עגל הזהב: מסר של כפרה לאחר גלות בבל

ירבעם בונה שני עגלי זהב ומציב אותם בדן ובבית אל. סופרים מקראיים בתקופה הבתר-מקראית פרשו מחדש את מעשה הכפירה הארכיטיפי הזה באמצעות עדכון של סיפור המתאר מעשה דומה מתקופה קדומה יותר: עגל הזהב של אהרן למרגלות הר סיני.

הדפסה
שיתוף
הדפסה
שיתוף

עגל הזהב, ג'יימס טיסו, 1902-1896 לערך. The Jewish Museum

ימים אחדים לאחר שבני ישראל שומעים את קולו הרועם של אלוהים בהר סיני, היעדרותו של משה מעוררת בהם חרדה. הם דורשים מאהרן שיעשה להם אלוהים, ובזאת עוברים על אחד הדיברות הראשונות בעשרת הדיברות.[1] אהרן מורה להם לתת לו את תכשיטיהם, ומהם הוא מכין את עגל הזהב:

שמות לב:ד וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

בהמשך אהרן בונה מזבח ומכריז על היום הבא כיום חג. יותר מאשר מעשה הכפירה הפתאומי של בני ישראל מפתיע שיתוף הפעולה של אהרן, אדם שזה מכבר מונה לתפקיד הכהן הגדול (שמות כח-כט). ואכן, משה שולח אצבע מאשימה לאהרן במעורבותו בפרשה:

שמות לב:כא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה.

כיצד הגיע למקרא סיפור המוציא את דיבתו הרעה של ראש הכהונה הקדום והחשוב?

סיפור של סיעת כהנים יריבה?

תשובה מקובלת בעולם המחקר היא ייחוס הסיפור של עגל הזהב ללוויים, משפחת כוהנים שביקשה להשחיר את פניה של משפחת אהרן המתחרה.[2] ההצעה הזאת מקבלת חיזוק על רקע התפקיד המרכזי שניתן ללוויים בסיפור.

לאחר שמשה נוכח במעשה החטא הוא מכריז "מי לה' – אלי" (פס' כו) , והלוויים נענים לו. משה מצווה על הלוויים להרוג את החוטאים:

 שמות לב:כח וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. לב:כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַי־הוָה כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה.

החוקרים מציעים אפוא שהסיפור נועד להסביר את הרקע לבחירה של הלוויים לתפקידי כהונה. בה בעת הסיפור מבקר את אהרן וצאצאיו ולועג לטענתם כי הם משפחת הכהונה הלגיטימית הבלעדית.[3]

הפרשנות הזו מתמקדת בדינמיקה הפנימית של הסיפור, הלווים נגד אהרן. אולם רמז חשוב להבנה אחרת של הסיפור מגיע מן ההדהודים הברורים שבין סיפור עגל הזהב בספר שמות ובין המידע על אודות בנייתם של אתרי הפולחן בממלכת ישראל על ידי ירבעם הראשון (מלכים א יב).[4]

נקודות דמיון בין אהרן וירבעם

לאחר שירבעם נפרד מממלכת בית דוד ומרחבעם העומד בראשה, ומקים את ממלכת ישראל, עולה בו חשש כי אנשי ממלכתו ימשיכו להשתתף בעבודת הפולחן בירושלים, וכך ישיבו את נאמנותם לבית דוד. על כן רחבעם מחליט לבנות מקומות פולחן משלו ולהעמיד בכל אחד מהם עגל זהב:

מלכים א יב:כח וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. יב:כט וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן.

בין שני הסיפורים קיימות נקודות דמיון ברורות.[5] ראשית, שתי הדמויות, אהרן וירבעם:

  • יוצרים דמות של עגל מזהב
  • מכריזים כי העגל הוא אלוהי ישראל
  • בונים מזבח
  • מקריבים קורבנות
  • וקובעים חג.

בשני המקרים יוזמתם מקבלת גינוי בפי המספר, ומכונה "חטאה גדולה" (שמות לב:כא, ל, לא; מלכים ב יז:כא). זהו ביטוי יוצא דופן המופיע פעם אחת נוספת בלבד במקרא (בראשית כ:ט).[6]

"אלה אלוהיך"

איזה מהסיפורים היה קודם ושימש השראה עבור השני? ההשוואה בין הכרזתו של אהרן לזו של ירבעם היא הראייה הברורה ביותר לכך שסיפורו של ירבעם הוא הקדום יותר:

שמות לב:ד אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
מלכים א יב:כח הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

השימוש בביטוי הֶעֱלוּךָ, בלשון רבים, הגיוני יותר בהקשר של ירבעם, הבונה שני עגלים, אחד לכל אתר פולחן. לעומת זאת, אהרן בונה רק עגל אחד – והכרזתו בלשון רבים אינה מתאימה. אין זה אלא שלשון ההכרזה של אהרן נלקחה מסיפורו של ירבעם. מחבר שמות פרק לב בחר שלא לשנות את דקדוק המשפט כדי להתאימו להקשרו החדש, מפני שרצה שהקוראים ייזכרו בסיפורו של ירבעם כאשר הם קוראים על חטאו של אהרן.

ייעוד מחדש של סיפור ירבעם

ההסבר הקלאסי במחקר הוא שהסיפור בדבר יוזמתו של ירבעם נולד מתוך פולמוס יהודאי עם מקדשי הממלכה הצפונית בדן ובבית אל. היה זה בנקודת זמן כלשהי בתקופה של ימי המלוכה ועד ראשית תקופת הגלות. ההשערה היא שהסיפור של אהרן נועד לשנות את ייעודו של המידע על אודות ירבעם.[7] שאלתנו היא מדוע ובאיזה אופן?

החוקר המנוח פרנק מוּר קרוס (2012-1921), ששימש פרופסור (אמריטוס) לעברית ולשפות שמיות באוניברסיטת הרווארד, טען שייעודו המחודש של סיפור ירבעם היה לקשור את המשפחה האהרנית לאתר הפולחן בבית אל.[8] כך אפשר היה לראות בסיפורו של אהרן השמצת המשפחה האהרנית לצד תיעוד של חטא האב, המייסד האגדי של פולחן בית אל.

נקודות השוני בין אהרן וירבעם

קרוס צדק בטענה כי שמות לב מפנה את תשומת ליבו של הקורא אל סיפור ירבעם, אולם אפשר להתווכח עם ההצעה שמדובר בסיפור אנטי־אהרני במהותו. יש לשאול למשל, מדוע בכל תקופת בית שני, כאשר אהרן זכה להכרה רחבה כאב המייסד והנעלה של הכהונה, איש משכבות הכהונה לא טרח לתקן את הסיפור הזה?

יתר על כן, ההשוואה בין אהרן וירבעם מעלימה עין מהבדלים חשובים בין שני הסיפורים, הבדלים שבכוחם להעיד על המסר שבעל סיפור עגל הזהב ניסה להעביר.

1. האשמים

הבדל חשוב ראשון בין הסיפורים הוא שעל פי מלכים א יב האשמה מוטלת אך ורק על כתפיו של ירבעם. אחר שהוביל בהצלחה את המרד נגד רחבעם בן שלמה והביא את השבטים הצפוניים למשוך את נאמנותם מבית דוד, ירבעם עומד מול המשימה ליצור נאמנות פוליטית לשלטונו ולממלכתו שזה אך נוצרו. כפי שצוין לעיל, האתגר הזה הוא שהניע את ירבעם להקים אתרי פולחן חדשניים בדן ובבית אל, במטרה להפחית מן המשיכה לירושלים.

הביקורת כלפי ירבעם בספר מלכים מובעת בין השאר בעזרת חזרה על הפועל "ויעש": "ויעש שני עגלי זהב" (מלכים א יב:כח), "ויעש את בית במות" (פסוק לא), "ויעש כהנים...אשר לא היו מבני לוי" (שם), "ויעש ירבעם חג" (פסוק לב), וכן, "המזבח אשר עשה בבית-אל" (פסוק לג). כשהטקסט המקראי מגנה את מלכי ישראל הבאים בהמשך, הוא בדרך כלל משווה אותם לחטאיו של ירבעם בן נבט.

לעומת זאת האחריות על עשיית עגל הזהב במדבר מתחלקת בין אהרן ובין העם. יתר על כן, אהרן אינו נמצא בצד היוזם בסיפור כי אם בצד המגיב. אהרן אוסף את הזהב מבני ישראל ויוצר את העגל מפני שהעם דורש ממנו לעשות להם אלוהים. אופן הפעולה הזה מקל מעט מאשמתו של אהרן.

2. קבלת האשמה

הבדל אחר הוא תגובותיהן של הדמויות ברגע הוכחתן בדבר חטאיהן. במהלך החג החדש שנקבע, איש האלוהים מוכיח את ירבעם על מעשיו ומטיל בו מום (מלכים א יג:א-י). בתגובה, ירבעם מתחנן להשיב את ידו למצבה הראשון, והנביא מסכים לעשות זאת.

הרצון האלוהי לרפא את המלך מעצים את תיאור סרבנותו של ירבעם לחזור בו מרעתו, כפי ש הכתוב מציין:

 מלכים א יג:לג אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה לֹא־שָׁב יָרָבְעָם מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה

אדרבא, ירבעם מוסיף למנות אנשים שאינם משבט לוי לתפקידי כהונה בבמות. הסיפור משחק עם החזרתיות של השורש שוב על מנת להבליט את כשלונו של המלך;[9] וכך ירבעם יוצא מהמפגש עם הנביא כמי שהדברים כלל לא נגעו לו.

לעומת זאת בספר שמות נראה כי אהרן מקבל את טענתו של משה כי בניית העגל הייתה חטא, הגם שהוא מנסה להגן על עצמו במידת מה (לב:לא-לד). האשם הגדול בסיפור, העם עצמו, מביע ביתר שאת את רצונו לכפר על חטאיו. כך עולה מתגובת העם לבשורה שאלוהים לא ילווה אותו אל הארץ:

שמות לג:ד וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו.

נראה אפוא שכל אחד מהסיפורים מביט בצורה אחרת על האפשרות לכפרה.

3. ההשלכות

איש האלוהים המוכיח את ירבעם מכריז כי הפולחנים החדשים של המלך עומדים להגיע לקיצם. הוא צופה את עלייתו של יאשיהו אל כס המלכות ביהודה, מאות שנים מאוחר יותר, ואת הדיכוי והביזוי שיבואו על פולחן בית אל:

מלכים א יג: ג וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת־כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׂרְפוּ עָלֶיךָ

יתרה מזו, חטאי ירבעם וחוסר יכולתו לשנותם יוצרים את הנתיב ההיסטורי העתידי של הממלכה הצפונית. אלו הם דברי ההספד האחרונים שהוא זוכה להם בספר מלכים:

‏ מלכים ב יז: כא ‏כִּי־קָרַע יִשְׂרָאֵל מֵעַל בֵּית דָּוִד וַיַּמְלִיכוּ אֶת־יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט (וַיַּדֵּא) [וַיַּדַּח] יָרָבְעָם אֶת־יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי יְ־הוָה וְהֶחֱטֵיאָם חֲטָאָה גְדוֹלָה׃ יז:כב‏ וַיֵּלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל־חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא־סָרוּ מִמֶּנָּה׃ כג עַד אֲשֶׁר־הֵסִיר יְ־הוָה אֶת־יִשְׂרָאֵל מֵעַל פָּנָיו כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד כָּל־עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ אַשּׁוּרָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃

סיפור עגל הזהב בספר שמות מביע טון שונה לחלוטין. הקרע במערכת היחסים אמנן עמוק ומשמעותי. הלוחות השבורים למרגלות הר סיני וניסיונותיו החוזרים של משה לרצות את אלוהים, וכן הריבוי של דרכי הענישה והכפרה – כל אלה מדגישים את הקושי הגדול להגיע לפיוס.

ועל אף כל זאת, הרושם העז העולה מן הסיפור הוא שיש לרפא את מערכת היחסים למרות המכשולים, ובסופו של דבר י־הוה אכן סולח.

שמות לב:יד וַיִּנָּחֶם יְ־הוָה עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ:

על רקע הבדלים חדים אלו, עלינו להגדיר את השאלה מחדש ולנסות להבין כיצד הסיפורים הללו אמורים להיות מובנים כאשר קוראים אותם זה לצד זה.

תיקון בעזרת הקדמה

סיפור אהרן ועגל הזהב הוא דוגמא לתופעה ששרה מילשטיין מהאוניברסיטה של קולומביה הבריטית מכנה "תיקון בעזרת הקדמה" (“revision through introduction" )– טקסט קדום המשתמר ומתפרש מחדש על ידי הקדמתו בחומר חדש.[10]

בדוגמאות שמילשטיין מאבחנת, החומר החדש מוצב בתחילתו של חיבור עצמאי או בסמיכות לחומר אחר הנועד לפירוש. אין ספק כי סיפור עגל הזהב משובץ באמצע חמשת חומשי התורה במרחק מהסיפור שבספר מלכים. אולם יש לשער שהכתוב מבראשית ועד מלכים היה בחלקו כבר אפוס לאומי בזמן יצירת סיפור עגל הזהב, ובשלב זה נוספה ההקדמה המבארת.

לקרוא את ירבעם אחרי אהרן

קריאת הסיפור של עגלי ירבעם אחרי סיפור עגל הזהב של אהרן מבטלת את המצג לפיו חטאו של ירבעם הוא מעשה הכפירה החמור ביותר. תחת זאת, ירבעם מבצע מחדש את החטא שבוצע מאות שנות לפני כן בידי בני ישראל במדבר.

חשוב מזאת – סיפור עגל הזהב מביא עימו את האפשרות להתערבות הנביא למען העם, לתשובה ולכפרה. על פי ספר מלכים חטאו של ירבעם הוא הצעד הראשון במדרון תלול שיסתיים בנפילת שומרון. אולם לאור סיפור אהרן ועגל הזהב, על השלכותיו וגזר דינו, חומרת המעשה של ירבעם יכול להיפתח לדיון מחודש.

בתולדות ישראל סיפור עגל הזהב משמש כישלון אפי,[11] כמעט בלתי ניתן להסבר. קשה לדמיין מעשה מרד חצוף יותר מזקיפת היציאה הניסית ממצרים לזכותו של דמות עגל, תוך הפרה מכוונת של עשרת הדיברות.

אך העובדה שגם על החטא החמור ביותר בתולדות ישראל אפשר לזכות במחילה, יוצרת בסיס לתקווה שגם חטאי ישראל ויהודה שבאו אחר כך יזכו למחילה. לתושבי הפחוות הפרסיות של יהודה ושומרון, סיפור עגל הזהב מבטיח כי חטאו של ירבעם נשאר מאחור ושפתיחת דף חדש היא בגדר האפשר.

מדוע אהרן?

ההבנה הזו של סיפור עגל הזהב שופכת אור על התפקיד המורכב של אהרן באפיזודת עבודת האלילים של ישראל. אמנם, כפי שצוין לעיל, כבר זמן רב נשמעת בפי החוקרים הטענה כי הסיפור נועד לסגירת חשבונות בין סיעות כהנים שונות, אולם הדרך העדיפה יותר להבין את דמותו של אהרן היא כאב המייסד הנערץ של הכהונה – תפקידו הרם הופך את האירוע לחטא קטסטרופלי שאין דומה לו בכל תולדות ישראל. מחברי הסיפור עשו זאת כדי להדגיש את כוחם של הריצוי ושל התשובה, ואת הרעיון שגם החטא ההרסני ביותר שעולה על הדעת זכאי למחילה.

זהו המסר של הסיפור לקוראיו בני התקופה שאחר גלות בבל: אם עונש על כישלון גדול כל כך ראוי למחילה בפני י־הוה, אפילו החטאים שהובילו לנפילות הקטסטרופליות של הממלכה הצפונית והממלכה הדרומית יכולים להיסלח, ודף חדש יכול להיפתח.

הערות שוליים