איך הפכו כל הכהנים לבני אהרן
מוצאם של הכהנים: הגישה המסורתית
התורה מציינת בצורה ברורה מאוד את מוצאם של הכהנים.[1] בפסר שמות י-הוה מצווה על בניית המשכן ומודיע למשה שאחיו אהרן ובניו ימונו לכהניו של עם ישראל: [2]
שמות כח:א וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי…
בספר ויקרא מתואר טקס חניכה מפורט ("המילואים") שמשה עורך לאהרן ולבניו לפני כניסתם הרשמית לתפקידם הנצחי. אף שבשאר חלקי המקרא כהני בית אהרן מוזכרים רק פעמים ספורות אגב אורחא, בתקופת הבית השני הנחת העבודה המקובלת היא ש"כהן" פירושו צאצא מזרע אהרן. ספר נחמיה לדוגמא מכנה את הכהנים "בני אהרן":
נחמיה יב:מז וְכָל יִשְׂרָאֵל בִּימֵי זְרֻבָּבֶל וּבִימֵי נְחֶמְיָה נֹתְנִים מְנָיוֹת הַמְשֹׁרְרִים וְהַשֹּׁעֲרִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ וּמַקְדִּשִׁים לַלְוִיִּם וְהַלְוִיִּם מַקְדִּשִׁים לִבְנֵי אַהֲרֹן.
החל מסוף ימי הבית השני (70 לספירה) ועד ימינו התפיסה היהודית המקובלת היא שהכהנים הם צאצאיו של אהרן.[3] נקודת המוצא של התפיסה הזו, המשתקפת למשל במשנה ובתלמוד, היא שהכהנים מזרע אהרן הם היחידים שהורשו לעבוד את י-הוה במקדש או במזבח.
הקשיים בנרטיב המסורתי
קריאה היסטורית־ביקורתית של המקורות המקראיים מלמדת כי סיפור מוצאם של הכהנים מורכב הרבה יותר, וכי ברוב תקופת הבית הראשון או אף בכולה המילה "כהן" לא הייתה מילה נרדפת ל"אדם מזרע אהרן". הקורפוס המקראי שימר גם מסורות שאינן דבקות במודל האהרוני.[4] למעשה התפיסה של שכבת "כהונה אהרונית" המורכבת מצאצאיו של הכהן הגדול שנבחר בסיני היא מסורת מסוימת אחת המופרכת בידי מסורות אחרות בטקסט המקראי.[5]
כפי שחוקרים מראים הזהות הישראלית היא תוצר של תהליך הדרגתי שהתרחש בתקופת הברזל הקדומה (המאות ה־12-11 לפנה"ס) בקרב מגוון רחב של שבטים ובתי אב, יושבי אזור ההר בארץ כנען. התהליך כלל התפתחות וביסוס של עבודות הפולחן.[6] בתרחיש כזה לא ייתכן שרק משפחה אחת תשמש שכבת כהונה לכל שבטי ישראל השונים. לא מפתיע אפוא לגלות שהמקרא מזכיר מספר משפחות כהונה שאינן משתייכות לבית אהרן.
בני דוד – ברשימת התפקידים הרשמיים בחצר המלכות של דוד מוזכר כי בני דוד, לכאורה משבט יהודה, "כהנים היו" (שמואל ב ח:יח). [7]
לוויים – ספר דברים משתמש במונח "הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם" ומרמז על תפיסה לפיה הלוויים והכהנים חד הם. זוהי כמובן תפיסה שונה מן המודל הכהני שלפיו אהרן אבי הכהנים הוא רק ענף אחד בתוך שבט לוי. [8]
משה וצאצאיו – על פי הטקסט הכהני של התורה משה משמש ככהן עד שהוא עורך את טקסט החניכה של אהרן ובניו ולאחריו הם לבדם כהנים. עם זאת קווים רבים בדמותו של משה הם גם מאפיינים של כהן. משה הוא מקים המשכן ואדם הזוכה לשבח של "בכל ביתי נאמן הוא" מפי אלוהי ישראל (במדבר יב:ז). יתרה מזאת בתהילים צט:ו משה ואהרן מתוארים ככהנים בצוותא:
תהלים צט:ו מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ…[9]
הדימוי של משה ככהן משקף את תפיסתה של קבוצת כהנים מימי שיבת ציון שהאמינה כי אביה הקדמון הוא משה (על כן היא מכונה במחקר "הכהנים המושיים"). היה זה שבט הכהנים המרכזי של המקדש הצפוני בדן, מקדש שעל פי הכתוב הוקם על ידי נכדו של משה (שופטים יח:ל). ייתכן גם שהייתה זו שושלת עלי, כהן שילה.[10] עם זאת, המסגרת הסיפורית של התורה מציגה את משה כ"גדול הנביאים" (דברים לד:י) ונותן התורה ולא כאביה המייסד של משפחת כהונה כלשהי.
כהני צדוק
נראה כי שושלת הכהונה "המתחרה" לבית אהרן הבולטת מכולן היא שושלת בית צדוק, שהייתה בעלת מעמד מרכזי בבית המקדש בירושלים. הנביא יחזקאל, אדם שטרם הגלייתו לבבל בשנת 597 לפנה"ס שימש בעצמו ככהן בבית המקדש, מעלה על נס פעם אחר פעם את הכהנים מבית צדוק:
יחזקאל מ:מו לַכֹּהֲנִים שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ הֵמָּה בְנֵי צָדוֹק הַקְּרֵבִים מִבְּנֵי לֵוִי אֶל יְ־הוָה לְשָׁרְתוֹ.
יחזקאל מג:יט וְנָתַתָּה אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֲשֶׁר הֵם מִזֶּרַע צָדוֹק הַקְּרֹבִים אֵלַי נְאֻם אֲדֹנָי יְ־הוִה לְשָׁרְתֵנִי
יחזקאל מד:טו וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי…
יחזקאל מח:יא לַכֹּהֲנִים הַמְקֻדָּשׁ מִבְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתִּי אֲשֶׁר לֹא תָעוּ בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר תָּעוּ הַלְוִיִּם.
לא קל להתחקות אחר הנסיבות ההיסטוריות שיחזקאל מתאר. על כל פנים מדבריו עולה כי בעבר היו משפחות לווים רבות ראויות לכהונה אך אחרי ש"תעו הלווים" (יח' מח:יא) (אירוע שפרטיו לא נמסרו לנו) משפחת צדוק היא המשפחה היחידה שנותרה "כשרה" לשרת בקודש.[11] חשוב לציין כי בספר יחזקאל אין ולו אזכור אחד לאהרן או לכהנים בני אהרן.
הכהנים הגדולים של דוד
דמותו המקראית של צדוק שונה מדמותו של אהרן. צדוק אינו קשור למדבר או ליציאת מצרים אלא מתואר בספר שמואל כאחד הכהנים הגדולים בחצר דוד המלך:
שמואל ב ח:יז וְצָדוֹק בֶּן אֲחִיטוּב וַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֶבְיָתָר כֹּהֲנִים…
לפי ספר מלכים, הצמד של צדוק ואביתר/אחימלך[12] לא שרד זמן רב. מסופר כי בימי שלמה, אביתר ניצב לצד התומכים בהמלכת אדוניה, אחיו של שלמה, למלך על ישראל, ועל כן לאחר ששלמה עולה למלוכה הוא מדיח את אביתר מן הכהונה:
מלכים א ב:כז וַיְגָרֶשׁ שְׁלֹמֹה אֶת אֶבְיָתָר מִהְיוֹת כֹּהֵן לַי־הוָה לְמַלֵּא אֶת דְּבַר יְ־הוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עַל בֵּית עֵלִי בְּשִׁלֹה.
הפסוק הזה רומז גם על הקשר בין אביתר וכהני נוב ובית עלי (בית משה?), משפחה שהייתה ממונה על המשכן בשילה ושבעקבות חטאי בניה קוללה והודחה ממעמדה (שמואל א ג). צדוק, לעומת זאת, מגיע משום מקום, בלי הסבר על מוצאו הכהני או על הקשר בינו ובין דוד. ובכל זאת אחרי ששלמה מסלק את אביתר, צדוק הופך לאביה המייסד של משפחת הכהנים של בית המקדש בירושלים.
כדי להסביר את כניסתו הפתאומית של צדוק לבמה הוצעו במחקר שלל השערות, בין השאר שצדוק היה כהן כנעני בירושלים לפני הכיבוש הישראלי וצורף לשורות הכהונה הישראלית המתגבשת לאחר שדוד הפך את העיר את למצודתו האישית.[13] לטעמי מסתבר יותר כי צדוק הגיע ממשפחה כהונה ישראלית ששירתה באזור יהודה, שבטו של דוד,[14] והמינוי הכפול של אביתר וצדוק נבע מהרצון לכלול בעבודת הכהונה משפחת כהונה צפונית לצד משפחה דרומית.
יהיה מקורו של צדוק אשר יהיה, יש מקום לשאול איך ומתי נבלע בית צדוק בתוך בית אהרן. כדי לענות על השאלה עלינו "לנסוע בזמן" אל מקור מקראי מאוחר הרואה בזיהוי הזה דבר מובן מאליו.
עזרא הכהן – בן צדוק ובן אהרן
אף שבמסורת היהודית עזרא זכור יותר כ"עזרא הסופר" מאשר ככהן, בהצגתו הראשונה בפרק ז בספר עזרא, הייחוס הכהני שלו מקבל מקום נרחב:
עזרא ז:א וְאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּמַלְכוּת אַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ פָּרָס עֶזְרָא בֶּן שְׂרָיָה בֶּן עֲזַרְיָה בֶּן חִלְקִיָּה.ז:ב בֶּן שַׁלּוּם בֶּן צָדוֹק בֶּן אֲחִיטוּב. ז:ג בֶּן אֲמַרְיָה בֶן עֲזַרְיָה בֶּן מְרָיוֹת. ז:ד בֶּן זְרַחְיָה בֶן עֻזִּי בֶּן בֻּקִּי. ז:ה בֶּן אֲבִישׁוּעַ בֶּן פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הָרֹאש.
הניסיון של הפסוקים הללו לשרטט את אילן היוחסין של עזרא קשה מכמה היבטים. ראשית נראה שהמסורת הזו מכווצת דורות מסוימים, מדלגת על אחרים ומסדרת את הפרטים השונים בשושלת לצרכים רטוריים ולהדגשת הייחוס הכהני של עזרא. כפי שציינו חוקרים רבים, עזרא מוצג כבנו של שריה,[15] הכהן הגדול האחרון של ירושלים טרם הגלות (מלכים ב כה:יח).
מלכים ב כה:יח וַיִּקַּח רַב טַבָּחִים אֶת שְׂרָיָה כֹּהֵן הָרֹאשׁ וְאֶת צְפַנְיָהוּ כֹּהֵן מִשְׁנֶה וְאֶת שְׁלֹשֶׁת שֹׁמְרֵי הַסַּף… כה:כ וַיִּקַּח אֹתָם נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים וַיֹּלֶךְ אֹתָם עַל מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה. כה:כא וַיַּךְ אֹתָם מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְמִיתֵם בְּרִבְלָה בְּאֶרֶץ חֲמָת….
שריה מוצא להורג בידי הבבלים ב־586 לפנה"ס ואילו עזרא מגיע ליהודה בשנה השביעית למלכות ארתחשסתא הראשון (424-458 לפנה"ס), כלומר ב 451 לפנה"ס. אם המילה "בן" באילן היוחסין של עזרא משמעה בן ממש ולא צאצא, כלומר עזרא היה בנו של שריה ממש, הכרונולוגיה הזו מחייבת אותנו לומר שבעת עלייתו היה עזרא בן 135 לפחות, תרחיש מופרך לחלוטין.[16] עם זאת קשה לפקפק בעצם הייחוס הכהני של עזרא.[17]
המיזוג בין בית צדוק ובית אהרן
מתי החלו כהני בני צדוק לראות עצמם בני אהרן? לתהליך הזה אפשר להציע שני שחזורים שונים. השערה פופולרית במחקר בימינו היא שבתקופת הבית הראשון, אביה המייסד והבלעדי של משפחת הכהונה בירושלים היה צדוק, ואילו אהרן היה בגדר דמות שולית או עלומה. בהמשך, אחרי גלות בבל ושיבת ציון, בתקופת בניין הבית השני, כהנים "אהרניים" שנתמכו על ידי האימפריה הפרסית סיפחו או ניכסו את המסורות הצדוקיות ולקחו לעצמם את תפקיד הכהונה הגדולה.[18]
ההסבר הזה נסמך על שיטה המתארכת את מרבית החומר הכהני לתקופה הפרסית. אלו מאיתנו המתארכים את מרבית החומר הכהני לתקופת הבית הראשון חייבים לצאת מנקודת הנחה שכבר אז, ואולי כבר בימי דוד ושלמה, כהנים מבית צדוק ראו עצמם כצאצאי אהרן.[19]
בין אם ההצעה הראשונה היא הנכונה ובין אם השנייה, המחבר של עזרא ז מצהיר כי עזרא היה כהן לגיטימי משני צדדים: גם בן אהרן וגם בן צדוק.
ניכוס זהויות
החומר הספרותי והידע האנתרופולוגי שבידינו מלמדים כי בחברות קדומות כמו ממלכות ישראל ויהודה, אימוץ או ניכוס של דמויות כמו אהרן מטעמי חיזוק המעמד של הממונים על הפולחן היה מעשה רווח. חקר שושלות היוחסין במקרא למשל מראה כי סדרי היוחסין או מערכות היחסים בשושלות קדומות של קבוצות מסוימות נוטים להשתנות עם הזמן. כלומר על מנת לשקף את השינויים בתוך או בין מקטעים מסוימים בתוך השושלת, הדמויות ברשימה היוחסין מתחלפות זו עם זו או משנות את מקומן.[20]
כלב למשל בחלק מהמקורות הוא קנזי (במדבר לב:יב) ובחלק מהם – יהודאי (דברים הימים א ב:ט). בדומה לזאת, אשת משה נחשבת מדיינית אבל גם מוזכרת כקינית.[21] שמואל יכול להיחשב משבט אפרים (שמואל א:א, כ) או משבט לוי (דברי הימים א ו:יג).[22] באופן דומה, האם משה ואהרן הם בני אותו שבט או בני אותה אם?[23] התשובה תלויה במקור שאותו תשאלו.[24]
אם כן, במישור הספרותי וגם במישור החברתי מסתבר התרחיש שלפיו קבוצה מסוימת שבעבר לא השתייכה למסורת האהרנית החלה בשלב מסוים לחקות את דמותו של אהרן או לנכס אותה לעצמה. אך גם ההיפך מתקבל על הדעת – שהכהנים האהרניים "השליכו" את המסורות שלהם על קבוצות אחרות, והשתמשו בכוח ובהשפעה שלהם כדי לצבוע מסורות פולחניות ואגדות עצמאיות בגווני בית אהרן.[25]
בית אהרן כחותמת כשרות
הפיכתן של משפחות כהונה דוגמת בית צדוק לאהרוניות הייתה ככל הנראה תהליך שארך מאות שנים בממלכת יהודה. על מנת להנחיל זהות כהנית אחידה הפך אהרן לאביהם המייסד של הכהנים ושל כהני צדוק, ובסופו של דבר גם מלכי בית דוד שפעלו מטעמם הרוויחו מכך.
אם ההשערה הזו נכונה, כלומר אם כהני אהרן (ובראשם בית צדוק) ומלכי בית דוד עמדו בראש שכבת ההנהגה הדתית של ממלכת יהודה, מובן לנו היטב מדוע דווקא אנשים מזרע אהרן ומזרע דוד הם שנבחרו להוביל את שיבת ציון בראשית התקופה הפרסית.[26] הפרסים רצו לשמור על כוחם ביהודה באמצעות שכבת הנהגה מסורתית שתתווך בין נציגי האימפריה ובין האוכלוסייה המקומית, והבחירה בבית אהרן יוצאת מתוך הנחה שהקבוצה הזו הייתה משפחה כהונה רמת דרג בתקופה שטרם היציאה לגלות.
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
27 בפברואר 2023
|
עודכן לאחרונה
27 בפברואר 2023
מאמר זה הוא תרגום של "How All Kohanim Became Sons of Aaron" שפורסם במקור על ידי TheTorah.com במאי 2019. תורגם על ידי צוות האתר.
אני מודה לעורכי האתר על הצעותיהם המועילות ועל תרומתם הרבה למאמר זה.
המונח כהן משמש במקרא גם לאנשים שללא ספק אינם מזרע אהרן: מלכיצדק מלך שלם (בראשית יד:יח), כהני מצרים (בראשית מא:מה, מז:כב), כהני מדין (שמות ב:טז), ואפילו עם ישראל כולו (שמות יט:ו).
מעמד הכהונה נותר רכיב חשוב בתפיסה היהודית המסורתית גם אחרי חורבן הבית השני. במשנה (שנערכה בסביבות שנת 220 לספירה) הכהנים ועבודתם תופסים מקום מרכזי וחשוב בהתייחסויות הלכתיות ורעיוניות. גם בקרב היהדות הלא־רבנית מן התקופה נשמר יחס של כבוד לאנשים שטענו לייחוס כהני. ראו:
Matthew Grey, Jewish Priests and the Social History of Post-70 Palestine (PhD diss., University of North Carolina at Chapel Hill, 2011).
דיוויד קאר מציין כי תהליך ההתהוות של המקורות המקראיים מלמד על התפקיד המשתנה של המקורות בסביבה כהנית/פולחנית רבת עוצמה:
Carr, The Formation of the Hebrew Bible: A New Reconstruction (Oxford: Oxford University Press, 2011), 198–201, 214, 217.
ספר שמות שבידינו נראה כשילוב של לפחות שני סיפורי מוצא – סיפורו של י-הוה המוציא את ישראל מעבדות מצרים וסיפורו של י-הוה המוצא את ישראל במדבר. לדיון בנושא ראו: דוד פרנקל, "יציאת מצרים היא לא המסורת הבלעדית על עברו של עם ישראל", התורה (2022). לי נראה כי אהרן איננו רכיב מקורי באף אחת מן המסורות הללו.
דנתי בסוגיה הזו בפרוטרוט בפרק הראשון בספרי. ראו:
The Levites and the Boundaries of Israelite Identity (Oxford: Oxford University Press, 2017).
גם מבלי שישתמשו במונח הזה מפורשות, במקורות מקראיים שונים אפשר למצוא נשיאים, זקנים, שרי צבא, קדושים ו"שמאנים" מקומיים, נביאים ואפילו מלכים, המשתתפים במעשי פולחן "כהניים" במידה זו או אחרת. על אודות השמאניזם בדת הישראלית הקדומה ראו:
Robert D. Miller, “Shamanism in Early Israel,” Wiener Zeitschrift für die Kunde des Morgenlandes 101 (2011): 309–42.
ראו:
Merlin D. Rehm, “Levites and Priests,” Anchor Bible Dictionary 4:297–310.
הערת העורך: ל"גילוי המחודש" של הרעיון הזה על ידי תלמיד ישיבה חרדי ראו (בשם בדוי):
A. Avreich, “The Kohanim the Levi’im,” TheTorah (2013).
התיאור הזה מתאים לדימוי של משה ואהרן כיחידה אחת (שמואל א יב:ח, תהילים עז:כא, קה:כו, קו:טז), ששימשה כהנהגה משותפת של היציאה ממצרים שנשלחה מאת אלוהים. במיכה ו:ד היא מופיעה כהנהגה משולשת, הכוללת גם את מרים. הדימוי הזה מתקיים גם בחמשת חומשי התורה אולם מאופיין בהיררכיה ברורה יותר המעמידה את משה בראש הפירמידה.
בנושא "הכהנים המושיים" ראו: מארק לויכטר, "מי היו הלויים?", התורה (2021).
הערת העורך: לשחזור אפשרי אחד, המחבר בין הקטע הזה עם תיאור נוסף של מרד הלווים בסיפור קורח בספר במדבר, ראו:
Ely Levine, “The Historical Circumstances that Inspired the Korah Narrative,” TheTorah (2015).
בפסוק הזה אחימלך הוא בן אביתר אולם ממקורות אחרים עולה הפוך, כלומר אביתר היה בן אחימלך. אביתר בן אחימלך מוזכר כנצר האחרון של כהני נוב, שנטבחו כולם בהוראת שאול המלך:
שמואל א כב:כ וַיִּמָּלֵט בֵּן אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב וּשְׁמוֹ אֶבְיָתָר וַיִּבְרַח אַחֲרֵי דָוִד.
אביתר מביא עימו את האפוד, חפץ פולחני בעל כוח נבואי המשמש את דוד מספר פעמים (שמואל א כג:ו-יב, שמואל א ל:ז-ח).
לסקירה של ההשקפה הזו וביקורת עליה ראו:
Saul M. Olyan, “Zadok’s Origins and the Tribal Politics of David,” Journal of Biblical Literature 101 (1982): 177–179.
נראה כי תיאורי היוחסין המקראיים לא ניסו לשקף אירועים או קשרי משפחה מדויקים מבחינה היסטורית אלא בחרו במסורות מסוימות מתקופות קדומות שנראו כמקובלות על דעתו של קהל הקוראים או כמוכרות לאוזניו. ראו:
Olyan, “Zadok’s Origins,” 185–190.
יש לציין כי בדברי הימים א ה:מ לשריה יש בן אחר, יהוצדק, ואילו עזרא אינו מוזכר.
ראו:
Joseph P. Blenkinsopp, Ezra-Nehemiah, Old Testament Library (Louisville: Westminster John Knox Press, 1988), 136.
יש חוקרים המתארכים את עזרא לימי ארתחשסתא השני (358-404 לפנה"ס), השערה שכמובן מפריכה עוד את האותנטיות של הכתוב מבחינה היסטורית. לסקירה כוללת של התקופה הפרסית והיחס בינה ובין המקורות המקראיים והכרונולוגיה היהודית ראו:
Zev Farber, “The 220-Year History of the Achaemenid Persian Empire,” TheTorah (2017).
אם לא היה לו ייחוס כזה קשה להעלות על הדעת שסופר מתקופת בית שני (שככל הנראה כתב את הפסוקים הללו) ייחס לעזרא מורשת מפורטת כזו, "מסוגננת", או רגילה.
ראו: ,
Joachim Schaper, Priester und Leviten im achämenidischen Juda, Forschungen zum Alten Testament (Tübingen: Mohr Siebeck, 2000), 163–164; Gabriele Boccaccini, Roots of Rabbinic Judaism (Grand Rapids: Eerdmans, 2002), 63–68.
על אף שאני נוטה לחשוב שכהני צדוק היו כבר חלק מבית אהרן בימי דוד, עדיין תלויה ועומדת האפשרות שכהני צדוק אימצו את אהרן כאביהם הרוחני זמן רב אחרי תקופת צדוק, זאת במסגרת התייצבות המלוכה ביהודה, בדורות שאחרי דוד ושלמה. עם זאת, מנימוקים שייאלצו לחכות למאמר נוסף התהליך הזה היה חייב להתרחש לפני המחצית השנייה של המאה ה־8 לפנה"ס.
ראו:
Who was the Chronicler’s Audience? A Hint from his Genealogies,” Journal of Biblical Literature 122 (2003) 230-234.
למחקר קלאסי בנושא הנזילות הסוציולוגית והפוליטית בסיפורי היוחסין במקרא ראו:
Robert R. Wilson, Genealogy and History in the Biblical World (New Haven: Yale University Press, 1977)
הערת העורך: לדיון בנושא ראו:
Zev Farber, “Moses’ Father-in-Law: Midianite or Kenite?” TheTorah (2015).
התאמות שכאלו היו נפוצות במיוחד אצל קבוצות כהניות־קדושות, כלומר משפחות או שבטים בעלי כוח רוחני־אלוהי ובעלי מומחיות פולחנית. ראו:
Jeremy M. Hutton, “The Levitical Diaspora (I): A Sociological Comparison with Morocco’s Ahansal,” in Exploring the Longue Durée, ed. J. David Schloen (Winona Lake: Eisenbrauns, 2009), 227–228.
הערך העורך: לדיון בנושא ראו יצחק ששון, "משה, אהרן ומרים – האמנם היו אחים?", התורה (2023).
התופעה הזו מתרחשת גם במישור ההתהוות של הטקסט, כאשר מקור מקראי מסוים (המייצג את האינטרסים של קהילות או כותבים מסוימים) נשען על מוטיבים ממסורות קדומות יותר. מעשה או אגדה על ראובן עשויים לשאול מאפיינים מסיפור קדום יותר על שמעון ולהציגם כאילו תמיד היו חלק מן המורשת של ראובן. הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא סיפור דוד וגוליית בשמואל א יז הנוצר מתוך אנקדוטה די עמומה על אלעזר בן יערי שהורג את גוליית הגיתי (שמואל ב כא:יט). להרחבה על דוגמא זו ראו ישראל פינקלשטיין ונלי אשר סילברמן, דוד ושלמה: בין מציאות היסטורית למיתוס (תרגמה: ברוריה בן ברוך, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2006), 179–181. לדוגמא נוספת לתהליך כזה שכלל את יעקב אבינו, ראו:
Zev Farber, “Jerubaal, Jacob and the Battle for Shechem: A Tradition History,” Journal of Hebrew Scriptures 13 (2013): Article 12.
במאמר זה אני דן אך ורק בהפיכתו של בית אהרן לבית הכהונה המרכזי. דיון על מוצאם של כהני אהרן ועל אביהם המייסד דורש מקום משל עצמו.
ראיות לדבר אפשר למצוא במקורות טקסטואליים העוסקים במאורעות השנים 515-522 לפנה"ס. ראו חגי א:א; זכריה ג:ח; ד:ו-י; עזרא ב:ב; נחמיה ז:ז.
מאמרים קשורים :