוצר (פסוקים טז–יז, ראו נספח), ורק מאוחר יותר, כאשר הלוח המקוצר התווסף, התמזג פסח בלוח המועדים כשהוא מקושר לחג המצות.^[18]

כשאנו קוראים את חוקי הפסח בפני עצמם, ההיגיון והשטף ברורים: בחודש האביב יש להקריב את קורבן הפסח, אך קורבן זה צריך להיעשות במתחם קדוש. אפשר לעמוד על הקשר הרופף בין הפסוקים המתארים את הקורבן ובין אלה המתארים את החובה לאכול לחם שלא החמיץ ואיסור כל חמץ. להלן בפסוקים המוזחים פנימה (כלומר פסוקים ה-ז; ח):

^{דברים טז:א} שָׁמוֹר אֶת־חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה. ^טז:ב וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר יְ־הוָה לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.

^טז:ה לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת־הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר־יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. ^טז:ו כִּי אִם־אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת־הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם. ^טז:ז וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ.

^טז:ג לֹא־תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל־עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת־יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. ^טז:ד וְלֹא־יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל־גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא־יָלִין מִן־הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר.^[19]

^טז:ח שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה.

תוספת שבעת הימים של חג המצות לטקסט הקדום יותר הנוגע לקורבן הפסח אינה חלקה. קיים קישור קליל באמצעות הדגשת איסור אכילת חמץ עם קורבן הפסח, כמו כן שתי המצוות מוזכרות כזכר ליציאת מצרים (ראו להלן על הוויכוח בנקודה זו), אך מלבד זאת, שני החגים נראים בלתי שייכים זה לזה.

מדוע אפוא כאשר העורך ביקש להרחיב על אודות חג המצות, כפי שעשה לשני החגים האחרים, הוא בחר לשזור את עניין הפסח בתוך הטקסט, ולא למקם אותו בפשטות אחריו?^[20] הוא פעל כנראה בהשפעת הפסוק הפותח את מצוות קורבן הפסח, המצהיר שיש לשמור אותו בחודש האביב (או בחידוש הלבנה בו), אותו המועד שבו יש לשמור את מצוות המצות, לפי שמות כג.

^{דברים טז:א} שָׁמוֹר אֶת־חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ...[הערה: במילה "חודש" הכוונה עשויה להיות: חידוש הלבנה]^[21]

^{שׁמות כג:טו} אֶת־חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר... לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב.

העורך יצר כאן לראשונה קשר ישיר בין פסח ובין המצות.^[22] בכך הוא השלים את הרחבת לוח המועדים המקורי שבפסוקים טז–יז, לא רק באמצעות תיאור מפורט של שלושת החגים, אלא גם על ידי מיזוג חג המצות עם קורבן הפסח.

פסח והבכורות: המשמעות הקדומה

אם קורבן הפסח לא היה במקורו חלק מלוח המועדים, אלא יחידה העומדת בפני עצמה, מה היה עניינו? כדי לענות על שאלה זו עלינו להביט בקטע הקודם בדברים, העוסק במצוות הבכורות.

חוקר המקרא הגדול יוליוס וולהאוזן, טען בספרו, אקדמות לדברי ימי ישראל, שבמקורו הקדום פסח היה חג הקרבת בכורות בעלי-החיים באביב.^[23] לכן, ברור הקשר של החוק בדברים לפסוקים הקודמיםהמכילים את הדרישה המעורפלת "להקדיש" את בכורות הצאן ו"לאכול" אותם במקדש.

^{דברים טו:יט} כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ. ^טו:כ לִפְנֵי יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְ־הוָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ...^[24]

סופר מאוחר יותר הוסיף את מצוות הפסח בדברים, כדי לרכז את מיקום הקרבת הפסח ולהוסיף את הפסקה הקודמת עם תיאור מצוות הקדשת הבכורות, שאותה הוא מקשר עם קורבן הפסח. ייתכן שהסיבה לכך שהקרבת קורבן הפסח נועדה לאביב נעוצה בעובדה שבאביב נגמלים ולדות של כבשים ועיזים,^[25] או בסיבה זו או אחרת הקשורה לחיי הרועים, כפי שהמצות נדרשות להיאכל באביב, שהוא מועד צמיחת הדגן החדש.^[26]

התפתחות נוספת של לוחות המועדים

הטקסט המקראי כאן ובמקומות אחרים^[27] קושר עוד בין פסח למצות, בהתייחסות ליציאת מצרים. אף-על-פי-כן, כפי שציינו חוקרים, ברוב הקטעים ההקשרים ליציאת מצרים הם תוספות מאוחרות.^[28] כך בדברים טז. הרמז הראשון לכך שיציאת מצרים משנית בחשיבותה בקטע זה נמצא בפסוקים הפותחים, הכוללים חזרתיות יתר:

^{דברים טז:א} שָׁמוֹר אֶת־חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה. ^טז:ב וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר...

המידע על כך שקורבן הפסח מתקיים באביב, בשל מועד יציאת מצרים, עומד בין שתי חזרות של הקטע.^[29] סוג פרשנות זה, הנשען על יציאת מצרים, נמשך לאורך הטקסט, ומשפיע על משמעותם של היבטים מוקדמים יותר של הפולחן. בהתאם לתוספת זו, הפסח נאכל בלילה, לא רק כדי שבני העם יחזרו לבתיהם בבוקר, אלא גם מפני שזה _"מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם" (פסוק ו_ב).

אותה פרשנות מופיעה גם בקטע המזכיר את המצות:

^{דברים טז:ג} לֹא־תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל־עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת־יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

גם כאן, פולחן שהייתה לו אולי משמעות חקלאית עצמאית – לחם העוני, המצוקה – מבואר כקשור ליציאתם החפוזה של בני ישראל ממצרים.^[30]

פירוש זה – שלא ברור אם אותו עורך אחראי לו או עורך אחר – מופיע גם בחלק אחר של התוספת, העוסקת בשבועות ובסוכות:

^{דברים טז:יב} וְזָכַרְתָּ כִּי־עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת־הַחֻקִּים הָאֵלֶּה.

עובדות אחדות מסמנות את הפסוק הזה כפירוש משני. ראשית, הקישור למצוות שבועות, המוזכר בעקבותיה, הוא מלאכותי. הטקסט אינו מסביר מה הקשר בין העבדות במצרים ובין החג הזה. יתר על כן, הטקסט אינו מבהיר איזה חג הוא מנסה להסביר (בניגוד לביאורים על פסח ועל חג המצות) אלא נשען על הניסוח הכללי "הַחֻקִּים הָאֵלֶּה". לבסוף, הוא ממוקם בצורה מוזרה בין שבועות וסוכות, ולא בסוף הרשימה.^[31]

שלבי התפתחות לוח המועדים

שני הנוסחים של לוח המועדים בדברים טז, זה הארוך והמאוחר (א–טו), וזה הקצר והמוקדם יותר (טז–יז), מקדמים את הרעיון של ריכוז הפולחן, נושא משמעותי בספר דברים. אך ההבדלים בין הנוסח הארוך והקצר בולטים, וחובה להבינם מתוך ההיסטוריה של צמיחתם הספרותית. תוך כדי התבוננות בהתפתחות זו, יש לזכור כי ייתכן שהקטע העומד כסיכום משקף את הנוסח הקדום ביותר של המצווה.

ברור אף יותר הקשר המלאכותי שבין לוח המועדים (הארוך) וקורבן הפסח. מצוות קורבן הפסח הייתה פעם הרחבה של פולחן הבכורות, אך נשזרה בתוך חג המצות ונכנסה ללוח המועדים. השלב הסופי של התפתחות זו היה קשירת כל אחד מהחגים הללו לסיפור יציאת מצרים, והיא שהעניקה לחגים החקלאיים של בני ישראל את אופיים הדתי-היסטורי.

נספח

שלבי התפתחותו של הטקסט

להלן הצעתי לשחזור שלבי התפתחות שכבות הטקסט:^[32]

^{דברים טו:יט} כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ. ^טו:כ לִפְנֵי יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְ־הוָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ. ^טו:כא וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ. ^טו:כב בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו כַּצְּבִי וְכָאַיָּל. ^טו:כג רַק אֶת דָּמוֹ לֹא תֹאכֵל עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם.

^טז:א שָׁמוֹר אֶת־חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה. ^טז:ב וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר יְ־הוָה לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.

^טז:ג לֹא־תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל־עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת־יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. ^טז:ד וְלֹא־יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל־גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא־יָלִין מִן־הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר.

^טז:ה לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת־הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר־יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. ^טז:ו כִּי אִם־אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת־הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם. ^טז:ז וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ.

^טז:ח שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה.

^טז:ט שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר־לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. ^טז:י וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ. ^טז:יא וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. ^טז:יב וְזָכַרְתָּ כִּי־עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת־הַחֻקִּים הָאֵלֶּה.

^טז:יג חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. ^טז:יד וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. ^טז:טו שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר יְ־הוָה כִּי יְבָרֶכְךָ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.

^טז:טז שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל־זְכוּרְךָ אֶת־פְּנֵי יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת־פְּנֵי יְ־הוָה רֵיקָם. ^טז:יז אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן־לָךְ.