אוהל מועד הלא-כוהני

השוואה בין אוהל מועד הכוהני והלא-כוהני

המחצית השנייה של ספר שמות מתארת את בניית אוהל מועד, המכונה גם "משכן".^[1] אך ספר שמות מתאר גם אוהל אחר המכונה "אוהל מועד".

^{שׁמות לג:ז} וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת־הָאֹהֶל וְנָטָה־לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן־הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל־מְבַקֵּשׁ יְ־הוָה יֵצֵא אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.

חוקרים ציינו כבר מזמן שאוהל מועד שנקרא גם "משכן" הוא ממקור כוהני (P), והוא משקף את תפיסת העולם של הכתבים הכוהניים. אולם יש אוהל מועד שאינו ממקור כוהני. שני המבנים נבדלים זה מזה כמעט בכל היבט שהוא:^[2]

• החומרים – האוהל הכוהני הוא מבנה משוכלל, עם עיצובים מורכבים ואביזרים רבים מזהב ומחומרים יקרים אחרים. בניגוד לאוהל הפשוט, שאינו כוהני.
• המבנה – האוהל הכוהני הוא תוצאה של מיזם לאומי המנוהל בידי האומן המוכשר, בצלאל. האוהל הלא-כוהני הוקם על ידי משה, והוא ככל אוהל אחר.
• המיקום – האוהל הכוהני ממוקם במרכז המחנה במדבר (במדבר א–ט) ומוקף בלוויים כדי לשמור על טהרתו. האוהל הלא-כוהני ממוקם מחוץ למחנה, שם אי אפשר לשמור על כללי הטהרה.
• נוכחות אלוהית – באוהל הכוהני, כבוד ה' שוכן בקודש הקודשים^[3] (שמות מ:לד; במדבר יד:י). לכן ניתן לגשת אל ה' כדי לפתור בעיות קיומיות (במדבר טז:יט, לה; יז:ז–י) ואפילו כדי להעניש מורדים (במדבר טז:יט, לה; יז:ז–י). לעומת זאת, ה' אינו שוכן באוהל הלא-כוהני אלא רק יורד לעתים לפיתחו, בעמוד ענן (לג:י; במדבר יא:כה, וכו'):

 ^{שׁמות לג:י} וְרָאָה כָל־הָעָם אֶת־עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל־הָעָם וְהִשְׁתַּחֲוּוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ.

• תכלית ואופן שימוש – האוהל הכוהני הוא מקום להקרבת קורבנות ולטקסים נוספים שעליהם מופקדים הכוהנים, כפי שמתואר בחוקי הקורבנות בויקרא א–ז, המניחים מראש את קיומו של אוהל זה. לעומת זאת, האוהל הלא-כוהני משמש כמרחב נבואי, שבו ה' מדבר עם משה "פנים אל פנים" (שמות לג:יא),^[4] ובו גם העם יכול לבקש את ה' (לג:ז_ב). במקום כוהנים מקודשים, רק יהושע נמצא באוהל הלא-כוהני באופן קבוע (לג:יא).

 ^{שׁמות לג:יא} וְדִבֶּר יְ־הוָה אֶל־מֹשֶׁה פָּנִים אֶל־פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל־הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל.

הסיפורים המתרחשים על רקע האוהל הלא-כוהני

האוהל הלא-כוהני מופיע בשלושה סיפורים נוספים בתורה, אשר ולכולם קשר תמטי משותף: סמכותו הרוחנית של משה עוברת לאנשים המקבלים את רוחו (שבעים הזקנים ויהושע) ולא לכוהנים (אהרון) או לנביאים (מרים).

1. זימון הזקנים

בספר במדבר יא,^[5] משה מתלונן על כובד המשימה שהוטלה עליו לשאת את העם לבדו (יא:יד–טו). כתגובה, ה' מצווה עליו לאסוף שבעים מזקני ישראל אל אוהל מועד (פס' טז) כדי להעביר את סמכות ההנהגה ממשה כמנהיג יחיד אל קבוצה של אנשים בעלי השפעה מתוך העם:

^{במדבר יא:יז}…וְאָצַלְתִּי מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא־תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ.

משה אכן מציית לפקודה:

^{במדבר יא:כד}…וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל. ^יא:כה וַיֵּרֶד יְ־הוָה בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל־שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ.

הנבואה האקסטטית הזו היא מאורע חד-פעמי, ואינה מיועדת לסמן איש מהנוכחים כנביא נבחר; היא מסמנת רוח השורה על הזקנים, שמעניקה סמכות דתית ופוליטית.^[6] בדרך זו, ה' מייפה את כוחם של הזקנים, באופן זמני, לחלוק עם משה את האחריות והסמכות לגבי הקהילה. המספר שבעים אמור להתפרש באורח סמלי, כסימן לשלמות (ראו למשל, בראשית מו:כז; שמות א:ה).

2. השפלתם של אהרון ומרים

לאחר שאהרון ומרים קוראים תיגר על סמכותו הרוחנית של משה,^[7] וה' מזמן אותם לאוהל מועד שמחוץ למחנה (פסוק ד):

^{במדבר יב:ד} וַיֹּאמֶר יְ־הוָה פִּתְאֹם אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם. ^יב:ה וַיֵּרֶד יְ־הוָה בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם.

ה' מאשר את סמכותו הנבואית העליונה של משה, ומסביר כי היא נובעת מקרבתו הייחודית אל ה'. זו קרבה אינטימית שאין דומה לה, והיא מעבר לכישוריו של כל נביא אחר (פסוקים ד–ח).

^{במדבר יב:ח} פֶּה אֶל־פֶּה אֲדַבֶּר־בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְ־הוָה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה.

בעצם ההכרזה על עליונותו של משה על אהרון, המייצג את הסמכות הכוהנית, ועל מרים, המייצגת סמכות נבואית (שמות טו:כ), הקטע מעמיד את סמכותו הרוחנית של משה מעל זו של הכוהנים והנביאים.^[8]

3. מינוי יהושע כממשיכו של משה

הסיפור האחרון המתרחש באוהל הלא-כוהני הוא מינוי יהושע כממשיכו של משה. בניגוד לגרסה הכוהנית,^[9] באוהל זה אלעזר אינו מוזכר וגם זכות הירושה הכוהנית אינה מוזכרת: 

^{דברים לא:יד}...וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד. ^לא:טו וַיֵּרָא יְ־הוָה בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל־פֶּתַח הָאֹהֶל. // ^לא:כג וַיְצַו אֶת־יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ…

ה' מזַמֵּן בפשטות את יהושע ואת משה לאוהל מועד, ומתגלה אליהם מתוך עמוד הענן. אז הוא מצווה על יהושע להוביל את העם אל הארץ המובטחת.

כל הקטעים הלא-כוהניים העוסקים באוהל מועד נראים תוצר של אותה יד שביקשה לערער על הרשות הכוהנית ועל הסמכות הנבואית שאינן של משה. כיצד ומתי הם נתחברו?

אוהל מועד הלא-כוהני כיצירה ספרותית מאוחרת

על פי השערת התעודות הקלאסית, שלפיה המקורות J (יהוויסטי) ו-E (אלוהיסטי) מקדימים את המקור הכוהני, קטעי אוהל מועד הם מהמקור האלוהיסטי.^[10] ואולם גישה חלופית, שנעשתה פופולארית במחקר האירופי, רואה טקסטים לא כוהניים רבים כעיבודים בתר כוהניים.^[11]

על פי השערה זו, קטעי אוהל מועד הלא-כוהני היו חלק מעריכה עצמאית ומוגבלת,^[12] שהרי טביעת האצבע שלהם חסרה בקטעים הלא-כוהניים האחרים, והקטעים עצמם סותרים את הנושאים הסובבים אותם:

• שמות פרק לג אינו מתקשר ישירות לאפיזודת עגל הזהב, אשר בא לכאורה בעקבותיה.
• פרשת זימון הזקנים בבמדבר יא אינה קשורה כלל לפרשת השְׂלָו שהיא מצורפת אליה.
• התלונה על רמת נבואתו של משה בפרק יב אינה קשורה לאפיזודה בדבר נשיאת האישה הכושית המוזכרת קודם בפרק.
• התמונה שבה יהושע מוזמן לאוהל מועד מפריע את שטף הסיפור בדברים לא.

נראה שעורך הוסיף את הקטעים הללו לסיפורים שכבר היו קיימים קודם לכן.

הכניסה לאוהל: השערת קיום הנוסח הכוהני

יתרה מכך, נראה שאוהל מועד הלא-כוהני מניח מראש את קיומו של אוהל מועד הכוהני, ואפילו מהדהד אותו.^[13] הוא מציין את פתח האוהל (שמות לג:ט; במדבר יב:ה; דברים לא:טו) המוכר מן הנוסח הכוהני, שבו ה' שוכן בתוך האוהל ולכן מופיע בפתח בצורת כבודו כדי לפגוש את העם:

^{שׁמות כט:מב} עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל־מוֹעֵד לִפְנֵי יְ־הוָה אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם. ^כט:מג וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי.

הפתח שווה-ערך מבחינה מרחבית לביטוי "לפני ה'" ולכן הוא משמש כמקום מזבח הקורבנות,^[14] שם מתבצעת כל פעולת הקרבת הקורבנות, כמו גם טקסים פולחניים אחרים וטקסים ציבוריים.^[15] כיוון שכך, הכניסה לאוהל הכוהני היא המקום הראוי ל"מועד", כלומר למקום שבו נועדים ונפגשים.

בניגוד לכך, באוהל מועד הלא-כוהני אין מזבח והוא אינו מקום מפגש פומבי. ה' אינו נמצא באוהל זה, ולכן פתחו אינו "לפני ה'" ואין למרחב שלפניו משמעות של ממש. ובכל-זאת, כשה' מופיע בעמוד הענן בפני אנשים מסוימים (אהרון, מרים ויהושע) הוא עושה זאת בפתח האוהל (במדבר יב:ה; דברים לא:טו).

ייתכן שאוהל מועד הלא-כוהני נוצר בהתבסס על המסורת של אוהל מועד הכוהני, מתוך כוונת להסתייג ממנו ולהעמיד לו חלופה.

כוהנים מול זקנים: התנגשות עם ספר יחזקאל

הטקסטים הלא-כוהניים הנוגעים לאוהל מועד מתווכחים לא רק עם הטקסט הכוהני, אלא גם עם הטקסט המובא בפיו של הכוהן-הנביא יחזקאל, שלכתביו הייתה זיקה קרובה לטקסט הכוהני. יחזקאל מבקר בחריפות שבעים זקנים בני זמנו המקיימים בבית המקדש בירושלים טקס קטורת שהוא תועבה בעיניו:

^{יחזקאל ח:יא} וְשִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי בֵית־יִשְׂרָאֵל וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶן־שָׁפָן עֹמֵד בְּתוֹכָם עֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְאִישׁ מִקְטַרְתּוֹ בְּיָדוֹ וַעֲתַר עֲנַן־הַקְּטֹרֶת עֹלֶה.

אף על פי שהקשר בין שבעים הזקנים כאן ובין אלה המתוארים בבמדבר יא אינו ברור, לפחות ברמה הספרותית, הם נראים כמייצגים שני צדדים מנוגדים בוויכוח פולמוסי. לא זאת בלבד, יתכן שגם הטקסט בבמדבר יב מתפלמס עם יחזקאל.

בבמדבר יב, ה' אומר למרים ואהרון שהוא מתגלה אל נביאים הנחותים ממשה "במראה" או "בחידות". יחזקאל הוא הנביא היחיד במקרא המצטווה במפורש לחוד חידה (יחזקאל יז:ב). גם השימוש ב"מראה" כאמצעי להתגלות נבואית אופייני במיוחד לנבואות יחזקאל.^[16]

באמצעות הביטויים חידות ו"מראה" כמאפיינים של נביאים "נחותים", הקטע מבקר את סמכותו הנבואית של יחזקאל ומערער עליה, ובכך חותר תחת ביקורתו של הנביא כנגד שבעים הזקנים. זו דרך להבטיח את מעמדם של שבעים הזקנים שבאו לחלוק עם משה את סמכויותיו בסיפור הקודם.

סיפור קורח

בדומה לכך, הטקסטים הלא-כוהניים הנוגעים לאוהל מועד מתעמתים עם ביקורתם של הכוהנים על הנהגת העם בידי ההדיוטות, בסיפור המורכב על מרד קורח (במדבר טז–יז).^[17] על פי סיפור אוהל מועד הכוהני (במדבר טז:לה), 250 נשיאי העדה נענשים עקב ניסיון הקטרת הקטורת.^[18] אהרון מקבל את הסמכות הבלעדית (במדבר טז:יא; יז:יב–טו, טז–כד), בעוד שהמנהיגים האחרים נענשים.

לעומת זאת, באוהל מועד הלא-כוהני, שבעים זקני ישראל – המנהיגות העממית הקולקטיבית – מורמת ומועצמת (במדבר יא) מעל לכוהנים ולנביאים (במדבר יב). שם הזקנים בלבד מקבלים את הסמכות, ואהרון ומרים ננזפים (במדבר יב:ח, יא).^[20]

זקני יהוד בזמן בית המקדש השני

מטרתם העיקרית של קטעי אוהל מועד הלא-כוהניים היא להציג מבנה הנהגה שבו סמכותם של זקנים או מנהיגים עממיים יכולה להיות גבוהה מזו של הכוהנים והנביאים. איזו קבוצה או מוסד מייצגים שבעים הזקנים?^[21]

רובד הקטעים הלא-כוהניים על אוהל מועד מתאפיין בהתמקדותו ביצירת סמכות ומבנה מנהיגות חדשים תוך מאבק בקבוצת כוהנים. מאבק זה תואם את הנסיבות החברתיות והפוליטיות של התקופה הבתר-גלותית חסרת המלך, שבה קבוצות חברתיות ודתיות שונות נאבקו זו בזו על שאלות של שיקום החברה, ובמיוחד בכל הנוגע לסוגיית המנהיגות.^[22]

זקני העם נחשבו לעמוד התווך של המנהיגות הבתר-מלוכנית בתקופה הניאו-בבלית, יחד עם הכוהנים והנביאים (ראו למשל: ירמיהו כט:א; יחזקאל ז:כו). בעזרא ונחמיה מסופר שהמנהיגים ההדיוטות (למשל: ראשי האבות, חורים, זקנים) ייצגו את האומה בפני שלטונות האימפריה.^[23]

עזרא משתמש בסמכותם של "עצת השרים והזקנים" (עזרא י:ח), ונחמיה מזכיר את "היהודים" לצד 150 האורחים הסועדים על שולחנו, שולחן הפחה, (נחמיה ה:יז) ובהם אצילים, סגנים, וראשי שבטים. לפי המשוער יוחסה להם חשיבות רבה.

אזכורים אלה מורים על אפשרות קיומה של מועצה בלתי רשמית של אישים רבי השפעה מקרב העם. מועצה זו מקדימה את הופעתם של גופים סמכותיים וממוסדים יותר, כגון ה'גֶרוסיה' (מועצת הזקנים) ההלניסטית או הסנהדרין, המאוחרת עוד יותר.^[24]

אוהל מועד הלא-כוהני משקף את קולה של המנהיגות העממית, המיוצגת על ידי שבעים הזקנים. והרובד הטקסטואלי שבו הסיפורים נמצאים מייצג את מאמציהם של המחבר לתת לגיטימציה לסמכות של מועצת הזקנים ולתמוך בה בשלב מוקדם, כנגד קבוצת הכוהנים בקהילת יהוד בימי שיבת ציון.

מגוון קולות בתורה

התורה, שהושלמה ככל הנראה בתקופה הפרסית האמצעית או המאוחרת, משמרת הן את קולם של הכוהנים, והן את הקול שתמך במנהיגים העממיים, אותם "זקנים". עצם העובדה שהתורה כוללת בתוכה מגוון של קולות ושמצליחים להתקיים בה בעת ובעונה אחת טקסטים של מחברים שונים שכל אחד מהם בעל שייכות חברתית, פוליטית ודתית שונה, היא כשלעצמה מסר חשוב למדי.