מקורות הפסח המקראי
מלאך המוות והפסח הראשון, צ'רלס פוסטר, 1897 (Charles Foster) וויקימדיה
מבוא: השפעות לא יהודיות על חג החנוכה
אנו חוגגים את חג החנוכה בסביבונים, בסופגניות, בלביבות וכמובן – בהדלקת הנרות בחנוכייה, אולם רק זו האחרונה באה מן ההלכה הרבנית. שלושת המנהגים הראשונים התפתחו באירופה במאות השנים שמאז ימי חז"ל. הסביבון, למשל, היה משחק הימורים גרמני. אפילו ארבע אותיותיו בעברית, נ' ג' ה' ש', ראשי התיבות לכאורה של נס גדול היה שם, הן למעשה ראשי תיבות של ההוראות ביידיש: נ- נישט (לא כלום) ג -גאנץ (הכול) ה – האלב (חצי) ש – שטעל איין (הוסף [מטבע לקופה]).
כך היה באירופה. באמריקה, חג החנוכה חל בשיאה של תקופת חג המולד, כשאמריקה התאגידית יוצאת מגדרה עם מתנות, קישוטים ועיטורים, הנרכשים לכבוד חג המולד. מבין היהודים היו שהושפעו מהאווירה, וגילו עניין במנהגי השכנים, והחלו לקנות מתנות ולקשט את בתיהם באורות כחלק מאווירת חנוכה, ובמקביל החלו לחפש תחליפים תרבותיים לדמותו של סנטה קלאוס, גיבור חג המולד".
ייתכן שהדוגמה הטובה ביותר לאופייה הייחודי של חגיגת חנוכה בארה"ב היא תופעת עץ האשוח של חנוכה שעל ראשו מתנוסס מגן דוד. זו דוגמה ברורה ובולטת לאופן שבו מקצת היהודים משלבים את מנהגי הדת של שכניהם הנוצרים בחג היהודי.
העבר הבעייתי של פסח
חנוכה אינו החג היהודי הראשון שאימץ לקרבו מאפיינים לא יהודיים. חג הפסח, החג המציין את לידתו של העם היהודי ואחד החגים החשובים ביותר בלוח השנה העברי, כולל גם הוא מרכיבים ממקור חיצוני.
הפסח המתואר בספר שמות פרק יב אינו משקף את האופן שבו אנו חוגגים את פסח כיום. הקטע מתאר שני חגים שונים, קורבן הפסח וחג המצות, שאוחדו בהמשך לחג אחד.[1] אך הפרט החשוב יותר עבורנו כאן הוא שמבט מעמיק בתיאור הפסח בפרק זה יגלה כי טקס הפסח נובע ככל הנראה מפולחן אלילי. על אף נסיונות ההסוואה של המחברים המקראיים, חוקרים מודרניים יכולים עדיין להתחקות אחר עקבותיו של אותו פולחן עתיק על משמעויותיו האפשריות.
השלבים המוקדמים של טקס הפסח
השערה מקובלת היא שבספר שמות יב:כא–כג מצוי רמז המתאר את הפולחן האלילי הקדום.[2]
שמות יב:כא וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְכָל זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם מִֽשְׁכ֗וּ וּקְח֨וּ לָכֶ֥ם צֹ֛אן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶ֖ם וְשַׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח: יב:כב וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֘ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח בֵּית֖וֹ עַד־בֹּֽקֶר: יב:כג וְעָבַ֣ר יְ־הֹוָה֘ לִנְגֹּ֣ף אֶת מִצְרַיִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת הַדָּם֙ עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח יְ־הֹוָה֙ עַל הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל־בָּתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף:
התיאור הסכמתי הבא מתאר את הפולחן:
- מִֽשְׁכ֗וּ וּקְח֨וּ לָכֶ֥ם צֹ֛אן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶ֖ם (בחרו כבשה מן הצאן עבור משפחתכם)
- וְשַׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח: (שחטו את זבח הפסח)
- וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֘ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף. (קחו אזוב, טבלו בדם החיה שעל הסף ומרחו אותו על המשקוף ועל שתי מזוזות הדלת).
- וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח בֵּית֖וֹ עַד־בֹּֽקֶר (אל תצאו מן הבית עד הבוקר)
- וְעָבַ֣ר יְ־הֹוָה֘ לִנְגֹּ֣ף אֶת מִצְרַיִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת הַדָּם֙ עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת (ה' יעבור כדי להרוג את המצרים ויראה את הדם שעל דלתותיכם).
- וּפָסַ֤ח יְ־הֹוָה֙ עַל הַפֶּ֔תַח (ה' יפסח על פתחי בתיכם)
- וְ(יְ־הֹוָה֙) לֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל־בָּתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף. (ה' לא יאפשר למשחית לבוא אל בתיכם להרוג [אתכם]).
פסוקים אלה אינם מקשרים את הפעולות הללו עם המכה העשירית, מכת הבכורות. רק בפירוש מחודש, מאוחר יותר, מושא הפולחן מוסב להיות הבנים הבכורים.[3]
למעשה, אם מקבלים את ההשערה, המוצעת על ידי חוקרים אחדים, שחציו הראשון של פסוק כג הוא תוספת, הרי ייתכן שלמצוות הפולחן הזו אין קשר מהותי לסיפור מצרים.
טקס אפוטרופאי
מפרספקטיבה אנתרופולוגית תרבותית, רבים מן הרכיבים של טקס הפסח מתקשרים לפולחנים אליליים. כאשר הרכיבים הללו מתאחדים, כמו בפולחן שלפנינו, הם יוצרים טקס "אפוטרופאי", כלומר טקס כישופי שנועד להדוף את הרוע.
הלילה
בספר שמות יב:כב נרמז כי טקס הפסח הוא טקס המתקיים בשעת לילה, ונראה שעריכות מאוחרות יותר של הטקסט מזהות ומדגישות עובדה זו (שמות יב:ו–י).
ידוע ששהייה בחוץ בשעות לילה לא הייתה דבר רצוי. דברים רעים קרו בלילה. כך למשל, אנשי סדום באו לביתו של לוט בחסות הלילה למטרות מפוקפקות (ברא' יט:ד–י). כך עולה גם מן החשש מפני היציאה לדרך לאחר רדת החשכה (שופ' יט:ט), ומפני לינה בחוץ (שופ' יט:כ). הלילה נתפס כזמן לימינלי שבו מיטשטשים הגבולות בין המציאות השמיימית והאנושית. זה זמן "אימה חשכה" שבו האדם חולם (ברא' טו:יב); נפגש עם דמויות שמיימיות (ברא' כח:י–טז); ומשוחח עם המתים (שמואל א כח:ח; ישע' ח:יט – כ).
לימינליות ודם
לפני שהבשר נצלה ונאכל, דמו של הקורבן נאסף ונמרח על הדלתות. הפעם מדובר בלימינאליות מסוג אחר, של המקום ולא של הזמן, שהרי הדלת מסמלת את הגבול שבו מסתיים מרחב אחד ומתחיל מרחב אחר. חסימת הפתח בדם אמורה לחסום את מעברם של שֵדים דרך מפתן הדלת, הגבול הלימינלי. דם, המסמל את כוח החיים, נתפס כחומר מסוכן שיש לנהוג בו זהירות (ויק' יב; טו: יט–ל, יז:ו–יא).
מקבילות מן המקרא ומהמזרח התיכון הקדום
הקשר בין דם והקרבת קורבן בשעת לילה ובין טקסים לגירוש שדים ידוע גם ממסורות אחרות מן המזרח הקדום, כמו טקס ה'מקלו'ּ ("שרפה"- maqlû) המסופוטמי, שנועד לסכל כישוף.
דוגמאות נוספות אפשר למצוא בתנ"ך עצמו. כך היא אפיזודת "חתן הדמים" בספר שמות ד:כד–כו, המתוארת בטקסט מעורפל שקשה להבין בו על מי מוסב הטקסט. ועם זאת, התוצאה ברורה – דם המילה הודף את ה' (!), המבקש להמית את משה.
דוגמה נוספת היא המכשפה המכונה בעלת האוב מעין דור (שמו' א כ"ח), שמקריבה עגל מפוטם (עֵגֶל מַרְבֵּק) כדי להגן על עצמה ממה שהיא תופסת כרעה העתידה להתרחש.[4]
טקס שליחת השעיר לעזאזל (שמו של שד?) אל המדבר, כשהוא נושא על גבו את חטאי עם ישראל, גם הוא טקס שנועד להגן על הציבור (ויק' יז). כך גם טקס "עגלה ערופה" שבו זקני העיר שבקרבתה נרצח אדם, מכריזים "יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה". הם עורפים את העֶגלה במקום ורוחצים בניקיון כפיהם, כדרך להדוף השלכות שליליות העלולות לנבוע משפך הדם שהתרחש במחוז הנמצא באחריותם (דב' כא).
טבעו של הטקס
חוקרים הציעו שתי אפשרויות באשר למקורם של הטקסים הללו:
הגנה מפני המשחית
ההצעה הראשונה דיברה על ניסיון להרחיק גורם שוחר רע, המכונה "המשחית". חוקרים משערים כי מקור הטקס הוא בפולחן האביב שערכו רועים נוודים למחצה לפני שהעבירו את עדריהם למקום מרעה חדש. מאחר שחששו מפני שדים העלולים להתקיף את עדריהם, הרועים גרשו אותם בטקס הגנה הידוע בשם "פסח".[5] משמעות המונח "פסח" במקרה זה היא "הגנה", כפי שאפשר לראות גם בישעיהו לא:ה: "גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹחַ וְהִמְלִיט". הפירוש המוכר יותר של לפסוח – "לדלג מעל" – הופיע לראשונה כאשר הטקס עבר היסטוריזציה והוכלל בנרטיב המספר על מצרים.[6]
פולחן האבות הקדומים
גישה שנייה מקשרת את הקורבן עם פולחן האבות הקדומים.[7] כאשר משפחות התגוררו יחד ביחידות של משפחה גרעינית, התבצע הפולחן במסגרת החברתית הגדולה יותר שכללה גם את המשפחה המורחבת.[8] התכנסויות קבועות למטרת הקרבת קורבנות ומנחות לאבות המשותפים היו חלק חשוב בארגון מערכות היחסים בתוך השבט הגדול.[9] ציוני זֶביט (Ziony Zevit) מציין כי קורבנות שהוקרבו על הקרקע ולא הועלו על מזבחות התקשרו בדרך כלל עם אלים כתוניים (אלי האדמה, בניגוד לאלים האולימפיים), המתגוררים מתחת לאדמה או קרוב לקרקע.[10]
דוגמה לפולחן האבות בתנ"ך ניתן למצוא בבקשתו של דוד (שמואל א כ) להשתתף ב"זבח הימים" במשפחתו – הסעודה הנערכת מדי שנה "לכל המשפחה".[11] הזבחים שהוקרבו בידי בני המשפחה היו חלק מהטקס של פולחן האבות, ונחשבו אמצעי לחיבור הקשר בין האבות המתים ובין החיים וגם עם אלה שטרם נולדו. לפי האמונה, אבות המשפחה הגנו על בני המשפחה החיים ועל מי שטרם נולדו, שהיו עתידים להמשיך ולקיים את הפולחן בבוא זמנם.
שתי הסברות הללו מדגישות ומבהירות את המרכיבים האליליים שבקורבן, ואף על פי כן, לדעתי הן אינן מציעות הסבר מספק להבנת מהותו של אותו "משחית" קטלני המוזכר בשמות יב:כג. כדי להסביר עניין זה, אני סבורה כי מבט על תוכנם של מספר שירי ערש ממסופוטמיה עשויים להאיר את עינינו.
טקס הגנה לתינוקות
שירי ערש מסופוטמיים רבים נועדו לגרש את השדה לָמָשטוּ (Lamashtu), החוטפת וגונבת תינוקות וזרע מגברים כדי לזכות בילדים שמעולם לא היו לה.[12] ראוי לציין שגם למסורת היהודית יש למשטו משלה: לילית. בטקסט הבתר מקראי אלפא ביתא דבן סירא, מסופר שלילית מצהירה שהיא נוצרה כדי להזיק לילודים![13] הדבר עשוי לשקף את שכיחותה של תופעת המוות בעריסה, ומכאן אולי נימת הדחיפות בשירי הערש: ניסיון לגרום לתינוק לחדול מבכיו, כי בכי התינוקות, לפי אמונתם, עלול ליידע את לָמָשטוּ על הימצאו של תינוק בקרבת מקום.
בשיר הערש המסוים שבו אנו עוסקים, למשטו שולחת את עוזרתה השֵדה, העין הרעה, לעופף סביב ולהיכנס לפתחים במטרה להזיק.[14] שיר הערש מתאר כי הילדים חדלים מבכיים בגלל החנק שנגרם להם כאשר העין הרעה חולפת על פניהם. תיאור זה מזכיר דימויים מסרטים על יציאת מצרים, שבהם נראה המשחית מתגנב אל בתי המצרים ונוטל את נשמת אפם של הבכורות.
שירי הערש גם מציינים שלא זו בלבד שבכי התינוק מזמן את השדה, אלא גם מפריע את מנוחתו שלili bītum , אל הבית. קול הבכי עלול להפריע ל ili bītum עד כדי כך שהוא עלול לנטוש את הבית. קרל ואן דר טורן (Karel van der Toorn) מציין כי בהקשרים מסופוטמיים שונים, ובכללם שירי ערש, תרגומה של המילה ilu (=ili) אינו "אל", אלא "אב קדום" ולכן הפירוש של ביטוי זה הוא "אבי הבית". לפי האמונה הרווחת, אבי הבית שימש מגן לצאצאיו (בדומה למזוזה, לפי מסורות אחדות). לאור זה, אם אבי הבית יעזוב, ייגרם אסון גדול, כיוון שהבית יוותר מחוסר הגנה ויהיה חשוף לפגיעה מצד כוחות דמוניים.
טקס הפסח כשיר ערש
ההיבטים האליליים של טקס הפסח מתייחסים אל שני העניינים שבהם עוסקים שירי הערש המסופוטמיים: הדאגה לביטחונם של היילודים, והדאגה לפיוס האבות הקדומים. לגבי העניין השני, קורבן הפסח (שמות יב:כא) מטפח את פולחן האבות באמצעות יצירת קשר ביניהם ובין צאצאיהם החיים ואלה שטרם נולדו, כפי שמוצע בתיאוריה השנייה המוזכרת לעיל. אשרור הקשרים עם האבות עשוי גם לפייס אותם לאחר מורת הרוח שחוו עקב בכיים של הילדים בבית.
לכאורה, לפי המסופר בספר שמות יב:כב–כג, נמנעת מן המשחית היכולת להיכנס לבית ולפגוע ביושביו. מן הטקסט לא ברור מי אמור להינגף. בתרגום לאנגלית של החברה היהודית להוצאה לאור (JPS) מתורגם פסוק כג, "ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגֹף", במשמעות זו:
הוא (ה') לא ייתן למשחית להיכנס ולהרוס את ביתכם". למיטב הבנתי, מי שנזקקו להגנה בטקס הרועים הטרום-עברי המשתקף בטקסט היו התינוקות והילדים.
ייתכן אפוא שטקס מריחת הדם על משקופי הדלת היה שיטה (טרום) עברית לטפל בבעיית חטיפת התינוקות בידי שֵדת הלילה לַמַשטוּ (שנודעה מאוחר יותר בשם לילית), ממש כפי שאנשי מסופוטמיה השתמשו בשירי ערש כדי לגרשה.
ההשערות שלעיל מציעות שבני ישראל ירשו את פולחן הפסח מאבותיהם הנוודים למחצה, ומאוחר יותר הוסיפו להם היסטוריזציה והעניקו להם פירוש חדש כששיבצו אותם בסיפור המוכר לנו היטב –יציאת מצרים והמכה העשירית, מכת הבכורות (שמות יב:כה–לב).
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
4 בינואר 2022
|
עודכן לאחרונה
29 במרץ 2022
מאמר זה הוא תרגום של "The Origins of the Biblical Pesach" פורסם במקור על ידי TheTorah.com בינואר 2015. תורגם על ידי ALE.
ראו:
Michael Satlow, “Passover and the Festival of Matzot: Synthesizing Two Holidays,” TheTorah (2014).
חוקרים זיהו מזה זמן רב את אופיו השסוע של הטקסט בשמות יב, וייחסו אותו למקורות שונים. ראו דיון בנושא זה אצל:
Brevard Childs and Naomi Steinberg (Brevard Childs, Exodus [Philadelphia: Westminster Press, 1974], 184-195; and Naomi Steinberg, “Exodus 12 in Light of Ancestral Cult Practices” in The Family in Life and in Death[ed. Patricia Dutcher-Walls; New York: T & T Clark, 2009], 89-90).
בזאת אני הולכת בעקבות שטיינברג, צ'יילד ונות', הרואים בשמות יב:כא – כג) פולחן פגאני שקיבל מאוחר יותר פירוש מחודש במקור הכוהני בשמות יב:א – כ.
ראו:
Pamela Tamarkin Reis, “Eating the Blood: Saul and the Witch of Endor.” JSOT 73 (1997): 3-23.
ראו:
Leonhard Rost, “Weidewechsel und altisraleischer Festkalender,” ZDPV 66 (1943): 205-15; Martin Noth, Exodus (Old Testament Library; Philadelphia: Westminster Press, 1962); Childs, Exodus.
פירוש המילה "פסח" יכול להיות גם "פיסח" (ראו שמואל ב ד:ד). מסקנה זו הובילה את דויד סילבר (public lectures) לרעיון המעניין כי פירושו של "פסח" בסיפור המקראי הוא ריחוף מעל המקום או דידוי והשתהות במקום אחד, כפיסח. לטענתו, תרגום זה נסמך על קריאתו הידועה של אליהו (מלכים א יח:כא): "עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים?" כך, בסיפורנו, ה' אמור לרחף ולשהות מעל בתי בני ישראל ובכך למנוע את כניסת המשחית לתוכם.
ראו:
Dianne Bergant, “An Anthropological Approach to Biblical Interpretation; The Passover Supper In Exodus 12:1-20 as a case study.” Semeia 67(1994) 43-62; Steinberg, “Exodus 12.”
ראו:
Elizabeth Bloch Smith, Judahite burial practices and beliefs about the dead (JSOT Supp; Sheffield: Sheffield Academic Press, 1992); Karel van der Toorn, Family religion in Babylonia, Syria, and Israel : continuity and changes in the forms of religious life (Leiden; New York: Brill, 1996), 225.
ראו:
Throughout Your Generations Forever: Sacrifice Religion and Paternity (Chicago: University of Chicago, 1994), 46. “ (Steinberg, “Exodus 12,” 92).
"כך, פולחן האבות הקדומים הוא מונח חוצה תרבויות המתייחס לטקסים ולאמונות הקשורות בקרובי משפחה שמתו. מאחר שהערצת האבות מדגישה את נושא ההמשכיות ושימור הסדר החברתי, אין לפרש מנחות וקורבנות כמתנות לאבות הקדומים, אלא כמילוי חובותיהם של החיים כלפי המתים." (Steinberg, “Exodus 12”, 92).
ראו:
Ziony Zevit, The Religions of Ancient Israel (London: Continuum, 2001), 280-81.
זאת, בניגוד מוחלט לקורבנות לה', המוגשים על מזבחות כדי לעלות לשמים, מקום מושבו של ה' (שמ' יט; כ: כב; דב' לג:כו; תה' קטו).
ראו:
Karel van der Toorn, Family religion, 212-18; Steinberg, “Exodus 12,” 93; Brian B. Schmidt, Israel’s Beneficent Dead: Ancestor Cult and Necromancy in Ancient Israelite Religion and Tradition (Tübingen: Mohr Siebeck, 1994).
ראו:
Walter Farber, “Magic at the Cradle: Babylonian and Assyrian Lullabies,” Anthropos 85 (1990): 139-148; Walter Farber, Schlaf, Kindchen, Schlaf! (Winona Lake: Eisenbrauns, 1989), 34-39.
היא מופיעה באלפא ביתא דבן סירא ("בן סירא הקטן") בשיחה החמישית בין נבוכדנאצר ובין בן סירא. ראו גם:
http://www.biblicalarchaeology.org/daily/people-cultures-in-the-bible/people-in-the-bible/lilith/, accessed 12/9/21.
ראו:
Karel van der Toorn, “Magic at the Cradle: A Reassessment,” in Mesopotamian Magic: Textual Historical and Interpretative Perspectives (ed. Tzvi Abusch and Karel van Der Toorn; Groningen: Styx, 1999), 139-141.
מאמרים קשורים :
