מגילת אסתר נערכה לצורך יצירת רקע היסטורי לחג הפורים

הקשר הפורימי

מגילת אסתר כפי שהיא בידינו נראית כאגדת חג – סיפור שנכתב כדי להסביר את מקורותיו של חג הפורים ולעודד את שמירת מצוותיו.^[1] עם זאת חוקרים רבים טוענים כי הקשר בין המגילה ובין חג הפורים נוצר בשלב מאוחר יותר וכי סיפורה של אסתר המלכה וחג הפורים היו שני עניינים נפרדים עד שבא עורך המגילה וחיבר ביניהם.^[2]

הקשר הרופף בין מצוות החג – משתה ושמחה, משלוח מנות ומתנות לאביונים – לבין עלילת המגילה מחזק את ההשערה שהמנהגים הללו התקיימו כבר קודם לכן, בלי קשר למגילה. חלק מהמנהגים הללו ידועים גם ממקורות אחרים במקרא, למשל מספר נחמיה, המספר כי בעת קריאת התורה בפני העם בראש השנה נקראו הנאספים "לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, וּלְשַׁלַּח מָנוֹת, וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה..." (נחמיה ח:יב).^[3]

קריאה מעמיקה בסיפור התשתית של מגילת אסתר מלמדת כי כל האלמנטים הקשורים לחג הפורים ולי"ג באדר נוספו לסיפור בשלב מאוחר יותר.

התזמון המוזר של הפור

כאשר המן, ה"ווזיר" החדש של אחשוורוש, מצווה על כל עבדי המלך להשתחוות לו ונתקל בסירוב של מרדכי, הוא כועס:

^{אסתר ג:ו} וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹח יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי.

בשלב זה היינו מצפים שהמן יפנה מיד אל המלך כדי לקבל רשות להשמיד את היהודים, אך במקום זאת הוא מפיל גורלות כדי לקבוע תאריך לטבח.

^{אסתר ג:ז} בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ [תה"ש: להשמיד עם מרדכי ביום אחד. ויפל על שלשה עשר יום לְחֹדֶשׁ] שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר.

רק לאחר הפור פונה המן אל המלך, מספר לו על העם הבעייתי אשר אינו מקיים את "דתי המלך" ומציע כי אחר שיחוסלו היהודים יביא לאוצרות המלך כמות נכבדת מן השלל.

^{אסתר ג:ח} וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם ^ג:ט אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ.

האם לא היה הגיוני יותר שהמן יקבע את התאריך להשמדת היהודים רק לאחר שיקבל את אישורו של המלך?^[5] יתרה מזאת, כשהמן מבקש מהמלך "לכתוב" את גזר הדין של העם הבוגדני ההוא^[6] אין הוא מזכיר כלל את התאריך שעלה בגורל.

כל עניין הפור מפריע אפוא לרצף העלילה ונראה כתוספת מאוחרת.^[7] לו היינו משמיטים את פסוק ז ואת הפלת הפור שלו היינו מקבלים רצף עלילתי ברור: המן מחליט להשמיד את היהודים (פסוק ו) ואז פונה לאחשוורוש כדי לבקש את הסכמתו (פסוקים ח–ט).^[8]

פסוק ז המתאר את הפלת הפור לפני המן והקביעה שיהודים יושמדו בי"ג באדר נוסף כדי להסביר את מקור שמו של חג הפורים.^[9]

המלאכותיות של פתשגן הכתב של המן

אחשוורוש מסכים ומעניק להמן את טבעתו (ג:י–יא). בי"ג בניסן (ג:יב) שולח המן צווים מלכותיים ("ספרים") חתומים לכל רחבי הממלכה להשמדת היהודים אחד עשר חודשים לאחר מכן, בי"ג באדר.^[10]

הקריאה להשמדת היהודים כמעט שנה לאחר התקרית עם מרדכי מעמעמת את הדרמה של הסיפור ואינה הגיונית. בנוסף, מדוע אדם ששואף להשמיד עם שלם המפוזר בין מדינות רבות יבחר להגביל עצמו ליום אחד בלבד? הרי לפי אסתר ט:יב–טו, אפילו בשושן בלבד לא הצליחו היהודים להרוג ביום אחד יותר מ־800 איש!

פרטים בלתי מעשיים אלה פוגמים בהגיון העלילתי אך מאפשרים לצקת משמעות במועד של חג הפורים. "הגורל" קבע כי י"ג באדר יהיה מועד מתאים להשמדת היהודים אך "ונהפוך הוא" – ביום זה הצליחו היהודים לחסל את אויביהם משכבר הימים! ויום כזה בהחלט ראוי לחגוג!

כל הסיפור על הספרים הנשלחים ביד הרצים מקורו באותה היד שהוסיפה את הפלת הפור (ג:ז). במגילה המקורית לא נאמר דבר על המן השולח בי"ג בניסן ספרים הקוראים להשמדת היהודים בי"ג באדר לכל מדינות המלך. רוב פסוקים י–טו בפרק ג הם תוספת מאוחרת.^[11]

בסיפור המקורי לא נקבע מראש תאריך להשמדה. משעה שהצעתו אושרה והייתה לחוק כתוב האחריות על התכנון וההוצאה לפועל של השמדת היהודים הוטלה על כתפי המן. הוא יוכל לבצע זאת בכל אמצעי שייראה לו לנכון, החל מהרגע האפשרי הראשון ובמשך כל הזמן שיידרש לכך.^[12]

מכיוון שההשמדה לא הייתה מתוכננת לעוד אחד עשר חודשים הסכנה הייתה מיידית וחמורה ומרדכי ואסתר נאלצו לפעול במהירות. וכיוון שהמן עצמו היה האחראי הישיר על ההשמדה, מפלתו האישית הייתה המטרה הדחופה שאליה חתרה אסתר, בעידודו של מרדכי.

שושן מול האימפריה

כאשר אנו קוראים את הדברים ללא הספרים והרצים (פסוקים יב–טו^א) וללא הענקת טבעת המלך להמן (פסוק י), עניין הקשור לחתימה על אגרות מלכותיות – מתקבלת הסיומת התמציתית הבאה לסצנה:

^{אסתר ג:יא} וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ ^ג:טו וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה.

תיאור כתיבת הספרים פוגע ברצף העלילה שהרי ברור כי שני הגברים שותים מיד לאחר שאחשוורוש אישר את הצעתו של המן. בנוסף שליחת הספרים לכל רחבי האימפריה מנטרלת את המוקד של הנוסח הקדום של הסיפור, שבו עיקר הדרמה מתחוללת בשושן. רק כאשר מטרת הסיפור הפכה לחיזוק חג שמשותף לכל היהודים בכל מקום שהם נוצר הצורך להדגיש את הסכנה שנשקפה ליהודים ברחבי האימפריה.

שליחת אגרותיו של המן לכל רחבי האימפריה מופיעה שוב בתחילת הפרק הבא וגם שם יוצרת נתק עלילתי, שכן פרק זה במקורו עסק באירועים שהתרחשו בשושן ולא באימפריה כולה (התוספת מוזחת פנימה):

^{אסתר ד:א} וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה. ^ד:ב וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק.

^ד:ג וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים.

^ד:ד(ותבואינה) [וַתָּבוֹאנָה] נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ וַיַּגִּידוּ לָהּ וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו וְלֹא קִבֵּל.

פסוק ד ממשיך ישירות את רצף העלילה מפסוק ב. פסוק ג נוסף אפוא כדי לשלב את יהודי כלל האימפריה בדרמה העלילתית.

אגרות מרדכי על הרג האויבים

חלק נוסף משכבת העריכה המאוחרת הוא פסוקים ח:ב–יב, יז. לפי פסוקים אלה לאחר תליית המן שולח מרדכי "ספרים" המתירים ליהודים להרוג באויביהם אל מדינות האימפריה. העיסוק במקום עמידתו של מרדכי "לפני המלך" (שימו לב לביטוי המודגש) בשכבה הקדומה של הסיפור מבהיר היטב כי תיאור זה של האגרות נוסף אחר כך:

^{אסתר ח:א} בַּיּוֹם הַהוּא נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה אֶת בֵּית הָמָן צֹרֵר (היהודיים) [הַיְּהוּדִים] וּמָרְדֳּכַי בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי הִגִּידָה אֶסְתֵּר מַה הוּא לָהּ.^[13]

^ח:טו וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה. ^ח:טז לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר.^[14]

הביטויים המודגשים מניחים שההתרחשות כולה קורית בעת שמרדכי עומד לפני המלך, ואילו בפסוקים ב–ו, אסתר לפתע שוב מתפללת להצלת היהודים ובפסוקים ז–ח, המלך מסכים לאסתר ולמרדכי לכתוב צווים חדשים "כטוב בעיניכם". תיאור זה מניח את קיומם של הספרים ששלח המן וגם הוא חלק מאותה שכבת עריכה.

ראיה ניצחת יותר מן הקטע שבתווך היא פסוקים ח:ט–יד, לפיהם ביום כ"ג בסיון, שבועות לאחר מכן (!), מרדכי מזמן את סופרי המלך, מכתיב מכתבים בלשונות רבים בשם המלך ושולח אותם. תיאור זה לא מסתדר עם התיאור של מרדכי העומד לפני המלך.^[15]

לו היינו מוציאים את מוטיב ה"פוגרום הכלל-אימפריאלי" מן הסיפור וקוראים אותו כטבח שתוכנן בידי המן לבדו ותחילתו בשושן אזי פסוקים טו–טז נראים כסופו המושלם של הסיפור. המילים "וְהָעִיר שׁוּשַׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה" מהוות היפוך שנון של "וְהָעִיר שׁוּשַׁן נָבוּכָה" (אסתר ג:טו). השמחה הספונטנית בשושן באה בעקבות תליית המן ועלייתו של מרדכי לגדולה ואין לה כל קשר לספרים ששלח מרדכי. האורה והשמחה הגדולים של היהודים הם הגרנד פינלה של הסיפור, סופו המוצלח של צום שלושת הימים של יהודי שושן (אסתר ד:טו).

המלחמה

אם מגילת אסתר המקורית הסתיימה בחגיגות שלאחר תליית המן וניצחון מרדכי (ח:טז), אזי התיאור הארוך של המלחמה וייסוד חג הפורים בפרק ט חייב להיות כולו תוספת מאוחרת. שיבוצו המאוחר של קטע זה מסביר את כפל תיאורי חגיגות השמחה במגילה.

כפי שציינו לאחר שהמן נתלה ומרדכי יורש את מקומו נאמר כי "הָעִיר שׁוּשַׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה". והנה לאחר שהיהודים מכריעים את אויביהם בשלושה עשר ובארבעה עשר באדר ומקיימים באופן ספונטני סעודות ומשתאות, השמחה הזו שבה וחוזרת (אסתר ט:יז–יט, כ–כג).

כפל תיאורי השמחה נולד מפני שעורך מאוחר הכניס אל הסיפור, שבמקורו הסתיים בהוצאתו להורג של המן כמעט שנה קודם לכן, מלחמה כלל־אימפריאלית שהתרחשה באדר. תוספת זו נועדה לכונן הקשר סיפורי לחג הפורים, שנחגג ממילא בארבעה עשר ובחמישה עשר באדר.

ויש דבר מה נוסף המחזק את ההשערה כי פרק ט ואילך הוא תוספת מאוחרת. כפי שהעיר החוקר המנוח דיוויד קליינס הרטוריקה של פרקים ט–י מפגינה ירידה ניכרת באיכותה בהשוואה לפרקים הקודמים. אל מול הניסוח הבהיר, המבנה הקוהרנטי והמתח הדרמטי הגבוה של פרקים א–ח התיאור הקשור בחג הפורים בפרקים המאוחרים מקוטע, חזרתי ומייגע.^[16] ליבי אומר לי כי רבים מן הבאים לשמוע את קריאת המגילה בכל שנה חולקים עימי את אותו חוסר סבלנות הולך וגובר משעה שבעל הקורא מגיע לקטעים שלאחר תליית המן ועלייתו של מרדכי, תחושה שהסיפור כבר היה אמור להיגמר.

הפיכת מגילת אסתר למקורו של חג הפורים

מגילת אסתר במקורה לא נכתבה כנימוק לחג הפורים. היא התקיימה בנוסח קדום ללא קשר לחג. אנו מזהים תהליך דומה אצל סיפורים מקראיים רבים אחרים, שעברו עיבוד מאוחר כדי לשמש מקור לחגים או לטקסים דתיים.^[17]

קשה לקבוע מתי עורכי מגילת אסתר הפכו את הסיפור התמים וההומוריסטי יחסית על הצלת היהודים למסמך חד ואלים יותר המנמק את חגיגת הפורים.^[18] ייתכן ששינוי זה משקף תמורות ביחסי היהודים והגויים. בנוסח הקדום של הסיפור העיר שושן מזדהה עם היהודים ושותפה לסבלם גם לניצחונם. לעומת זאת בגרסה הסופית של הסיפור יהודי שושן נאלצים למגר מתוך העיר שמונה מאות מאויביהם, ורבים מאזרחי האימפריה אוחזים גם הם בעמדותיו האנטי-יהודיות של המן.

איך גורמים לסיפור להישמע היסטורי?

חלק מתהליך העריכה של המגילה כלל הוספת מסגרת כרונולוגית. בנוסח המקורי זמני ההתרחשות נותרו מעורפלים ותוארו במונחים כלליים כגון: "בימים ההם" (אסתר א:ב; ב:כא), "אחר הדברים האלה" (אסתר ב:א; ג:א), "ביום השלישי" (אסתר ה:א), "ביום ההוא" (אסתר ה:ט; ח:א), "בלילה ההוא" (אסתר ו:א). ציוני זמן כלליים אלו מתאימים לסיפור בידורי שבו הדרמה מתפתחת במהירות ועוברת בצורה משעשעת וזריזה מסצנה אחת לאחרת.

לעומת זאת תוספות העריכה שהצגנו לעיל מזכירות תאריכים (ראו אסתר ג:ז, יב; ח:ט; ט:א). לעיתים נוספו תאריכים כאלה גם לגרסה הקדומה של הסיפור. הדבר בולט במיוחד בתיאור המשתה, שבו מופיעים גם ציון זמן כללי וגם תאריך:

^{אסתר א:ב} בַּיָּמִים הָהֵם כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. ^א:ג בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו...

דוגמא נוספת לתאריך שהתווסף לשכבה המקורית של הטקסט היא הבאתה של אסתר אל אחשוורוש "בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא־חֹדֶשׁ טֵבֵת בִּשְׁנַת־שֶׁבַע לְמַלְכוּתוֹ" (ב:טז), פרט לא נחוץ שקוטע את רצף הדברים.

על מנת להפוך את חג הפורים למועד המבוסס על אירוע היסטורי אמיתי, שילבו העורכים תאריכים מדויקים, בדומה לאלו הנהוגים בכרוניקות היסטוריות. אחרי הכול, מה הסיכוי שפורים היה ממשיך להיחגג בקרב המוני בני ישראל אילו היה רק "זכר לאגדה"?

הוספת המסגרת הכרונולוגית האטה את קצב העלילה והעניקה לסיפור תחושה של התרחשות היסטורית כבדת משקל. ייתכן כי דווקא השילוב בין הממד ההיסטורי לבין האלמנטים ההומוריסטיים הוא שהפך את הנוסח הסופי של המגילה למוצלח כל כך.