צמצום פדיון בכורות לאירוע חד פעמי במדבר

רובנו מכירים את מצוות פדיון הבן, שבה האב נותן חמישה סלעים לכהן כדי לפדות את בנו הבכור. רבי מנחם בן שלמה (המאה ה-12, רומא) בספרו "שכל טוב" מתאר את המצווה בדרך הבאה:

ולענין פדיון הבן, כשבא [האב] ליתן חמש סלעים או שווייהון לכהן, שואל הכהן לאביו ואומר: "בכור הוא זה?" ואומר [האב]: "אין" [כן], [שואל הכהן] רוצה אתה לפדותו? ואומר [עונה האב] "אין".^[1]

לכאורה, אילו האב לא היה משלם את הפדיון עבור בנו הבכור, הבן היה מוקדש לה' בדומה ללוי או כוהן. אך האפשרות הזאת אינה מתאימה לעובדה שאין בנמצא תקדים היסטורי לכך שבכורים שירתו כלוויים או ככוהנים, לא בתקופה שלאחר המקרא ולא בתקופת המקרא עצמה.^[2]

מקורות מקראיים מסוימים רומזים לכך שבכורות זכרים שלא נפדו מוקדשים לה', אך נראה שתהליך הפדיון היה טקס חסר השלכות מעשיות עבור אלו שלא קיימו אותו.^[3] מקורות אחרים טוענים שאין צורך לפדות בכורים כלל, מאחר ומשה כבר פדה אותם או החליפם במערך הלוויים בתקופת המדבר. נבחן כעת את המודל הזה.

החלפה חד פעמית של הבכורים בלוויים: במדבר פרק ג

לאחר מפקד בני ישראל (במדבר א-ב), מסופר בפרק ג שאלוהים מצווה את משה למסור את הלוויים לידיהם של אהרן ובניו, משום ש"נְתוּנִ֥ם הֵ֙מָּה֙ ל֔וֹ [לכוהנים] מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל" (פסוקים ה-י). בהמשך אלוהים מסביר כי הלוויים משמשים תחליף לבכורי ישראל, המוקדשים לאלוהים בעקבות אירועי מצרים.

^{במדבר ג:יא} וַיְדַבֵּ֥ר יְ־הֹוָ֖ה אֶל מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ^ג:יב וַאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה לָקַ֣חְתִּי אֶת הַלְוִיִּ֗ם מִתּוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל תַּ֧חַת כָּל בְּכ֛וֹר פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָ֥יוּ לִ֖י הַלְוִיִּֽם: ^ג:יג כִּ֣י לִי֘ כָּל בְּכוֹר֒ בְּיוֹם֩ הַכֹּתִ֨י כָל בְּכ֜וֹר בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם הִקְדַּ֨שְׁתִּי לִ֤י כָל בְּכוֹר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מֵאָדָ֖ם עַד בְּהֵמָ֑ה לִ֥י יִהְי֖וּ אֲנִ֥י יְ־הֹוָֽה:

בהמשך להסבר זה, אלוהים מצווה את משה לפקוד את כל הזכרים הלוויים, מגיל חודש ומעלה, ומשה מקיים את הציווי (פסוקים יד-לט). לאחר מכן, אלוהים מצווה אותו לפקוד גם את כל הבכורים (לג:מ-מג). מדוע צריך לפקוד את הבכורים הזכרים? אלוהים מסביר:

^{במדבר ג:מא} וְלָקַחְתָּ֨ אֶת הַלְוִיִּ֥ם לִי֙ אֲנִ֣י יְ־הֹוָ֔ה תַּ֥חַת כָּל בְּכֹ֖ר בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֵת֙ בֶּהֱמַ֣ת הַלְוִיִּ֔ם תַּ֣חַת כָּל בְּכ֔וֹר בְּבֶהֱמַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

כאשר משה מקיים את המפקד על פי הציווי, מתגלה פער בין מספר הזכרים הלוויים מגיל חודש ומעלה (22,000) לבין מספר הבכורים הזכרים (22,273).

^{במדבר ג:מב} וַיִּפְקֹ֣ד מֹשֶׁ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְ־הֹוָ֖ה אֹת֑וֹ אֶֽת כָּל בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: ^ג:מג וַיְהִי֩ כָל בְּכ֨וֹר זָכָ֜ר בְּמִסְפַּ֥ר שֵׁמֹ֛ת מִבֶּן חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה לִפְקֻדֵיהֶ֑ם שְׁנַ֤יִם וְעֶשְׂרִים֙ אֶ֔לֶף שְׁלֹשָׁ֥ה וְשִׁבְעִ֖ים וּמָאתָֽיִם:

כיצד ניתן לפתור את הבעיה שנוצרה מעודף 273 הבכורים הזכרים? אלוהים מציע פתרון: פדיון חירותם.^[4]

^{במדבר ג:מד} וַיְדַבֵּ֥ר יְ־הֹוָ֖ה אֶל מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ^ג:מה קַ֣ח אֶת הַלְוִיִּ֗ם תַּ֤חַת כָּל בְּכוֹר֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת בֶּהֱמַ֥ת הַלְוִיִּ֖ם תַּ֣חַת בְּהֶמְתָּ֑ם וְהָיוּ לִ֥י הַלְוִיִּ֖ם אֲנִ֥י יְ־הֹוָֽה;^[5]: ^ג:מו וְאֵת֙ פְּדוּיֵ֣י הַשְּׁלֹשָׁ֔ה וְהַשִּׁבְעִ֖ים וְהַמָּאתָ֑יִם הָעֹֽדְפִים֙ עַל הַלְוִיִּ֔ם מִבְּכ֖וֹר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: ^ג:מז וְלָקַחְתָּ֗ חֲמֵ֧שֶׁת חֲמֵ֛שֶׁת שְׁקָלִ֖ים לַגֻּלְגֹּ֑לֶת בְּשֶׁ֤קֶל הַקֹּ֙דֶשׁ֙ תִּקָּ֔ח עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הַשָּֽׁקֶל: ^ג:מח וְנָתַתָּ֣ה הַכֶּ֔סֶף לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו פְּדוּיֵ֕י הָעֹדְפִ֖ים בָּהֶֽם:

הפרק מסתיים (פסוקים מט-נא) בכך שמשה מבצע את ציווי ה', גובה את הכסף (365,000 שקלים) ונותן אותו לאהרן הכהן הגדול.

הפדיון היה אירוע חד פעמי

 על פי במדבר ג, פדיון הבכורים בכסף נעשה באופן חד פעמי בסיטואציה "היסטורית" ספציפית: עודף של 273 בכורים זכרים ביחס למספר הלוויים. לפי הכתוב יוצא שלא תהיה לבני ישראל סיבה בעתיד לפדות את בכוריהם, מכיוון שהבכורים כבר נפדו באותו אירוע ההיסטורי.

הרעיון שהלוויים החליפו את הבכורים בנקודה מסוימת בהיסטוריה מופיע שוב בהמשך, בפרק ח.

^{במדבר ח:יד} וְהִבְדַּלְתָּ֙ אֶת הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָ֥יוּ לִ֖י הַלְוִיִּֽם: ^ח:טו וְאַֽחֲרֵי כֵן֙ יָבֹ֣אוּ הַלְוִיִּ֔ם לַעֲבֹ֖ד אֶת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד…^ח:טז כִּי֩ נְתֻנִ֨ים נְתֻנִ֥ים הֵ֙מָּה֙ לִ֔י מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל תַּחַת֩ פִּטְרַ֨ת כָּל רֶ֜חֶם בְּכ֥וֹר כֹּל֙ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לָקַ֥חְתִּי אֹתָ֖ם לִֽי: ^ח:יז כִּ֣י לִ֤י כָל בְּכוֹר֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה בְּי֗וֹם הַכֹּתִ֤י כָל בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם הִקְדַּ֥שְׁתִּי אֹתָ֖ם לִֽי: ^ח:יח וָאֶקַּח֙ אֶת הַלְוִיִּ֔ם תַּ֥חַת כָּל בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

בדומה לפרק ג, גם כאן אלוהים מצהיר במפורש כי הבכורים שייכים לו, זאת כתוצאה מהצלתם במכת בכורות במצרים. עם זאת, אלוהים מעדיף את הלוויים, ועל כן מחליף את הבכורים בלוויים. הלוויים ישמשו מעתה ואילך כמשרתיו של אלוהים לדורות.

פדיון הבכור כמצווה לדורות

אולם המודל הזה של החלפת הלוויים בבכורים אינו המודל היחיד המוצג בתורה. על פי מקורות אחרים, כולל בספרות הכוהנית עצמה, בכורי ישראל מוקדשים לאלוהים לכל הדורות. לפיכך, כל אב שיש לו בן בכור חייב לפדותו. שני מקורות כוהניים דומים^[6] קובעים שהפדיון של הבכורים ייעשה באמצעות כסף.

שמות יג:יב-יג

^{שמות יג:יב} וְהַעֲבַרְתָּ֥ כָל פֶּֽטֶר רֶ֖חֶם לַֽי־הֹוָ֑ה….^יג:יג …וְכֹ֨ל בְּכ֥וֹר אָדָ֛ם בְּבָנֶ֖יךָ תִּפְדֶּֽה: ^יג:יד וְהָיָ֞ה כִּֽי יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר מַה זֹּ֑את וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הוֹצִיאָ֧נוּ יְ־הֹוָ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים: ^יג:טו וַיְהִ֗י כִּֽי הִקְשָׁ֣ה פַרְעֹה֘ לְשַׁלְּחֵנוּ֒ וַיַּהֲרֹ֨ג יְ־הֹוָ֤ה כָּל בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבְּכֹ֥ר אָדָ֖ם וְעַד בְּכ֣וֹר בְּהֵמָ֑ה עַל כֵּן֩ אֲנִ֨י זֹבֵ֜חַ לַֽי־הֹוָ֗ה כָּל פֶּ֤טֶר רֶ֙חֶם֙ הַזְּכָרִ֔ים וְכָל בְּכ֥וֹר בָּנַ֖י אֶפְדֶּֽה:

במדבר יח:טו-טז

^{במדבר יח:טו} כָּל פֶּ֣טֶר רֶ֠חֶם לְֽכָל בָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר יַקְרִ֧יבוּ לַֽי־הֹוָ֛ה בָּאָדָ֥ם וּבַבְּהֵמָ֖ה יִֽהְיֶה לָּ֑ךְ אַ֣ךְ׀ פָּדֹ֣ה תִפְדֶּ֗ה אֵ֚ת בְּכ֣וֹר הָֽאָדָ֔ם וְאֵ֛ת בְּכֽוֹר הַבְּהֵמָ֥ה הַטְּמֵאָ֖ה תִּפְדֶּֽה: ^יח:טז וּפְדוּיָו֙ מִבֶּן חֹ֣דֶשׁ תִּפְדֶּ֔ה בְּעֶ֨רְכְּךָ֔ כֶּ֛סֶף חֲמֵ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הֽוּא: ^יח:יז אַ֣ךְ בְּֽכוֹר שׁ֡וֹר אֽוֹ בְכ֨וֹר כֶּ֜שֶׂב אֽוֹ בְכ֥וֹר עֵ֛ז לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה קֹ֣דֶשׁ הֵ֑ם…

אף שזה לא מצוין במפורש, ניתן להסיק שאם הבכורים לא ייפדו, הם ייחשבו לכאורה כמוקדשים לאלוהים לכל חייהם (בדומה ללוויים או כוהנים). החובה לפדות את הבכורים היא נצחית, ומכאן מקורו של טקס פדיון הבן הנערך בימינו.

השוואת שני המודלים

עיון משותף בשני מקורות אלו מעורר תמיהה. המקורות אינם מתייחסים זה לזה, ואף קיימת ביניהם סתירה. אם קיימת חובה לפדות את כל הבכורים בישראל (כפי שכתוב בשמות יג ובמדבר יח), הרי שאין צורך להחליפם בלוויים (במדבר ג ו־ח).^[7] מנגד, אם הלוויים כבר החליפו את הבכורים (כפי שכתוב בבמדבר ג ו־ח), הרי שהחוק המחייב פדיון בכורים (שמות יג ובמדבר יח) אינו רלוונטי עוד.

קשה ליישב את המקור הכוהני מבלי להניח שהוא משמר מסורות שונות בנוגע למעמד הבכורות.

גאולת ה-273: פשרה 

ברצוננו להציע אלטרנטיבה אפשרית. לשם כך, נבחן את פרק ג בבמדבר בהקשר הרחב יותר. ספר במדבר נפתח במפקד צבאי, שבו מונים את הגברים מעל גיל עשרים ומעלה, משנים עשר השבטים. אולם לפרק ג מטרה שונה לחלוטין. הוא עוסק במעמדם של הלוויים ביחס לכוהנים ולאלוהים. משה נצטווה למנות גם אותם, אך הפעם מדובר בכל הזכרים, מגיל חודש ומעלה.

כפילויות ומתחים

אנו מוצאים בפרק שני הסברים שונים בנוגע למינוי ולמפקד הלוויים. בפסוק ט אלוהים אומר שהלוויים ניתנו לו ("נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאל") על ידי בני ישראל, ולכן הם צריכים להיות משרתים לכוהנים. אולם, בפסוק יב אלוהים אומר שהוא לקח את הלוויים ("הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת-הַלְוִיִּם, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל") תמורת הבכורים.

אמנם אין סתירה מפורשת בין שני התיאורים. אם בני ישראל יתנו את הלוויים לאלוהים, הרי שאלוהים יקחם. עם זאת, הכפילות נראית מיותרת, והטקסט השני מכניס מושג חדש שלא היה קיים בהצהרה המקורית. הטקסט רומז שבני ישראל כלל לא "נותנים" את הלוויים לאלוהים, אלא הם נלקחים על ידי אלוהים כתחליף לבכורי ישראל, שכבר מוחזקים בבעלותו.

מתח דומה קיים סביב מפקד הלוויים. בפסוקים יד-לט, המתארים את המפקד, מופיע פירוט של חלוקת הלוויים למשפחות. ניתן להבין שהמטרה של המפקד הייתה לקבוע את גודלן היחסי של שלוש המשפחות ולאור זאת להקצות משימות מתאימות לכל אחת מהן. עם זאת, סוף הפרק (פס' מ-נא) מרמז שהמטרה הייתה שמפקד הלוויים יתבצע יחד עם מפקד הבכורים, וזאת על מנת שהלוויים יוכלו להחליף את הבכורים, "ראש תמורת ראש".

שני המתחים הללו עולים מן המפגש בין קטעים העוסקים בלוויים בלבד (פס' ה-י, יד-לט) עם הקטעים העוסקים בלוויים ובבכורים (פס' יא-יג, מ-נא). ראיות מצטברות וחופפות אלו מציעות שהקטעים העוסקים בבכורים הם תוספות מאוחרות. למעשה, הסרת קטעים אלו משפרת את זרימת הטקסט ויוצרת רציפות עם הפרק הבא (ראו נספח).

בעיית המספרים

אם הטקסט העוסק בבכורים הוא תוספת מאוחרת, אזי נפתרת בעיית המספרים. הפתרון המוצע בפרק הוא הצגת קרבה משמעותית בין מספר הלוויים למספר הבכורים. ואולם אז נוצר קושי חדש הדורש התייחסות פרשנית. מספר פרשנים מציינים כי באוכלוסייה של 600,000 זכרים, לא הגיוני שרק 22,273 מהם הם בכורים.

היחס הזה מרמז כי הבכורים מתו בשיעור גבוה מדי או שהיה אחוז גבוה יותר של בנות בכורות, בסטייה משמעותית מההסתברות הסטטיסטית. או לחלופין, שלמשפחות היו 30 צאצים זכרים או יותר לכל בית אב. כל אלו הינם פתרונות בלתי סבירים.^[8]

בעקבות הצעתנו לעיל, סביר להניח שהמספר 22,273 הומצא על ידי סופרים מאוחרים יותר, שצירפו את הפרק הזה למפקד הלוויים כדי לבטל את הצורך הקבוע בפדיון הבן.^[9]

חוסר ההתאמה: רמז לפדיון הבן

הסיבה שהטקסט מציין מספר כה גבוה של בכורים — מעבר ליצירת אמינות סיפורית — נועדה לאפשר טקס חד-פעמי של פדיון הבן, המבוצע בידי משה ולא בידי אבותיהם של הילדים הבכורים. המתח שראינו כאן בקרב החוגים הכוהניים לגבי הצורך בפדיון הבן הבכור, עשוי היה להיות תוצר של ניסיון פשרה - הענקת לגיטימציה לטקס, אבל רק כשריד מהעבר, שבוצע פעם אחת במדבר על יד משה.

כידוע לנו, בסופו של דבר, המסורת הקדומה יותר של פדיון שרדה לאורך ההיסטוריה, ולכן עדיין קיים בימינו טקס פדיון הבן. אולם, טקסטים אלו חושפים בפנינו פולמוס קדום, לתקופה שבה הטקס הזה היה עדיין שנוי במחלוקת.

נספח

שכבות בפרק ג

פסוקים הנוגעים רק ללויים מופיעים בטקסט רגיל (ללא הזחה), ופסוקים הנוגעים הן ללויים והן לבכורים מופיעים עם הזחה.

^{במדבר ג:ה} וַיְדַבֵּ֥ר יְ־הֹוָ֖ה אֶל מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ^ג:ו הַקְרֵב֙ אֶת מַטֵּ֣ה לֵוִ֔י וְֽהַעֲמַדְתָּ֣ אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֑ן וְשֵׁרְת֖וּ אֹתֽוֹ: ^ג:ז וְשָׁמְר֣וּ אֶת מִשְׁמַרְתּ֗וֹ וְאֶת מִשְׁמֶ֙רֶת֙ כָּל הָ֣עֵדָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לַעֲבֹ֖ד אֶת עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן: ^ג:ח וְשָׁמְר֗וּ אֶֽת כָּל כְּלֵי֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֶת מִשְׁמֶ֖רֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לַעֲבֹ֖ד אֶת עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן: ^ג:ט וְנָתַתָּה֙ אֶת הַלְוִיִּ֔ם לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו נְתוּנִ֨ם נְתוּנִ֥ם הֵ֙מָּה֙ ל֔וֹ מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: ^ג:י וְאֶת אַהֲרֹ֤ן וְאֶת בָּנָיו֙ תִּפְקֹ֔ד וְשָׁמְר֖וּ אֶת כְּהֻנָּתָ֑ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת:

^{במדבר ג:יא} וַיְדַבֵּ֥ר יְ־הֹוָ֖ה אֶל מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:^ג:יב וַאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה לָקַ֣חְתִּי אֶת הַלְוִיִּ֗ם מִתּוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל תַּ֧חַת כָּל בְּכ֛וֹר פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָ֥יוּ לִ֖י הַלְוִיִּֽם: ^ג:יג כִּ֣י לִי֘ כָּל בְּכוֹר֒ בְּיוֹם֩ הַכֹּתִ֨י כָל בְּכ֜וֹר בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם הִקְדַּ֨שְׁתִּי לִ֤י כָל בְּכוֹר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מֵאָדָ֖ם עַד בְּהֵמָ֑ה לִ֥י יִהְי֖וּ אֲנִ֥י יְ־הֹוָֽה:

^{במדבר ג:יד} וַיְדַבֵּ֤ר יְ־הֹוָה֙ אֶל מֹשֶׁ֔ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר: ^ג:טו פְּקֹד֙ אֶת בְּנֵ֣י לֵוִ֔י לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כָּל זָכָ֛ר מִבֶּן חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה תִּפְקְדֵֽם: ^ג:טז וַיִּפְקֹ֥ד אֹתָ֛ם מֹשֶׁ֖ה עַל פִּ֣י יְ־הֹוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר צֻוָּֽה: ^ג:יז וַיִּֽהְיוּ אֵ֥לֶּה בְנֵֽי לֵוִ֖י בִּשְׁמֹתָ֑ם גֵּרְשׁ֕וֹן וּקְהָ֖ת וּמְרָרִֽי: ^ג:יח וְאֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת בְּֽנֵי גֵרְשׁ֖וֹן לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם לִבְנִ֖י וְשִׁמְעִֽי: ^ג:יט וּבְנֵ֥י קְהָ֖ת לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם עַמְרָ֣ם וְיִצְהָ֔ר חֶבְר֖וֹן וְעֻזִּיאֵֽל: ^ג:כ וּבְנֵ֧י מְרָרִ֛י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם מַחְלִ֣י וּמוּשִׁ֑י אֵ֥לֶּה הֵ֛ם מִשְׁפְּחֹ֥ת הַלֵּוִ֖י לְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם: ^ג:כא לְגֵ֣רְשׁ֔וֹן מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַלִּבְנִ֔י וּמִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁמְעִ֑י אֵ֣לֶּה הֵ֔ם מִשְׁפְּחֹ֖ת הַגֵּרְשֻׁנִּֽי: ^ג:כב פְּקֻדֵיהֶם֙ בְּמִסְפַּ֣ר כָּל זָכָ֔ר מִבֶּן חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה פְּקֻ֣דֵיהֶ֔ם שִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: ^ג:כג מִשְׁפְּחֹ֖ת הַגֵּרְשֻׁנִּ֑י אַחֲרֵ֧י הַמִּשְׁכָּ֛ן יַחֲנ֖וּ יָֽמָּה: ^ג:כד וּנְשִׂ֥יא בֵֽית אָ֖ב לַגֵּרְשֻׁנִּ֑י אֶלְיָסָ֖ף בֶּן לָאֵֽל: ^ג:כה וּמִשְׁמֶ֤רֶת בְּנֵֽי גֵרְשׁוֹן֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד הַמִּשְׁכָּ֖ן וְהָאֹ֑הֶל מִכְסֵ֕הוּ וּמָסַ֕ךְ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: ^ג:כו וְקַלְעֵ֣י הֶֽחָצֵ֗ר וְאֶת מָסַךְ֙ פֶּ֣תַח הֶֽחָצֵ֔ר אֲשֶׁ֧ר עַל הַמִּשְׁכָּ֛ן וְעַל הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִ֑יב וְאֵת֙ מֵֽיתָרָ֔יו לְכֹ֖ל עֲבֹדָתֽוֹ: ^ג:כז וְלִקְהָ֗ת מִשְׁפַּ֤חַת הַֽעַמְרָמִי֙ וּמִשְׁפַּ֣חַת הַיִּצְהָרִ֔י וּמִשְׁפַּ֙חַת֙ הַֽחֶבְרֹנִ֔י וּמִשְׁפַּ֖חַת הָֽעָזִּיאֵלִ֑י אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מִשְׁפְּחֹ֥ת הַקְּהָתִֽי: ^ג:כח בְּמִסְפַּר֙ כָּל זָכָ֔ר מִבֶּן חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה שְׁמֹנַ֤ת אֲלָפִים֙ וְשֵׁ֣שׁ מֵא֔וֹת שֹׁמְרֵ֖י מִשְׁמֶ֥רֶת הַקֹּֽדֶשׁ: ^ג:כט מִשְׁפְּחֹ֥ת בְּנֵי קְהָ֖ת יַחֲנ֑וּ עַ֛ל יֶ֥רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֖ן תֵּימָֽנָה: ^ג:ל וּנְשִׂ֥יא בֵֽית אָ֖ב לְמִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֑י אֱלִיצָפָ֖ן בֶּן עֻזִּיאֵֽל: ^ג:לא וּמִשְׁמַרְתָּ֗ם הָאָרֹ֤ן וְהַשֻּׁלְחָן֙ וְהַמְּנֹרָ֣ה וְהַֽמִּזְבְּחֹ֔ת וּכְלֵ֣י הַקֹּ֔דֶשׁ אֲשֶׁ֥ר יְשָׁרְת֖וּ בָּהֶ֑ם וְהַ֨מָּסָ֔ךְ וְכֹ֖ל עֲבֹדָתֽוֹ: ^ג:לב וּנְשִׂיא֙ נְשִׂיאֵ֣י הַלֵּוִ֔י אֶלְעָזָ֖ר בֶּן אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֑ן פְּקֻדַּ֕ת שֹׁמְרֵ֖י מִשְׁמֶ֥רֶת הַקֹּֽדֶשׁ: ^ג:לג לִמְרָרִ֕י מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַמַּחְלִ֔י וּמִשְׁפַּ֖חַת הַמּוּשִׁ֑י אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מִשְׁפְּחֹ֥ת מְרָרִֽי: ^ג:לד וּפְקֻדֵיהֶם֙ בְּמִסְפַּ֣ר כָּ זָכָ֔ר מִבֶּן חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה שֵׁ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים וּמָאתָֽיִם: ^ג:לה וּנְשִׂ֤יא בֵֽית אָב֙ לְמִשְׁפְּחֹ֣ת מְרָרִ֔י צוּרִיאֵ֖ל בֶּן אֲבִיחָ֑יִל עַ֣ל יֶ֧רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֛ן יַחֲנ֖וּ צָפֹֽנָה: ^ג:לו וּפְקֻדַּ֣ת מִשְׁמֶרֶת֘ בְּנֵ֣י מְרָרִי֒ קַרְשֵׁי֙ הַמִּשְׁכָּ֔ן וּבְרִיחָ֖יו וְעַמֻּדָ֣יו וַאֲדָנָ֑יו וְכָל כֵּלָ֔יו וְכֹ֖ל עֲבֹדָתֽוֹ: ^ג:לז וְעַמֻּדֵ֧י הֶחָצֵ֛ר סָבִ֖יב וְאַדְנֵיהֶ֑ם וִיתֵדֹתָ֖ם וּמֵֽיתְרֵיהֶֽם: ^ג:לח וְהַחֹנִ֣ים לִפְנֵ֣י הַמִּשְׁכָּ֡ן קֵ֣דְמָה לִפְנֵי֩ אֹֽהֶל מוֹעֵ֨ד׀ מִזְרָ֜חָה מֹשֶׁ֣ה׀ וְאַהֲרֹ֣ן וּבָנָ֗יו שֹֽׁמְרִים֙ מִשְׁמֶ֣רֶת הַמִּקְדָּ֔שׁ לְמִשְׁמֶ֖רֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת: ^ג:לט כָּל פְּקוּדֵ֨י הַלְוִיִּ֜ם אֲשֶׁר֩ פָּקַ֨ד מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן עַל פִּ֥י יְ־הֹוָ֖ה לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כָּל זָכָר֙ מִבֶּן חֹ֣דֶשׁ וָמַ֔עְלָה שְׁנַ֥יִם וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף:

^{במדבר ג:מ} וַיֹּ֨אמֶר יְ־הֹוָ֜ה אֶל מֹשֶׁ֗ה פְּקֹ֨ד כָּל בְּכֹ֤ר זָכָר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֶּן חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה וְשָׂ֕א אֵ֖ת מִסְפַּ֥ר שְׁמֹתָֽם: ^ג:מא וְלָקַחְתָּ֨ אֶת הַלְוִיִּ֥ם לִי֙ אֲנִ֣י יְ־הֹוָ֔ה תַּ֥חַת כָּל בְּכֹ֖ר בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֵת֙ בֶּהֱמַ֣ת הַלְוִיִּ֔ם תַּ֣חַת כָּל בְּכ֔וֹר בְּבֶהֱמַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: ^ג:מב וַיִּפְקֹ֣ד מֹשֶׁ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְ־הֹוָ֖ה אֹת֑וֹ אֶֽת כָּל בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: ^ג:מג וַיְהִי֩ כָל בְּכ֨וֹר זָכָ֜ר בְּמִסְפַּ֥ר שֵׁמֹ֛ת מִבֶּן חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה לִפְקֻדֵיהֶ֑ם שְׁנַ֤יִם וְעֶשְׂרִים֙ אֶ֔לֶף שְׁלֹשָׁ֥ה וְשִׁבְעִ֖ים וּמָאתָֽיִם:

^{במדבר ג:מד} וַיְדַבֵּ֥ר יְ־הֹוָ֖ה אֶל מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ^ג:מה קַ֣ח אֶת הַלְוִיִּ֗ם תַּ֤חַת כָּל בְּכוֹר֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת בֶּהֱמַ֥ת הַלְוִיִּ֖ם תַּ֣חַת בְּהֶמְתָּ֑ם וְהָיוּ לִ֥י הַלְוִיִּ֖ם אֲנִ֥י יְ־הֹוָֽה: ^ג:מו וְאֵת֙ פְּדוּיֵ֣י הַשְּׁלֹשָׁ֔ה וְהַשִּׁבְעִ֖ים וְהַמָּאתָ֑יִם הָעֹֽדְפִים֙ עַל הַלְוִיִּ֔ם מִבְּכ֖וֹר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: ^ג:מז וְלָקַחְתָּ֗ חֲמֵ֧שֶׁת חֲמֵ֛שֶׁת שְׁקָלִ֖ים לַגֻּלְגֹּ֑לֶת בְּשֶׁ֤קֶל הַקֹּ֙דֶשׁ֙ תִּקָּ֔ח עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הַשָּֽׁקֶל: ^ג:מח וְנָתַתָּ֣ה הַכֶּ֔סֶף לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו פְּדוּיֵ֕י הָעֹדְפִ֖ים בָּהֶֽם: ^ג:מט וַיִּקַּ֣ח מֹשֶׁ֔ה אֵ֖ת כֶּ֣סֶף הַפִּדְי֑וֹם מֵאֵת֙ הָעֹ֣דְפִ֔ים עַ֖ל פְּדוּיֵ֥י הַלְוִיִּֽם: ^ג:נ מֵאֵ֗ת בְּכ֛וֹר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לָקַ֣ח אֶת הַכָּ֑סֶף חֲמִשָּׁ֨ה וְשִׁשִּׁ֜ים וּשְׁלֹ֥שׁ מֵא֛וֹת וָאֶ֖לֶף בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ: ^ג:נא וַיִּתֵּ֨ן מֹשֶׁ֜ה אֶת כֶּ֧סֶף הַפְּדֻיִ֛ם לְאַהֲרֹ֥ן וּלְבָנָ֖יו עַל פִּ֣י יְ־הֹוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְ־הֹוָ֖ה אֶת מֹשֶֽׁה: