יציאת מצרים היא לא המסורת הבלעדית על עברו של עם ישראל

התורה מפצירה בנו לזכור וללמד את יציאת מצרים, לכן מפתיע לגלות כי כמה קטעים מקראיים ככל הנראה לא מכירים את האירוע הזה ומוסרים לנו מסורת אחרת: אלוהים מצא את ישראל במדבר.

הדפסה
שיתוף
הדפסה
שיתוף

אוהלי בדואים בערבות ירדן, דצמבר 1961. Ted Swedenburg / Flickr

התפקיד הראשי של יציאת מצרים

אין ספק כי יציאת מצרים היא האירוע החשוב ביותר בזיכרון המקראי. היא הרבה יותר בולטת ממתן תורה בסיני, לדוגמה.[1] סיפור ירידת אברהם למצרים הוא רמז מטרים ליציאת מצרים (בראשית יב:י-כ),[2] היציאה מהשעבוד מוזכרת לאברהם בנבואה בברית בין הבתרים (בראשית טז:יג-טז), ובהמשך המקרא שבה ומתוארת ביתר שאת במקורות המספרים על מעשי החסד שעשה אלוהים עם עמו (דברים כו:ה-ט; יהושע כד; תהילים עח; קה; קו; קלה; קלו; יחזקאל כ; נחמיה ט).

בעשרת הדיברות אלוהים לא מציג את עצמו בפני בני ישראל כבורא העולם, אלא כאל שהוציא אותם מארץ מצרים (שמות כ:ב), ורומז כי שחרור בני ישראל מן העבדות במצרים הוא שהעניק לו את הזכות לדרוש את נאמנותם.[3] ואכן, על פי במדבר טז:מא, המטרה של יציאת מצרים הייתה להפוך את אלוהים לאלוהי ישראל.[4] כל מערכת היחסים שבין ישראל ואלוהיו מתבססת לפיכך על האירוע הזה.

עניין נוסף המבליט את המרכזיות של רעיון יציאת מצרים במקרא הוא הדימויים המיתולוגיים שמלווים אותה בחלק מן המקורות (תהלים עז:יב-כא; ישעיהו נא:י).

יציאת מצרים לא רק משמשת בסיס לקשר העכשווי של ישראל עם אלוהיו, אלא גם כאבטיפוס לאירועי הגאולה העתידית (ישעיהו יא:טו-טז; מג:טז-כ; מח:כ-כא).[5] אין ספק כי אין אירוע אחר בתולדות ישראל שזכה לתפקיד מרכזי כל כך בקורפוס המקראי. אף כל זאת, נראה כי כמה קטעים מקראיים לא מודעים כלל ליציאת מצרים.

קטעים מקראיים שככל הנראה לא שמעו על יציאת מצרים

הנבואות על הגויים: השמטת ענישת מצרים

אחת מן הסוגות הפחות מוכרות בספרות הנבואית היא "הנבואות על הגויים."[6] הדוגמה המפורסמת ביותר לסוגה זו נמצאת בתחילת ספר עמוס, עת מכריז הנביא על החורבן שיומט על כמה מן הממלכות השכנות של ישראל בעקבות הפשעים שביצעו נגד אומות אחרות בכלל וישראל בפרט. הנבואה הרביעית והאחרונה של בלעם (במדבר כד:טז-כד) המודיעה על חורבנן של אומות שונות, בפרט של מואב, היא טקסט נוסף מן הסוגה הזו.[7]

בתוך הסוגה הזו יש כמה טקסטים שעוסקים במצרים ומכריזים על הדין והנקמה שאלוהים יעשה עימה, לרוב כי נכשלה לשמש בת ברית נאמנה לישראל. מפליא מאוד לראות כי בכל הנבואות על הנקמה האלוהית שתַכֶּה במצרים (ישעיהו יט; ירמיהו מו; יחזקאל כט-לב) לא מוזכרת ולו פעם אחת העובדה שבני ישראל היו נתונים בעבר בשעבוד אכזרי תחת שבטה של מצרים. השתיקה הזו בולטת עוד יותר על רקע התֶמָה המרכזית בנבואות הללו – חטאיה הגדולים של מצרים. באף אחת מן הנבואות הללו גם אין שום רמז לאותות ולמופתים שעשה אלוהים נגד מצרים.

יחזקאל: ענישת מצרים בפעם הראשונה?

נבואות יחזקאל על מצרים שייכות לימיה האחרונים של ממלכת יהודה. הנביא מכריז על חורבן מצרים, שיגיע על שהיא נוהגת כאילו הייתה אלוהים עלי אדמות ועל הגאווה שלה בניסיון לעמוד נגד ממלכת בבל, כלי הענישה של אלוהים. ביחזקאל ל:יט אלוהים מודיע כי "וְעָשִׂ֥יתִי שְׁפָטִ֖ים בְּמִצְרָ֑יִם וְיָֽדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְ־הוָֽה." הפסוק הזה משתמש בלשון זהה לזו שבספר שמות (ז:ד-ה; יב:יב; יד:יח). למרות זאת, ובניגוד למצופה, הוא לא מזכיר שאלוהים כבר עשה שפטים במצרים בעבר וכבר גרם לה לדעת שהוא י־הוה.

הכתוב ביחזקאל כב:ז-ח מכריז כי אלוהים יכסה את מאורות השמים מעל מצרים וייתן חושך על ארץ מצרים. גם כאן אמירה מעין "כאשר עשיתי לבני ישראל בעבדותם בארץ מצרים" נעדרת.[8] באופן דומה, ספר יואל, אחד מספרי תרי עשר שזמנם לא ידוע, מדבר על מכת ארבה נוראית שאלוהים יביא על יהודה עקב חטאיה. היעדר של אזכור כלשהו למכת הארבה במצרים בולט במיוחד על רקע התיאור הארוך של המכה הזו ושל ההרס הגדול שתמיט על הארץ.

יש לציין כי כמה סיפורים מקראיים כן מהדהדים במפורש את מכות מצרים. כך למשל בסיפור הקרב של ישראל עם פלישתים בימי עלי, כאשר הפלישתים רואים כי ארון הברית הובא אל שדה הקרב הם אומרים זה לזה (שמואל א ד:ח): "א֣וֹי לָ֔נוּ מִ֣י יַצִּילֵ֔נוּ מִיַּ֛ד הָֽאֱלֹהִ֥ים הָֽאַדִּירִ֖ים הָאֵ֑לֶּה אֵ֧לֶּה הֵ֣ם הָֽאֱלֹהִ֗ים הַמַּכִּ֧ים אֶת־מִצְרַ֛יִם בְּכָל־מַכָּ֖ה בַּמִּדְבָּֽר."[9]

אחרי שהפלישתים שובים את ארון הברית וסובלים ממוות ומהרס, הכוהנים וחוזי העתידות שלהם דוחקים בהם לפייס את אלוהי ישראל (שמואל א ו:ו): "וְלָ֤מָּה תְכַבְּדוּ֙ אֶת־לְבַבְכֶ֔ם כַּֽאֲשֶׁ֧ר כִּבְּד֛וּ מִצְרַ֥יִם וּפַרְעֹ֖ה אֶת־לִבָּ֑ם? הֲלוֹא֙ כַּֽאֲשֶׁ֣ר הִתְעַלֵּ֣ל בָּהֶ֔ם וַֽיְשַׁלְּח֖וּם וַיֵּלֵֽכוּ?" אם הפלישתים והכוהנים שלהם מזכירים את מכות מצרים, מדוע נביאי ישראל שמדברים במפורש על העונש האלוהי שיבוא על מצרים לא עושים זאת?[10]

תהילים מד: כך אבותינו סיפרו לנו

כמה טקסטים מקראיים קדומים יחסית שנושאים אופי לאומי לא מזכירים את יציאת מצרים, למשל תהילים מד או תהילים פג:י-יב. בתהילים מד מופיעים דברי תחנונים לאלוהים להצלת ישראל מפני תבוסה. המשורר מפציר באלוהים לחזור על מעשי הגבורה שלו מן העבר, ופותח במשפט:

תהלים מד:ב אֱלֹהִ֤ים׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ שָׁמַ֗עְנוּ אֲבוֹתֵ֥ינוּ סִפְּרוּ לָ֑נוּ פֹּ֥עַל פָּעַ֥לְתָּ בִֽימֵיהֶ֗ם בִּ֣ימֵי קֶֽדֶם: מד:ג אַתָּ֤ה׀ יָדְךָ֡ גּוֹיִ֣ם ה֭וֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵ֑ם תָּרַ֥ע לְ֝אֻמִּ֗ים וַֽתְּשַׁלְּחֵֽם:

הסיפור שאבות בני ישראל הקדומים מספרים לילדיהם במזמור עוסק אך ורק בנפלאות שעשה אלוהים בכיבוש הארץ, זאת למרות הציווי המקראי החוזר ונשנה על הורים לספר לילדיהם את סיפור יציאת מצרים (שמות יג:ח-ט, יד-טז; דברים ו:כ-ג). הסיפור על אלוהים שהוציא את בני ישראל ממצרים ושהרס את הצבא המצרי כולו בידו החזקה ובזרועו הנטויה נעדר לחלוטין.

חשוב לציין כי הסיפור שמספרים האבות הקדומים לא אמור לעסוק בעבר הקרוב, כי אם ב"ימי קדם". קריאה פשוטה של המזמור לא ממש מותירה את הרושם כי בתקופה הסמוכה לכיבוש הארץ התחוללו אירועים מופלאים עוד יותר.

תהילים פג: דגם הגאולה של... תקופת השופטים

מזמור פג דומה למזמור מד. הוא משקף את הפחד של ישראל מפני ברית של כמה אומות, ביניהן אשור, שתפעל נגדו. פסוקים י-יב מבקשים:

תהלים פג:י עֲשֵֽׂה לָהֶ֥ם כְּמִדְיָ֑ן כְּֽסִֽיסְרָ֥א כְ֝יָבִ֗ין בְּנַ֣חַל קִישֽׁוֹן: פג:יא נִשְׁמְד֥וּ בְֽעֵין דֹּ֑אר הָ֥יוּ דֹ֗מֶן לָאֲדָמָֽה: פג:יב שִׁיתֵ֣מוֹ נְ֭דִיבֵמוֹ כְּעֹרֵ֣ב וְכִזְאֵ֑ב וּֽכְזֶ֥בַח וּ֝כְצַלְמֻנָּ֗ע כָּל־נְסִיכֵֽמוֹ: פג:יג אֲשֶׁ֣ר אָֽ֭מְרוּ נִ֣ירְשָׁה לָּ֑נוּ אֵ֝֗ת נְא֣וֹת אֱלֹהִֽים׃

גם כאן המזמור לא מכריז: "עשה להם כפרעה בארץ מצרים ובים סוף", ואיננו שומעים משהו דומה לבקשתו של גדעון מאלוהים "בִּ֣י אֲדֹנִ֔י וְיֵ֤שׁ יְהוָה֙ עִמָּ֔נוּ וְלָ֥מָּה מְצָאַ֖תְנוּ כָּל־זֹ֑את וְאַיֵּ֣ה כָֽל־נִפְלְאֹתָ֡יו אֲשֶׁר֩ סִפְּרוּ־לָ֨נוּ אֲבוֹתֵ֜ינוּ לֵאמֹ֗ר הֲלֹ֤א מִמִּצְרַ֨יִם֙ הֶֽעֱלָ֣נוּ יְהוָ֔ה וְעַתָּה֙ נְטָשָׁ֣נוּ יְהוָ֔ה וַֽיִּתְּנֵ֖נוּ בְּכַף־מִדְיָֽן" (שופטים ו:יג).

המעשים שרואה המזמור שלנו כסמל לגאולה האלוהית נעוצים בתקופת השופטים (השוו לשופטים ד-ה, ח) ולא ביציאת מצרים. אין שום רמז לרעיון המוזכר למשל בדברים ד:

דברים ד:לב כִּ֣י שְׁאַל נָא֩ לְיָמִ֨ים רִֽאשֹׁנִ֜ים אֲשֶׁר הָי֣וּ לְפָנֶ֗יךָ לְמִן הַיּוֹם֙ אֲשֶׁר֩ בָּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים׀ אָדָם֙ עַל הָאָ֔רֶץ וּלְמִקְצֵ֥ה הַשָּׁמַ֖יִם וְעַד קְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם הֲנִֽהְיָ֗ה כַּדָּבָ֤ר הַגָּדוֹל֙ הַזֶּ֔ה א֖וֹ הֲנִשְׁמַ֥ע כָּמֹֽהוּ… ד:לד א֣וֹ׀ הֲנִסָּ֣ה אֱלֹהִ֗ים לָ֠בוֹא לָקַ֨חַת ל֣וֹ גוֹי֘ מִקֶּ֣רֶב גּוֹי֒ בְּמַסֹּת֩ בְּאֹתֹ֨ת וּבְמוֹפְתִ֜ים וּבְמִלְחָמָ֗ה וּבְיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְמוֹרָאִ֖ים גְּדֹלִ֑ים כְּ֠כֹל אֲשֶׁר עָשָׂ֨ה לָכֶ֜ם יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֶֽיךָ:

ברור שעלינו להיות זהירים מהסקת מסקנות מרחיקות לכת מן השתיקה במקרים מסוג זה. חוסר התייחסות אינו בהכרח חוסר מודעות. אולם לכל הפחות אנו יכולים לתהות, אם עבור מחבר המזמור וקהל שומעיו היה סיפור יציאת מצרים סיפור מרכזי של ניצחון אלוהי בתולדות ישראל כפי שהוא מתואר בדברים ד.

שירת הים: לא תודה על יציאת מצרים!

אין זה המקום לדיון מפורט בשירת הים (שמות טז:אב-יח), אולם בולט לעין כי השירה לא מזכירה במפורש את יציאת בני ישראל ממצרים, אף שהיא כן מתארת את טביעת המצרים בים סוף (פסוק ד). פסוק ט מציין:

שמות טו:ט אָמַ֥ר אוֹיֵ֛ב אֶרְדֹּ֥ף אַשִּׂ֖יג אֲחַלֵּ֣ק שָׁלָ֑ל תִּמְלָאֵ֣מוֹ נַפְשִׁ֔י אָרִ֣יק חַרְבִּ֔י תּוֹרִישֵׁ֖מוֹ יָדִֽי:

לדעתי האמירה הזו לא ממש נשמעת כמו ניסיון לתבוע בעלות מחודשת על עבדים נמלטים, אלא יותר כמו ניסיון לפשוט על קבוצה פגיעה כלשהי ולבזוז אותה.

שירת דבורה כלל לא מזכירה את היציאה ממצרים, למרות שמצטיירת בה תמונה דומה של אלוהים המשתמש במים כדי להביס את האויב (פסוקים כא-כב). ייתכן ששמות טז:ד הוא פסוק מאוחר יותר. זה הפסוק היחיד שמזכיר את מרכבות פרעה ואת ים סוף. שאר הפסוקים (א-ב, ו-י) ממשיכים ומתארים את "סוס ורוכבו", "אויב", ו"ים", אך ללא התייחסות לישות ספציפית, וללא חיבור כלשהו של שירת הים למסורת היציאה ממצרים.

מתיאור זה אפשר לדמיין כי בני ישראל היו קבוצה שהותקפה במדבר, ליד הים, וזכתה להצלה אלוהית. אחרי ההצלה הזו, אלוהים הוביל אותה אל הארץ. יכול להיות שהרעיון הזה נרמז בירמיהו לא:ב:

כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה מָצָ֥א חֵן֙ בַּמִּדְבָּ֔ר עַ֖ם שְׂרִ֣ידֵי חָ֑רֶב הָל֥וֹךְ לְהַרְגִּיע֖וֹ יִשְׂרָאֵֽל:

האם במצרים לא מצא ישראל חן?[11]

תהילים למלך: העלמת מסורת מצרים-סיני?

ראייה אחרונה היא מזמורי התהילים הרבים המדגישים את חשיבותם של בית דוד ומלכו ו/או של ציון. אף אחד מן המזמורים הללו (ב, יח, מה, עב, פט, קכב, קכה ועוד) אינו מאזכר בדרך כלשהי את המסורת של יציאת מצרים. המזמורים שכן מאזכרים את מסורת יציאת מצרים הם מזמורים שמקורם בממלכה הצפונית (תהילים פ;פא)[12] או מזמורים מאוחרים (קה-קו, קלה-קלו).[13]

יש חוקרים הסבורים כי בקרב מעגלים יהודאיים נעשה מאמץ רב לדחוק הצידה או להעלים את מסורת מצרים-סיני. הברית של ישראל ואלוהיו המבוססת על יציאת מצרים היא ברית על תנאי: ללא עמידה בתנאי הברית, ההבטחות שלה עתידות לפוג (השוו עם ויקרא כו; דברים כח). היהודאים הללו רצו להבליט את ברית בית דוד־ציון וביקשו להדגיש כי ההבטחות האלוהיות למלך אינן הבטחות על תנאי (השוו עם שמואל ב יב-טז). לפיכך היה עליהם לדחוק הצידה את מסורת יציאת מצרים. אידאולוגיה חזקה של שושלת לא הצליחה לתקוע יתד בממלכה הצפונית, ועל כן המסורת של יציאת מצרים יכלה לשגשג בתוכה ללא הפרעה.[14]

יתרה מזאת, ברית מצרים-סיני הדגישה את הבחירה הישירה בעם כולו. הרצון היהודאי להדגיש את המעמד הייחודי של מלך בית דוד כבחיר האל ושל ציון כמקום משכנו, היה עשוי אם כך להוביל לרצון לדחוק את המסורת של מצרים-סיני. רק דרך התיווך של דוד ושל ציון שנבחרו ישירות בידי האל, אפשר היה לראות בעם נבחר בעקיפין על ידי האל (השוו למשל עם תהילים פט:כז-כח ועם שמות ד:כב; יט:ה-ו)[15] אף שהסברים מעין אלו נשמעים משכנעים, איננו צריכים לשלול את האפשרות האחרת: המסורת של יציאת מצרים לא נדחקה הצידה במכוון, אלא כמעט (או בכלל) ולא הייתה ידועה במילייה התרבותי הזה של יהודה.

אלוהים מוצא את ישראל במדבר

אם התפיסה כי ישראל הגיע ממצרים לא תמיד שלטה בכיפה, איזו תפיסה כן שלטה? הכתוב בדברים לב:י, בשירת האזינו, מספר לנו: "יִמְצָאֵ֨הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן." נאמר כאן כי אלוהים "מצא" את ישראל במדבר במצב של חוסר אונים חמור, וכי הביא אותם אל ארץ משגשגת, טיפח והעצים אותם עד שהשמינו ומרדו בו (פסוקים י-טז). בכל ארבעים ושלושת פסוקי השירה כלל לא מוזכרת יציאת מצרים! נשמע כי מוצאו של ישראל הוא המדבר, ולא מצרים.

על פי ספר דברים שבידינו, שירת האזינו נכתבה על ידי משה כאזהרה מפני אירועי העתיד (דברים לא:יט-כב, ל; כב:מד). קשה מתקבל על הדעת כי שיר שנכתב על ידי משה – האיש שהוציא לא מזמן את בני ישראל ממצרים – לא יהיה מודע ליציאה ממצרים. אולם בחינה מדוקדקת יותר של השיר, ללא המסגרת הנוכחית שלו, לא מעלה שום ראייה כי השיר במקורו שויך למשה. השיר מביט קדימה על גאולת ישראל (פסוקים לד-לו) וייסורים שסבל ישראל מידי אויב נחות מתוארים כאירועים שכבר התרחשו (פסוקים טז-ל).

מכאן ניתן להסיק שהשיר הזה חייב היה להיכתב בנקודת שפל כלשהי בתולדות ישראל בארצו. הוא לא נכתב מנקודת מבטו של משה שעבר את המדבר אחרי יציאת מצרים. חסרונה של יציאת מצרים הולך יד ביד עם האמירה של פסוק י, שמתמקדת אך ורק במדבר. עבור השירה הזו ועבור האנשים שהביאו אותה לקדמת הבמה, ישראל לא בא לארץ כנען מארץ מצרים, כי אם מן המדבר.

המשמעות של מסורת המדבר

המסורת הזו משקפת ככל הנראה מציאות היסטורית כלשהי. אם ישראל שבו וסיפרו כיצד אלוהים מצא אותם במדבר והביא אותם אל הארץ, סביר להניח כי היו קבוצות ישראליות שבאמת באו ממנו. זה ככל הנראה סיפורם של ה"רֵכָבִים", קבוצה שחיה אורח חיים נוודי, נמנעה מיין ומעבודה חקלאית וגרה באוהלים (ירמיהו לה).[16] אין ספק כי גם אחרים, שלא שמרו על אורח חיים נוודי בקפדנות כזו, עדיין זכרו את מקורם הנוודי.

מדוע ימציאו אנשים שעובדים בשדות וקוצרים את יבולם סיפורים חסרי בסיס על מוצאם העתיק במדבר? מדוע יתארו את אבותיהם המייסדים כרועי צאן נודדים ולא כחקלאים?[17] כפי הנראה קבוצות שונות בישראל ששימרו זיכרונות מסוג זה על מוצאן דמיינו את ישראל כולו כעם נודד במדבר, וייחסו את הסיפור גם לקבוצות אחרות. אלו בסופו של דבר קיבלו את המסורת הזו על עצמם וחיברו אותה למסורותיהן שלהן שעסקו ביציאת מצרים.

במילים אחרות, המוטיבים של יציאת מצרים ושל נדודי המדבר היו במקור מוטיבים נפרדים של קבוצות שונות. מאוחר יותר הם שולבו כאשר הקבוצות הללו התמזגו ונעשו מה שאנו קוראים ישראל.[18]

הרעיון שישראל התחיל את הקריירה שלו כעם מדברי עשוי גם להיות רמוז בקטעים מקראיים אחרים:[19]

ירמיהו ב:ב זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַהֲבַ֖ת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה
תהלים סח:ח אֱֽלֹהִ֗ים בְּ֭צֵאתְךָ לִפְנֵ֣י עַמֶּ֑ךָ בְּצַעְדְּךָ֖ בִֽישִׁימ֣וֹן סֶֽלָה

על פי מסורת המדבר, מעשה החסד האלוהי המרכזי שעל בסיסו עומדת מערכת היחסים שבין ישראל ואלוהיו לא קשור כלל לשחרור מהעבדות. במסורת הזו אלוהים אינו מושיע את העם משעבוד זר, וישראל אינה אומה היוצאת לחופשי מעבודת בני אדם למטרה הישירה והנעלה של עבודת אלוהים (ראו שמות יט:ד-ו; ויקרא כה:נה). במקום זאת אלוהים הוא מי שנותן לעמו ארץ פורייה עבור יישוב קבע, וישראל היא אומה מכובדת ובעלת טריטוריה, ממש כמו אומות מכובדות אחרות.

ברור שמצופה מישראל לנהוג בנאמנות כלפי האל היחידי שהביא אותם לארץ ראויה למגורים (השוו עם דברים לב:טז-יח), אולם על פי התפיסה הזו ישראל איננו "ממלכת כהנים וגוי קדוש", המתמקד באופן מוחלט בעבודת האל. במקום זאת ישראל הוא עם ככל העמים, השומר אמונים לאל שהשגיח עליו במדבר והביא אותו לכנען.

מכאן עולה שהניגוד המוחלט של ישראל כעם מכובד ובעל טריטוריה היא המדבר, מקום של שוטטות וחוסר ביטחון. על פי התפיסה הזו מצרים היא ניגוד לא מוצלח למעשה החסד האלוהי המייסד, שכן מצרים נחשבה להתגלמות השפע באותה תקופה (ראו בראשית יג:י).

ההפיכה של יציאת מצרים לאירוע לאומי

ייתכן שגם יציאה ממצרים התרחשה באופן כלשהו. אם כך היה הדבר, מדובר ככל הנראה בקבוצות מצומצמות של ישראלים. אין ספק כי בתחילה הסיפור הזה נזכר וסופר בקרב קבוצה מצומצמת בלבד. כך ניתן להבין מדוע יציאת מצרים לא מוזכרת בכל כך הרבה הקשרים שבהם היינו מצפים למצוא אותה; מדוע במקרא אפשר לזהות גם מסורות חלופיות על מוצאו של עם ישראל; ומדוע בכמה מקורות אפשר לזהות את יציאת מצרים כהתפתחות מאוחרת. רק כאשר מחברי המקרא חיפשו יותר ויותר אחר סיפור אחיד כלל ישראלי, תוארה יציאת מצרים כאירוע הנוגע לעם כולו, ומסורתם של יחידים הפכה למסורת הכלל.

נספח

האם הייתה יציאת מצרים היסטורית?

יש היסטוריונים הטוענים כי ליציאת מצרים אין שום בסיס היסטורי. אף שאינני היסטוריון, אני מתקשה לקבל זאת. אף כי בכמה הקשרים יציאת מצרים משנית לטקסט, בכמה הקשרים היא מקורית, ומשתקפת בכמה מן המסורות הקדומות יחסית של ישראל (השוו למשל עם במדבר כד:ח; הושע ב:יז; יב:י; יד; עמוס ט:ז; תהילים פ:ט; פא:ו, יא)

יש חוקרים שהציעו כי המסורת של יציאת מצרים צמחה בתוך שבט לוי,[20] ויש כמה ראיות שעשויות להורות על הכיוון הזה. ראשית, אנו שומעים על כמה דמויות משבט לוי הנושאות שמות מצריים וקשורות ביציאת מצרים. המפורסם מכולן הוא כמובן משה, אבל הדבר נכון גם לגבי חפני ופנחס, בני עלי כהן שילה.[21] בנוסף שמואל א ב:כז-כח מציין מסורת – שלא מוזכרת בתורה – לפיה אלוהים בחר בבית עלי לשרת ככהנים בישראל כאשר היה במצרים.

השחזור הזה עשוי להסביר מדוע בני לוי היו חסרי נחלה – "בני ישראל" הקדומים כבר יישבו את הארץ כאשר בני לוי הגיעו אליה. הוא גם עשוי להסביר מדוע שירת דבורה, המונה את שבטי ישראל (שופטים ה:יד-יח) לא מזכירה את שבט לוי; הם היו ככל הנראה במצרים באותה העת.

השחזור הזה משכנע ברובו, אך איננו ודאי. על כל פנים, העיקרון שיציאת מצרים לא החלה כמסורת כלל ישראלית משותפת אלא צמחה מתוך אירוע בקנה מידה קטן יותר שעברה קבוצה קטנה יותר נראה לי סביר ביותר.

הערות שוליים

הערות שוליים

ד"ר הרב דוד פרנקל כתב את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטה העברית בירושלים, בהנחיית פרופ' משה וינפלד. הוא מלמד מקרא לתלמידי תואר שני ומוסמכים לרבנות במכון שכטר ללימודי היהדות בירושלים ומחבר של מספר ספרים.