הלוויים: שבט כהנים מעבר הירדן

שבט לוי הוא שבט יוצא דופן.^[1] בחלק מהמקורות המקראיים הוא מופיע כיחידה אורגנית בתוך בני ישראל, בנו השלישי של יעקב/ישראל.^[2] לוי מוזכר בברכת יעקב לבניו (בראשית מט), בדברי הפרידה של משה מבני ישראל (דברים לג) וגם כאחד משנים עשר השבטים במעמד הברכה והקללה בהר גריזים והר עיבל (דברים כז:יא–יג).^[3]

ואולם, ברוב מקורות המקרא שבט לוי אינו כלול במניין שנים-עשר השבטים. מקורות אלה מוציאים את לוי מן המניין וכדי להגיע לתריסר שבטים מפצלים את שבט יוסף לשניים, אפרים ומנשה. כך למשל בשני מפקדים בספר במדבר (במדבר א–ב, שם כו:א–נא) משה סופר את העם אך מונה את הלוויים בנפרד משאר השבטים (שם ג:יד–לט; שם כו:נז–סו), כמאמר הציווי:

^{במדבר א:מט} אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

התורה מנמקת זאת כך:

^{במדבר כו:סב}...כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

גם בחלוקת הארץ נבדל שבט לוי משאר השבטים. על פי במדבר לג:א–ח שבט לוי אינו מקבל נחלה משלו ושאר השבטים נדרשים להקצות לו ערים מתוך נחלתם. בספר יהושע מתאר את הביצוע של ההוראה הזו (יהושע כא).^[4]

עוזרי כוהנים בלבד?

בספר במדבר הלווים מתוארים כמעין עובדי שירות, המסייעים לכהנים בני אהרן:

^{במדבר יח:א} וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹן כְּהֻנַּתְכֶם. ^יח:ב וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת.

לכל אחת משתי הקבוצות הללו אחריות אחרת: הכהנים מופקדים על הקרבת הקורבנות ואילו הלוויים אחריים על נשיאת המשכן וכליו ועל שמירתו מפני הזר הקרב. כל אחת מהקבוצות גם זוכה למתנות משלה בעבור עבודתה: הכהנים מקבלים חלקים מן הקורבנות (שמות כט:כז–כח; ויקרא ז:יד, לב–לד; שם י:יד–טו; במדבר ה:ט; שם יח:ח–כ),^[5] ואילו הלווים מקבלים מעשר (במדבר יח:כא–כד).^[6]

תיאורים מעין זה מופיעים אך ורק בטקסטים מן המקור הכהני של התורה ובכתבים משלהי תקופת הבית השני (ראו בנספח) ולמעשה סותרים את כל מה שהמקרא מספר לנו על הלוויים ביתר המקורות. כך, למשל, כמה מקורות מקראיים מייחסים את תפקיד משרתי המקדש לפלח אוכלוסייה אחר לגמרי, הגבעונים (יהושע ט:כג, כז) ו/או הנתינים (עזרא ח:כ; נחמיה יא:כא).^[7] יתרה מכך, במקורות אחרים חוזרים בעקביות תיאורים של לוויים המבצעים עבודות כהונה.

הכהנים הלוויים ולוויים כהניים

בקובץ החוקים הדברימי מוזכרים שוב ושוב המונחים "הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם" או "הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי". הנה לדוגמא:

^{דברים כא:ה} וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְ־הוָה וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע.

ספר דברים מעולם לא מכנה את הכהנים "בני אהרן".^[8] בעולמו של ספר דברים, כל לוי מוסמך לשרת ככהן (ואין זה אומר שיהיה לו בהכרח תפקיד קבוע באתר פולחן), שכן כך קבע י־הוה בהר חורב.

תפיסה זו משתקפת גם במקורות אחרים מתקופת הבית הראשון. בסיפור פסל מיכה למשל, כאשר בני דן פוגשים את "הנער הלוי" בבית מיכה ושואלים אותו למעשיו (שופטים יח:ג), הוא משיב להם כך:

^{שופטים יח:ד} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם כָּזֹה וְכָזֶה עָשָׂה לִי מִיכָה וַיִּשְׂכְּרֵנִי וָאֱהִי לוֹ לְכֹהֵן.

אנשי דן מבקשים מהנער לשאול בי־הוה עבורם. בהמשך הם גונבים את כל כלי הפולחן מבית מיכה ומבקשים מהלוי לבוא עימם ולהיות להם כהן בעירם החדשה:

^{שופטים יח:יט}...וְלֵךְ עִמָּנוּ וֶהְיֵה לָנוּ לְאָב וּלְכֹהֵן הֲטוֹב הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְבֵית אִישׁ אֶחָד אוֹ הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל.

אם כן, במקורות שלפני גלות בבל, הלוויים מתוארים ככהני האל הראויים לשרת בכל מקום פולחן.^[9]

רעיעותו של הלוי

לוי ללא משרה מובטחת באתר פולחן עשוי להתקשות במציאת פרנסה. מכאן אפשר להבין מדוע בתוך רשימת האנשים שבני ישראל מחויבים לתרום להם מכספם בספר דברים נזכרים גם הלוויים:

^{דברים יד:כז} וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ.

לוי חסר קרקע וללא הכנסה קבועה של מתנות בעבור עבודה במזבח כלשהו, היה שייך ל"השכבות החלשות" של החברה, בדומה לאלמנה ולגר.

למרות מאות השנים שבהם חיו הלווים בתוך בני ישראל ועבדו במזבחות המקומיים, הם לא הפכו לבתי כהונה ממוסדים וגם לא נטמעו בתוך השבטים שבתוכם גרו. כיצד הגיעו הלוויים למעמד מסקרן שכזה בתוך החברה הישראלית הקדומה: כהנים מובחרים ללא נחלה וללא פרנסה יציבה?

שבט לוי ונחלתם

התשובה טמונה בכך שבמקור היה שבט לוי שבט עצמאי עם נחלה משלו, חלק מתת־קבוצה שכללה את ארבעת בניה הראשונים של לאה: ראובן, שמעון, לוי ויהודה. יוליוס ולהאוזן טען כי ארבעת השבטים הללו ייצגה קבוצת אוכלוסין קדומה שהתיישבה בשני גדותיו של ים המלח.^[10] ידוע לנו כי נחלות שמעון ויהודה היו ממערב לו ונחלת ראובן ממזרח לו. לטענתי ממזרח לים שכנה נחלתו של שבט נוסף – לוי.

משה, "האב המייסד" של שבט לוי, נקבר בארץ המישור שבעבר הירדן, באזור הר נבו (דברים לד). אם קבר רחל נמצא בנחלת בנימין (שמואל א י:יב), קבר יוסף בנחלת מנשה (יהושע כד:לב) וקבר יהושע בנחלת אפרים (יהושע כד:ל), סביר להניח כי קבר משה נמצא בנחלת לוי.

הלוויים מאבדים את נחלתם

אם אכן בעבר שכן לוי באזור נבו, בשעה שבה חלוקת נחלות הארץ עלתה לראשונה על הכתב היה המצב אחר. בתיאור המוקדם ביותר שבידינו ראובן הוא שאוחז בחבל ארץ זה (במדבר לב:לח).

אף שאין בידנו מקור כלשהו המתאר קרב בין ראובן ולוי, בולט כי בתיאור הקדום והטרום־כהני של מרד בני ישראל במשה, מנהיגי המרד הם בני שבט ראובן, דתן ואבירם (במדבר טז).^[11] ייתכן כי הסיפור הזה נשען על זיכרון של מאבק עתיק יומין בין שני השבטים.^[12] אם אכן כך בזירת הנחלות דווקא ידו של ראובן הייתה על העליונה.

זמן קצר לאחר מכן הרחיבו בני גד את גבול נחלתם ולקחו את השטח מידי ראובן.^[13] אירוע זה משתקף בברכה לגד בסוף ספר דברים:

^{דברים לג:כ} בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד. ^לג:כא וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת יְ־הוָה עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל.

שירה זו, המתוארכת למאה ה־9 לפנה"ס, מציינת כי גד אוחז בשטח שבו "המחוקק ספון", כלומר במקום קבורתו של משה.^[14] בהנחה שנחלתו של שבט לוי עברה תחילה לראובן וממנו לגד, מה עלה בגורלם של ללויים עצמם? התשובה טמונה במעמדו הייחודי של הר נבו.

מוצא מעמדם של הלוויים

אזור נבו לא שימש רק מקום קבורתו של משה. ממצבת מישע אנו יודעים כי הייתה בו גם מקום מקדש לי־הוה. בהנחה שחשיבותו של המקדש הזה נקשרה עם זהותו של פטרונו, משה, שנקבר בתוכו או בקרבתו, הלוויים הורשו להישאר בנחלתם, לא כריבונים אלא ככהנים המשרתים במקדש נבו.

ראיה לטענה זו אנו מוצאים בשירה שהזכרנו לעיל, שהייתה ככל הנראה ה־"hieros logos", מיתוס ההתקדשות של המקדש שבאתר קבורתו של משה.^[15] בברכה לשבט לוי^[16] מסביר המשורר מדוע נבחרו הלויים לכהני המקדש הזה:

^{דברים לג:ח} וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה. ^לג:ט הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת (בנו) [בָּנָיו] לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ.

לפי פסוקים אלה האל מעניק תגמול ללוויים על הנאמנות שהפגינו במסה ומריבה:^[17] שליטה באורים ותומים, אותם חפצי קודש שבעזרתם יוכלו הלווים לתקשר עימו ולהביא דבר נבואה לעם. הכתוב ממשיך:

^{דברים לג:י} יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ. ^לג:יא בָּרֵךְ יְ־הוָה חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן.

כאן מוסיף הכתוב שני מאפיינים נוספים למעמדם של הלוויים בחברה הישראלית הקדומה: הם מלמדים את חוקי האל ומקריבים קורבנות. במילים אחרות הלוויים מתפקדים ככהני ישראל, הם משוחחים עם האל, מקבלים ממנו נבואה ומקריבים קורבנות בעבור עם ישראל.

מגני י־הוה

גרסה חלופית למסורת המשתקפת בברכה זו מופיעה בסיפור עגל הזהב שבשמות לב. לאחר שמשה שומע שהעם חטא הוא יורד מן ההר וקורא "מי לי־הוה אלי", ובתגובה: "וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי" (שמות לב:כו). משה מצווה על בני לוי להכות את החוטאים והם עושים כדברו והורגים 3,000 איש מבני ישראל.

^{שמות לב:כט} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַי־הוָה כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה.

על פי סיפור זה מעמדם המיוחד של הלוויים ניתן להם במתנה ממשה אחר שהראו את נאמנותם לי־הוה בקרב.

צאצאי משה

במקום אחר החיבור בין משה והלוויים הוא חיבור משפחתי. בסיפור פסל מיכה נאמר כי כהני דן היו צאצאיו של משה:

^{שופטים יח:ל} וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְ^נַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ.

בנוסח הסיפור שבידינו נוספה לתוך שמו של משה האות נ' והפכה אותו למנשה, אולם בעלי המסורה כתבו את הנו״ן "תלויה" (כלומר בכתב עילי) כדי להסביר לקוראים שאינה חלק מן הנוסח המקורי. ברור כי הנו״ן נוספה כדי להימנע מהצהרה מפורשת שיונתן,, אותו לוי מפוקפק, הוא נכדו שלמשה, אבל הניסיון הזה היה חלקי בלבד. שם אביו של יהונתן, גרשום, מבהיר היטב במי מדובר. התיקון הזה גם לא מופיע ברוב כתבי היד של תרגום השבעים או בוולגטה (התרגום הלטיני). למרות שהסיפור נועד ללגלג על אתר הפולחן הזה, ברור כי חלק ממעמדו של יונתן כלוי נובע מייחוסו לאבי אבות הלוויים, משה.

שבט מעבר הירדן

עם הזמן הפך התואר "לוי" לשם נרדף לכהונה. אבל מקדש אחד לא יכול לספק די עבודה לשבט שלם. לכן אחר שאיבד שבט לוי את האחיזה בנחלתו החלו לויים רבים לנדוד אל נחלותיהם של שבטים אחרים.

המוניטין של "שבטו של משה" ושל מורי תורת י־הוה ויודעי מחשבותיו הקנה ללויים נתוני פתיחה מצוינים להתקבל לעבודה במזבחות המקומיים. זהו כנראה ההסבר להגעתם של הלוויים לאזורים מרוחקים כל כך כמו דן (ומן הסתם גם למקומות נוספים). עם זאת בניגוד לנבו ולעבר הירדן, מרחב הכהונה המקורי של הלויים, ממערב לירדן הם הצטרכו למצוא מקומות שיקבלו אותם לעבודה.

המצב הזה השתנה לרעה במאה ה־9 לפנה"ס, כאשר מישע מלך מואב כבש את ארץ המישור והרס את מקדש י־הוה בנבו. כך תיאר מישע על מצבה שהקים את מסע הכיבוש שלו:

ויאמר לי כמש לך אחז את נבה על ישראל. ואהלך בללה ואלתחם בה מבקע השחרת עד הצהרם ואחזה, ואהרג כלה, שבעת אלפן גברן וגרן וגברת וגרת ורחמת כי לעשתר כמש החרמתה. ואקח משם א[ת כ]לי י־הוה ואסחבהם לפני כמש.

[בפיסוק ובכתיב מלא:] ויאמר לי כמוש (=אלוהי מואב): "לך אחוז (כבוש) את נבו על ישראל". ואהלך בלילה ואלתחם (=אלחם) בה מבקוע השחרית עד הצהרים ואוחזה, והרוג כולה, שבעת אלפים גברין וגרין וגברות וגרות ורחמות (גברים, נערים, נשים, ילדות ושפחות), כי לעשתר־כמוש החרמתיה. ואקח משם א[ת כ]לי י־הוה ואסחבהם (אסחבם) לפני כמוש.

סביר להניח כי לאחר שאיבדו את נחלתם הגיע לארץ שממערב לירדן גל חדש של לוויים בחיפוש אחר מקומות פולחן שבהם יוכלו לספק את מרכולתם. הגל הזה הוא שהוביל כנראה לחקירת החוקים (שהגיעו לבסוף לספר דברים) המחייבים את בני ישראל לדאוג ללוויים מחוסרי העבודה החיים בשטחיהם.

בתחילת המאה ה־8 לפנה"ס, כבשו המלכים יהואש וירבעם השני את ארץ המישור מחדש. בתקופה הזו נראה שהייתה שוב חלק מנחלת ראובן ולא מנחלת גד (ובוודאי לא נחלת לוי). איננו יודעים אם המקדש נבנה מחדש בתקופה הזו, אבל גם אם כן זמן קצר לאחר מכן (734–732 לפנה"ס) כבש מלך אשור תגלת־פלאסר השלישי את השטחים הישראליים בעבר הירדן והחריבם, ובכך בא הקץ על הריבונות הישראלית באזור.

הלוויים ששרדו נמלטו מסתמא מערבה לירדן, ואחרי חורבן שאר ממלכת ישראל בשנת 722 ברחו ליהודה והצטרפו לאחיהם הלוויים ככהנים באתרי פולחן מקומיים בחסותם של משפחות אחרות או הפכו אזרחים חסרי קרקע הנסמכים על הצדקה.

ירידת קרנם של הלוויים

בתקופת הבית השני ייחסו המחברים הכהניים ללוויים תפקיד של משרתים של המקדש בירושלים והטילו על בני ישראל את החובה לספק להם דמי מחיה בדמות המעשר. אחר דעיכה הדרגתית של מאות שנים הגיע שבט לוי אל השפל האחרון.

טרום ימי המלוכה היו הלווים בעלי נחלה, עם אב מייסד ידוע ומקדש חשוב. בהמשך איבדו את נחלתם אך החזיקו במקדש ומאוחר יותר איבדו גם את המקדש ופנו לחפש עבודה באתרי פולחן של אחרים. השינוי הזה עורר תחרות בינם ובין משפחות כהונה ממוצא אחר, בית אהרן ובית צדוק למשל, ובסופו של דבר אולצו הלוויים להסכין עם מעמד חדש של עוזרי כוהנים.

ולמרות כל זאת, עת שאנו קוראים את הברכה ללוי ב"וזאת והברכה" עולים לאוזנינו ההדים של ימי גדולתו של השבט הזה, שעה שבה נאמנותם לאלוהיהם הביאה אותם עד למאבק צבאי באחיהם וזיכתה אותם בגמול של עבודת המקדש בנבו, מקום קבורתו של משה, אבי אבות הלוויים.

נספח

הפיחות במעמדם של הלוויים

איך ומדוע הפכו הלוויים תחת מרותו של בית אהרן מכהנים של ממש לעוזרי כהנים? החוקרים נחלקו בשאלה זו.^[18]

ריכוז הפולחן

לדברי יוליוס ולהאוזן תהליך זה נבע מריכוז הפולחן.^[19] לתקופה מסוימת אכן עבדו משפחות לוויים באתרי פולחן שונים בישראל אולם ברגע שיאשיהו ריכז את הפולחן המשפחה היחידה שנותרה בעבודתה הייתה בית אהרן מירושלים. בית אהרן סירב לקבל לשורותיו משפחות כהנים אחרות ועל כן הלוויים המובטלים משאר אתרי הפולחן נאלצו להגיע להסדר עם המקדש בירושלים, וההסדר הזה הקנה להם את התפקיד הזוטר יותר של עוזרי כהונה.

חוקרים רבים כבר עמדו על כך כי תיאור זה סותר את המתואר במקורות על ראשית ימי הבית השני. על פי עזרא ב:לו–לט (=נחמיה ז:לט–מב) שבו מן הגולה 4,289 כהנים מארבע משפחות כהונה שונות, ואיתם גם שלוש משפחות נוספות עם ייחוס כהני אפשרי (עזרא ב:סא–סג [=נחמיה ז:סב–סד]). לעומת זאת רק 74 לוויים שבו מן הגולה (עזרא ב:מ [=נחמיה ז:מג]). אם הלוויים ייצגו את שכבת הכהונה בכל אתרי הפולחן מחוץ לירושלים, קשה מאוד להסביר את הפער העצום הזה שבין מספר הכהנים ומספר הלוויים.

בנוסף ריכוז הפולחן של יאשיהו התרחש רק עשרות שנים ספורות טרם היציאה לגלות, זמן בלתי מספיק להתגבשות של גבולות ברורים בין משפחות כהונה ומשפחות לוויה. התיאור של ריכוז הפולחן עצמו מורה כי רק הכהנים ששירתו בפועל בבמות הודחו מעבודה (מלכים ב כג:ט) ואין בו רמז כי המעמד הזה נלקח גם מצאצאיהם מעתה ועד עולם.^[20]

ישראל מול יהודה

אלרד קודי ומנחם הרן הציעו (כל אחד בנפרד) הצעה אחרת: הלוויים היו הכהנים של ממלכת ישראל, בצפון, ואילו ה"כהנים" מקורם בממלכת יהודה, בדרום.^[21] על פי המודל הזה כאשר החריבה אשור את ממלכת ישראל, בשנת 722 לפנה"ס, נמלטו לוויים רבים ליהודה, וכיוון שלא התקבלו לשורות הכהונה המקומית הסכימו לתפקיד זוטר יותר.

סימוכין לגישה זו ניתן למצוא ברשימות ערי הלוויים (יהושע כא:א–מ; דברי הימים א ו:לט–סו). ברשימות אלה הכהנים בני אהרן מקבלים ערים בנחלות שבטי הדרום, יהודה, שמעון ובנימין, כלומר בשטח ממלכת יהודה, ואילו הלויים מקבלים את ערי הצפון והמזרח. הבעיה היא שהטקסטים הללו מלאכותיים ומאוחרים מאוד ויוצאים מנקודת ההנחה של המקור הכהני על ההפרדה בין כהנים ולויים, הפרדה שכפי שציינו לעיל סותרת את תיאורי הלויים במקורות מימי הבית הראשון.

למעשה, מקורות שאינם כהניים מציעים כי הלויים חיו בכל רחבי של ארץ ישראל, גם בצפון וגם בדרום. הלוי מבית מיכה מוצאו בבית לחם (שופטים יז:ז), ולאחר שהדנים, יושבי החוף, פוגשים בו ועומדים על דמותו (שופטים יח:ג–ד) הם מביאים אותו ואת צאצאיו לחיות איתם בצפון הרחוק (שופטים יח:ל). הדמות המרכזית בסיפור פילגש בגבעה, המתרחש באפרים, הוא לוי הנודד הלוך ושוב מיהודה (שופטים יט:א). בנוסף, לפי ספר מלכים, בממלכת הצפון שירתו גם כוהנים שאינם לוויים (מלכים א יב:לא), כך שקשה לקבוע שממלכת ישראל הייתה מקור מעמדם של הלוויים.

ובעניין הטענה על בית אהרן – בשום מקום במקרא לא מצינו קשר כלשהו בין אהרן וירושלים. אהרן נקבר בהר ההר שבעבר הירדן (במדבר כא:כב–כט, שם לג:לח) או במוסרה (דברים י:ו)^[22] ובנו אלעזר ונכדו פנחס נקברים בהר אפרים (יהושע כד:לג). יתרה מזאת, הסיפור על בניית עגל הזהב בידי אהרן (יהושע לב) הוא פולמוס מכוון כנגד עגלי ירבעם בדן ובבית אל (מלכים א יב:כו–ל),^[23] ובמלחמה נגד שבט בנימין פנחס משמש ככהן בבית אל (שופטים כ:כו–כח). אם אנו מחפשים אחר זיהוי גיאוגרפי לבית אהרן, הצפון, ולא הדרום, הוא הזיהוי המתאים.