מתן הבן הבכור לאלוהים

להקריב או לפדות את הבנים הבכורים?

האם התורה באמת דורשת להקריב לאלוהים כל בן בכור זכר? למרות שהשאלה נראית אבסורדית, לכאורה זהו פשט הקטע מתוך "ספר הברית" המצוי בשמות כב:

^{שמות כב:כח} מְלֵאָתְךָ֥ וְדִמְעֲךָ֖ לֹ֣א תְאַחֵ֑ר בְּכ֥וֹר בָּנֶ֖יךָ תִּתֶּן לִּֽי: ^כב:כט כֵּֽן תַּעֲשֶׂ֥ה לְשֹׁרְךָ֖ לְצֹאנֶ֑ךָ שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ יִהְיֶ֣ה עִם אִמּ֔וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י תִּתְּנוֹ לִֽי:

אף על פי שקטע זה לא משתמש במונחים קונבנציונליים של קורבנות, הוא יוצר אנלוגיה ברורה בין "מתן" בנים בכורים לאלוהים ובין "מתן" בכור הבקר והצאן, אשר נועדו ככל הנראה לקורבן. אין שום אינדיקציה בטקסט להבחנה בין היחס לבכורות בני האדם לבין בכורות בעלי החיים.

נראה כי שמות לד:יט-כ מכיל גרסה נוספת של חוק זה, הפעם רחמנית יותר, המצילה את הבכורים האנושיים מגורל הקורבנות.

^{שמות לד:יט} כָּל פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם לִ֑י וְכָֽל מִקְנְךָ֙ תִּזָּכָ֔ר פֶּ֖טֶר שׁ֥וֹר וָשֶֽׂה: ^לד:כ וּפֶ֤טֶר חֲמוֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ כֹּ֣ל בְּכ֤וֹר בָּנֶ֙יךָ֙ תִּפְדֶּ֔ה וְלֹֽא יֵרָא֥וּ פָנַ֖י רֵיקָֽם:

גם קטע זה מקביל ומשווה בין היחס לבכורי עלי חיים ובכורים אנושיים, תוך הדגשה כי כולם נחשבים כרכוש האל.^[1] אולם כאן הציווי הוא לפדות את בכור החמור, בהמה שאינה ראויה לקורבן. בדומה לכך בכור לאם אנושית חייב להיפדות. מצווה זו מקיימת את העיקרון הכללי שלפיו כל הבכורות שייכים לאלוהים, אך מציגה הבחנה מעשית בין אלו המוקרבים על המזבח ("בהמות כשרות") לבין אלו שאינם (בעלי חיים ובני אדם "לא כשרים").^[2]

הגישה המסורתית לשמות כב

פדיון הבן

הפרשנות היהודית המסורתית מניחה שיש עקביות בחוקי התורה השונים. לכן, הפרשנים המסורתיים מפרשים לרוב את המשפט "בכור בניך תתן לי" בהרמוניה עם שמות לד:כ, כלומר כציווי לפדות את הבכור. למשל, רש"י (1041-1105) טוען:

בכור בניך תתן לי – לפדותו בחמשה סלעים מן הכהן.

נציין כי רש"י שואב את כלל חמשת הסלעים ממקור שלישי, שגם הוא אחד מגרסאותיו של המקור הכוהני למצווה זו (שמות יח:טז).

ההערה של ר' טוביה בן אליעזר (המאה ה-11) מפתיעה עוד יותר. בספרו "לקח טוב" (שמות כב:כח) הוא כותב:

בכור בניך תתן לי. כמשמעו להיות פודהו ונותן דמיו לכהן.

נראה שר' טוביה אינו מבחין בכך שפשט הפסוק כלל לא מדבר על פדיון. השפעתם של הפסוקים האחרים עליו כה עמוקה, עד שהוא מתעלם ממה שהפסוק בעצם אומר במפורש.

עובדי מקדש

פירוש חלופי לפסוק זה מניח שהבכורים מצווים לשרת את אלוהים, באופן שעתידים לעשות הכוהנים והלווים. ר' עובדיה ספורנו (בערך 1475-1550) מציע:

בכור בניך תתן לי. לכל עבודת קדש, לעבודת המקדש ולתלמוד תורה כמו שהיה אחר כך בכהנים…

ספורנו מניח שהפועל נ-ת-נ פירושו נתינה לאלוהים כעובד מקדש; אכן, פועל זה מופיע בשמואל א:יא, שם חנה מתחייבת לתת לאלוהים את הבן אליו היא מייחלת (ונתתיו לי־הוה). ספורנו מציע ששמות כב:כח משקף את התוכנית המקורית של אלוהים, שהבכורים ישרתו אותו. עם זאת, תוכנית זו עוברת שינוי מאוחר יותר, כאשר הלויים והכוהנים תופסים את תפקידם של הבכורים.

מה שתמוה במודל הזה הוא שהחוק יישאר רלוונטי למספר ימים בלבד. כאשר יבנה המשכן (שמתחיל בפרשה הבאה), הלויים והכוהנים, ולא הבכורים, הם שישמשו כבעלי תפקידים. למעשה, בהתאם לתפיסה המסורתית של זמן כתיבת התורה, יוצא שהציווי נכתב רק לאחר שכבר איבד מתוקפו.

האנלוגיה לבעלי חיים

הפירושים המסורתיים שצוטטו לעיל לא מבהירים מדוע החוק בשמות כב משווה לכאורה בין בכורי האדם והבהמה. מקורות מסורתיים אחרים מתייחסים לסוגיה זו, על ידי שימוש בעיקרון פרשני יסודי, אותו אנו יכולים לכנות "כלל הייתור".^[3] על פי עיקרון זה, אין בתורה אפילו אות מיותרת, מדוע אם כך חוזר אותו ציווי במספר מקומות? התשובה המקובלת של חז"ל היא שהחזרה נועדה ללמד אותנו דבר מה על המצווה.

למשל, מכילתא דרשב"י שואבת משמעות על הציווי מן המילים "תתן לי":

"בכור בניך תתן לי" – יכול יתנם לו? ודאי ת”ל: "ויתן משה את כסף הפדיום לאהרן ולבניו" (במ’ ג נא)… אם כן למה נאמר "בכור בניך תתן לי "? כל זמן שאתה נותנו [כסף] כמצותו – מעלה אני עליך כאלו לי נתתו, ובזמן שאין אתה נותנו כמצותו – מעלה אני עליך כאלו אותי קפחת.

רש"י מצטט את מכילתא דרבי ישמעאל ("מסכתא דכספא" יט), ומזכיר מדרש אחר שגוזר מפסוק זה כלל חדש על פדיון בהמות (שמות כב:כח):

והלא כבר צוה עליו במקום אחר? אלא כדי לסמוך לו "כן תעשהו לשורך", מה בכור אדם לאחר שלושים יום פודהו שנאמר (במדבר יח טז) "ופדויו מבן חדש תפדה", אף בכור בהמה דקה [גסה] מטפל בו שלשים יום ואחר כך נותנו לכהן:

שני הפתרונות הם מדרשיים קלאסיים: שניהם חסרים כל בסיס בפשט הטקסט. הצורך במדרש מדגיש את הבעייתיות של הפסוק: האם באמת יתכן שהתורה מחייבת לתת בכור אדם זכר לאלוהים כשם שנותנים את בכור הבהמה?

הסבר על ריבוי הגרסאות של החוק: גישה אקדמית

בניגוד למדרש, ביקורת המקרא לא מניחה כי מופעים שונים של אותו חוק נועדו להיקרא זה לאור זה. במקרים מסוימים, ייתכן שטקסט אחד מושתת על משנהו, או שטקסט אחד מתקן או יוצא בפולמוס נגד האחר.

היחס בין החוקים בשמות כב ו-לד הוא מושא לויכוח במחקר המודרני. החוקים בשמות כב הם חלק ממה שמכונה אוסף הברית, אוסף חוקים קדום שנכלל במקור האלוהיסטי (E) הצפוני. מקור החוקים בשמות לד מורכב יותר. חוקרים רבים מציעים כי חוקים אלו מהווים עשר דברות חלופיות (ומכונה במחקר "הדקלוג [=עשר הדברות] הפולחני") וכי הוא במקורו חלק מהמקור היהוויסטי (J).^[4] חוקרים העוסקים בביקורת-העריכה, כגון שמעון גזונדהייט, ערערו על טענה זו לאחרונה, והצביעו על כך שאוסף החוקים בפרק לד מתפקד כהשלמה שמטרתה לתקן את החוקים בפרק כב.^[5]

אם נניח שמצוות פדיון בכורות בשמות לד אינה תלויה בחוק של שמות כב, אזי אין לפרש את האחרונה לאור הראשונה. לחילופין, אם היא נכתבה בתגובה לחוק בפרק כב, הרי שהיא עשויה להוות תיקון או אפילו פולמוס נגד החוק הקדום יותר באמצעות כתיבתו מחדש. כך או כך, הבנת החוק בשמות כב מחייבת בדיקה על-פי תנאיו הוא.

פירוש 1: שמות כב כמחייב קורבן ילדים

כפי שנאמר בתחילה, על פי פשט הפסוק בהקשרו בלבד, הפירוש הפשוט ביותר של שמות כב:כח הוא שמדובר בציווי על הקרבת הבנים הבכורים. זוהי השקפתם של חוקרי מקרא מודרניים רבים, הנתמכת במיוחד על יד ג'ון לוונסון בספרו (באנגלית) "מותו ותחייתו של הבן האהוב: הטרנספורמציה של קורבן ילדים ביהדות ובנצרות".^[6]

אנלוגיה לחוק החרם בויקרא

אמנם האפשרות שהתורה מכילה חוק המחייב קורבן ילדים היא מטלטלת, אך אין זה הטקסט המקראי היחיד המעלה דרישה כזו. חוק החרם, העוסק בתרומה של משהו (או מישהו) לאלוהים, כפי שמתואר בויקרא כז, נוגע באופן דומה למושג המזכיר קורבנות אדם:

^{ויקרא כז:כח} אַךְ כָּל חֵ֡רֶם אֲשֶׁ֣ר יַחֲרִם֩ אִ֨ישׁ לַֽי־הֹוָ֜ה מִכָּל אֲשֶׁר ל֗וֹ מֵאָדָ֤ם וּבְהֵמָה֙ וּמִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֔וֹ לֹ֥א יִמָּכֵ֖ר וְלֹ֣א יִגָּאֵ֑ל כָּל חֵ֕רֶם קֹֽדֶשׁ קָֽדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַי־הֹוָֽה: ^כז:כט כָּל חֵ֗רֶם אֲשֶׁ֧ר יָחֳרַ֛ם מִן הָאָדָ֖ם לֹ֣א יִפָּדֶ֑ה מ֖וֹת יוּמָֽת:

כאן הכתוב קובע במפורש שברגע שאדם מתקדש לאלוהים על פי חוק החרם, יש להורגו.^[7] הפסוק דוחה על הסף את הפדיון כאפשרות.^[8] בקריאה הפשוטה ביותר, נראה שמחבר שמות כב:כח החזיק בדעה דומה לגבי גורלם של בנים בכורים.

דוגמות לקורבן ילדים מקרא

קיימים מספר סיפורים במקרא שנראה שמציגים קורבן ילדים כמנהג לגיטימי, או לפחות נמנעים מגינויו המפורש:

• אלוהים מורה לאברהם להקריב את בנו (בראשית כב). למרות שבסופו של דבר אלוהים מונע מאברהם לבצע את הקורבן, פשט הכתוב אינו מוקיע בגלוי קורבן ילדים. במקום זאת, אלוהים משבח את אברהם על נכונותו להציע את בנו.
• יפתח נדר להקריב את מי שיצא ראשון לקראתו בשובו הביתה מהמלחמה. למרות שבתו היא היוצאת ראשונה, והוא מקיים את נדרו (שופטים יא:לט).^[9]
• מישע מלך מואב, העומד בפני תבוסה בקרב מול הכוחות המשולבים של ישראל ויהודה, מקריב את בנו בכורו ויורשו, מה שמטה את הקרב לטובתו (מלכים ב ג:כז).

מדוגמאות אלה עולה חוק הדורש קורבן ילדים נמצא בגבולות האפשר במסגרת המקראית.

חוק בבחינת שאיפה

גם אם נראה שהרעיון של קורבן אדם במקרים מסויימים מקובל על מחברי המקרא, הרי שהנחיה להרוג כל בכור תהיה בלתי מעשית בעליל, ותוביל לדלדול משמעותי של אוכלוסיית ישראל. לוונסון מנסה לענות על הקושי הזה, וטוען כי ההוצאה לפועל של חוקי התורה ככתבם וכלשונם התרחשה לעתים נדירות בלבד. לרוב שימשו החוקים כהנחיות שאפתניות יותר מאשר ציווי מעשי נוקשה. במקרה הנדון, החוק נועד לבטא את אידיאל הבעלות האולטימטיבית של אלוהים על הבכור והמובחר של כל החיים בבריאה. לוונסון טוען שבעוד שחלק מבני ישראל כנראה ביצעו את הנוהג הנורא של קורבן ילדים, סביר להניח שהוא מעולם לא היווה נורמה בקרב המשפחות.

פירוש 2: שירות בית המקדש – ספורנו מזווית ראיה אחרת

פירוש אפשרי נוסף לפסוק הוא הצעתו של ספורנו (שהוזכרה לעיל). לפי פירוש זה מתן בן לאלוהים כרוך בהקדשתו לשירות במקדש מקומי. כפי שכבר הוזכר במאמר, המודל המסורתי, שספורנו הולך בעקבותיו, התקיים למשך כמה ימים בודדים; הוא נחקק בסיני ולאחר מכן בטל עם בניית המשכן.

לעומת זאת, המחקר המודרני לא פועל לפי ציר הזמן ההיסטוריוגרפי של התורה. לפיכך אפשר גם להניח שהחוק בשמות כב מדמה בעיני רוחו מציאות שבה בכורים משמשים כבעלי תפקידים במקדשים מקומיים, בין לצד לויים ו/או כוהנים או במקומם.

חנה מקדישה את שמואל

מכאן עולה שאלה נפרדת: עד כמה הנוהג של הקדשת בנים בכורים לשירות היה מקובל. ההתייחסות המקראית היחידה למעשה כזה מצויה בסיפורה של חנה, אשר הקדישה את שמואל לשרת בשילה, כפי שהוזכר לעיל. הקדשה זו הייתה קיום של נדר מרצון ולא חובה שחלה על כל המשפחות. מבחינה זו, היא חולקת קווי דמיון עם שני מקרים של קורבן ילדים שהוזכרו קודם – הקרבת בתו של יפתח והקרבת בנו של מישע –שניהם בוצעו כנדרים). לפיכך, גם אם הפרשנות הבסיסית של ספורנו לחוק עדיפה על זו של לוונסון, נראה שלוונסון צדק בכך שהחוק היה בבחינת שאיפה ולא נהוג בפועל.

ההשוואה בין בני אדם ובעלי חיים בשמות כב:כח אינה מערערת בהכרח את הפירוש הזה. הביטוי "תתן לי", המשמש הן לבעלי חיים והן לילדים, מתמקד בפעולת התרומה ולא במעשה שחיטה פולחני. למעשה, לא ברור אם בעלי החיים הבכורים המוזכרים בפסוק זה נועדו לשחיטה מיידית או כתרומה לעדר המקדש.^[10]

במילים אחרות, האנלוגיה בין בכורים של בעלי חיים ושל בני אדם בפסוק זה עשויה להצביע על כך שהקדשת אדם לשירות בקודש נכנסת לקטגוריה רחבה יותר של קורבנות קודש. קטגוריה זו כוללת לא רק קורבנות בעלי חיים אלא גם ביכורים וסוגים שונים של תרומות.

פירושים מקראיים שונים: יחזקאל לעומת במדבר ח

עד כה בחנו שני פירושים אפשריים לחוק בשמות כב: או שהוא מחייב שחיטה פולחנית של בנים בכורים או שהוא מחייב את הקדשתם לשירות במקדש. את הפירוש הראשון ייחסתי לחוקר המקרא בן זמננו ג'ון ד' לוונסון ואת הפירוש האחרון לפרשן ימי הביניים ר' עובדיה ספורנו. אבל למעשה ניתן למצוא עדויות לשני הפירושים במקרא עצמו.

"חוקים לא טובים" של יחזקאל

נראה כי יחזקאל כ:כה-כו רואה בחוק חיוב של שחיטה פולחנית של בנים בכורים. בקטע יוצא דופן זה, מכריז הנביא כי מכיוון שבני ישראל סירבו למלא אחר חוקי אלוהים הנדיבים ומניבי החיים,

^{יחזקאל כ:כה} וְגַם אֲנִי֙ נָתַ֣תִּי לָהֶ֔ם חֻקִּ֖ים לֹ֣א טוֹבִ֑ים וּמִ֨שְׁפָּטִ֔ים לֹ֥א יִֽחְי֖וּ בָּהֶֽם: יחזקאל ^כ:כו וָאֲטַמֵּ֤א אוֹתָם֙ בְּמַתְּנוֹתָ֔ם בְּהַעֲבִ֖יר כָּל־פֶּ֣טֶר רָ֑חַם לְמַ֣עַן אֲשִׁמֵּ֔ם לְמַ֙עַן֙ אֲשֶׁ֣ר יֵֽדְע֔וּ אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֥י יְ־הֹוָֽה:

הצירוף "כל פטר רחם" מזכיר את חוק הביכורים על ביטוייו השונים, ואילו המונח "בהעביר" מזכיר את איסורי שריפת הילדים כקורבנות לאל מולך המתואר בויקרא יח:כא ודברים יח:יא. ההבנה הפשוטה ביותר של קטע זה היא שלדעת יחזקאל, אלוהים ציווה על בני ישראל להקריב כל ילד בכור כעונש על כישלונם לקיים את "חוקיו הטובים".^[11]

במדבר – החלפת בנים בכורים בלווים

בניגוד לכך, נראה כי המקור הכוהני משמר תפיסה לפיה בנים בכורים נדרשו בעבר לשירות קודש, ככל הנראה בתפקיד הכפוף לכוהנים, וכי הם הוחלפו בתפקיד זה על ידי הלויים. דברים ג:יב מצווה:

^{דברים ג:יב} וַאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה לָקַ֣חְתִּי אֶת הַלְוִיִּ֗ם מִתּוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל תַּ֧חַת כָּל בְּכ֛וֹר פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָ֥יוּ לִ֖י הַלְוִיִּֽם:

בבמדבר ח, הלויים הם באופן רשמי משרתי המשכן. יש לציין כי הלויים עצמם מוצגים כמעין מִנחָה: בני ישראל מניחים את ידיהם על ראשי הלויים, כפי שניתן לעשות עם קורבן בהמה, ומציגים את הלויים כ"תנופה". מכאן עולה כי בעיני המחבר הכוהני, הקדשת אדם לשרת בקודש הייתה דומה מבחינה רעיונית להקדשת בהמה לשחיטה פולחנית.

בעוד שהמטרה של טקסטים אלו היא לבטל את החוק בשמות כב על ידי החלפת הבכורים בלווים, משתמע מכך שתפקידו המקורי של הבכור היה דומה לזה שהוקצה לאחר מכן ללויים על ידי המקור הכוהני. הם היו אמורים לשרת את אלוהים במקדש.^[12]

השבת חיי בכורות לאלוהים

בסופו של דבר, העדויות המקראיות אינן מצביעות על פירוש חותך לחוק בשמות כב. מצד אחד, הוא עשוי לבטא דרישה (גם אם בבחינת שאיפה בלבד) שכל משפחה ישראלית תקריב את בנה הבכור. אמנם קשה לקבל שהתורה מצווה על שחיטת ילדים, אך אנו יכולים לפחות לראות בהתפתחות של המצווה ניסיון לתקן את מה שיחזקאל כינה "חוקים לא טובים" על ידי החלפת קורבן פולחנית בפדיון כספי, כפי שנוסח בשמות כ:לד.

לחילופין, אם כוונת החוק היא דרישה לשירות במקדש, אנו נקראים להערכה מחודשת של נושא הקורבנות בהגות המקראית. הסבירות הגבוהה של פירוש זה, יחד עם התאמתו למקור הכוהני, מחזקת את התפיסה שמושג הקורבנות לא מתרכז בשחיטה גופא, אלא בה מידה, אם לא יותר, ברעיון הנתינה.

על פי שני הפירושים, החוק בשמות כב מבטא את הרעיון שבכור כל חי, צומח, חיות ואדם, שייך לאלוהים. מתחת לפני השטח של ההנחייה החידתית של החוק, טמונה האמונה שכל לידה, בין אם של בני אדם ובין אם של בעלי חיים, מהווה מתנה אלוהית שיש להכיר בה דרך החזרה חלקית וסמלית של החיים לבוראם.