תהילים קי"ד: תיאור ייחודי של יציאת מצרים שנועד לעודד את יהודי בבל לשוב לארץ

מזמור קי"ד הוא פרק התהילים השני בקריאת הַלֵּל.^[1] מזמור קצר זה, העוסק לכאורה ביציאת מצרים, כולל שמונה פסוקים^[2] המחולקים לארבעה חלקים שווים:

א) ביציאת מצרים היו ישראל לנחלתו הקדושה של אלוהים:

^קיד:א בְּצֵ֣את יִ֭שְׂרָאֵל מִמִּצְרָ֑יִם בֵּ֥ית יַ֝עֲקֹ֗ב מֵעַ֥ם לֹעֵֽז.^{[3] קיד:ב} הָיְתָ֣ה יְהוּדָ֣ה לְקָדְשׁ֑וֹ יִ֝שְׂרָאֵ֗ל מַמְשְׁלוֹתָֽיו.

ב) הים, הנהרות, ההרים והגבעות מגיבים למאורע:

^קיד:ג הַיָּ֣ם רָ֭אָה וַיָּנֹ֑ס הַ֝יַּרְדֵּ֗ן יִסֹּ֥ב לְאָחֽוֹר. ^קיד:ד הֶֽ֭הָרִים רָקְד֣וּ כְאֵילִ֑ים גְּ֝בָע֗וֹת כִּבְנֵי־צֹֽאן.

ג) פנייה בשאלה לתצורות הנוף שהוזכרו:

^קיד:ה מַה־לְּךָ֣ הַ֭יָּם כִּ֣י תָנ֑וּס הַ֝יַּרְדֵּ֗ן תִּסֹּ֥ב לְאָחֽוֹר. ^קיד:ו הֶֽ֭הָרִים תִּרְקְד֣וּ כְאֵילִ֑ים גְּ֝בָע֗וֹת כִּבְנֵי־צֹֽאן.

ד) ציווי נוסף לטבע:

^קיד:ז מִלִּפְנֵ֣י אָ֭דוֹן ח֣וּלִי אָ֑רֶץ מִ֝לִּפְנֵ֗י אֱל֣וֹהַּ יַעֲקֹֽב. ^קיד:ח הַהֹפְכִ֣י הַצּ֣וּר אֲגַם־מָ֑יִם חַ֝לָּמִ֗ישׁ לְמַעְיְנוֹ־מָֽיִם.^[4]

מבנה מהודק

מבנה המזמור פשוט מאוד: כל יחידה מורכבת משני פסוקים – לא יותר ולא פחות. היחידות מחוברות באמצעות החזרה על פסוקים ג–ד באמצעות הפיכתם לשאלה בפסוקים ה–ו.

בנוסף, ארבעת פסוקים האמצעיים (פס' ג–ו), המתארים את עולם הטבע, ממוסגרים בין שני פסוקים המדברים על ישראל (א–ב) ושני פסוקים המדברים על אלוהים (ז–ח). כך מוצגים באלגנטיות זה לצד זה אלוהים, עולם הטבע שבשליטתו, ועמו, ישראל.

מבנה שירי

גם המבנה השירי של המזמור פשוט מאוד ואפילו מונוטוני. כל טור מורכב משתי צלעות שוות באורכן, כולן תקבולות נרדפות (כלומר חציו השני של הפסוק חוזר במידה רבה חות או יותר על חציו הראשון). פסוק ד משמש דוגמה טובה למבנה האופייני למרבית הפסוקים במזמור:

^קיד:ו הֶֽ֭הָרִים רָקְד֣וּ כְאֵילִ֑ים גְּ֝בָע֗וֹת כִּבְנֵי־צֹֽאן.

לפועל בצלע הראשונה (רקדו) אין מקבילה בצלע השנייה, וכפיצוי על כך בא צירוף בן שתי מילים (בני צאן) כתקבולת ל"אֵילִ֑ים" שבצלע הראשונה. מרבית המזמור כתוב לפי דגם זה.

שפה אחידה

יסודות נוספים במזמור קושרים את חלקיו זה לזה:

הכינויים לישראל – ישראל, בית יעקב (פס' א); יהודה, ישראל (פס' ב); יעקב (פס' ז).

המונחים הגאוגרפיים הכלליים והספציפיים – הים, הירדן (פס' ג); ההרים, גבעות (פס' ד); הים, הירדן (פס' ה); ההרים, גבעות (פס' ו); ארץ (פס' ז); הצור [שמשמעו סלע וגם הר], אגם מים, למעינו מים (פס' ח).

עולם הדימויים של מים – הים, הירדן (פס' ג); הים, הירדן (פס' ה); אגם מים, למעינו מים (פס' ח).

ניסים – שינויים לא־טבעיים הם יסוד החוזר בכל המזמור: מקווי מים מתייבשים, הרים רוקדים ומים נובעים מתוך הצור. ייתכן שאפשר ללמוד מכך שגם הפיכת ישראל לנחלתו של אלוהים היא אירוע שמעבר לטבע.

המבנה המהודק של המזמור לא אופייני לספר תהילים, ואינו קיים בפרקי ההלל האחרים. אי אפשר לדעת מדוע מחבר המזמור כתבו כך; אולי אהב מבנים שכאלה – בשונה ממחברם של מזמורי תהילים רבים אחרים – ואולי כתב בשביל קהל (פשוט?) שיעריך אותו במיוחד.

המזמור והתורה

מטבע הדברים, קוראים רבים מנסים להבין את המזמור המתאר את יציאת מצרים לאור סיפור המאורע בתורה. קריאה שכזו היא קריאה קנונית קלאסית – כי הרי כל מזמורי תהילים הם חלק מן הכתובים, הבאים אחרי ספרי הנביאים, הבאים אחרי התורה. יתרה מכך: לפי המסורת המקובלת דוד המלך כתב את ספר תהילים; דוד חי אחרי משה, כך שאין ספק שהכיר את התורה! ואולם, עיון לא משוחד בפרק קי"ד מגלה כמה הבדלים בין המזמור ובין התורה וחלקים אחרים במקרא.

ישראל הופכים לעם

מתי הפך ישראל לעמו של אלוהים? בספר בראשית נאמר שאברהם היה העברי הראשון ונרמז שראשיתו של עם ישראל ממנו, או מהשבטים שנוצרו מצאצאי יעקב. אחד מהשמות של יעקב הוא ישראל, ושנים עשר בניו הופכים לשנים עשר שבטי ישראל, המסמנים את ראשית הגנאלוגיה של עם ישראל.

בספר שמות מופיע כי עם ישראל נוצר בברית עם י־הוה בהר סיני (חורב):

^{שמות יט:ה} וְעַתָּ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־בְּרִיתִ֑י וִהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים כִּי־לִ֖י כָּל־הָאָֽרֶץ. ^יט:ו וְאַתֶּ֧ם תִּהְיוּ־לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ^[5]...

המזמור שלפנינו מציע אפשרות שלישית – ויוצאת דופן – לפיה עם ישראל התהווה בזמן יציאת מצרים.^[6]

יציאת מצרים ללא אלוהים?

למרבה ההפתעה, אלוהים לא מוצג במזמור כמי שהוציא את ישראל ממצרים. אף על פי שהמשורר משתמש בשורש יצ"א, שהוא אחד השורשים הנפוצים בתורה לתיאור יציאת ישראל ממצרים, הוא מופיע כאן בבניין קל; בתורה מופיע שורש זה על פי רוב בבניין הפעיל – אלוהים הוא שמוציא את ישראל ממצרים. כך כתוב בהקדמה לעשרת הדברות (שמות כ:ב; השוו דברים ה:ו):

^{שמות כ:ב} אָֽנֹכִ֖י֙ יְ־הוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֑ים.

לעומת זאת, בתהילים קי"ד ישראל פשוט יוצאים ממצרים ללא כל סיוע מאת אלוהים. ההתעלמות מאלוהים כאן משונה וּודאי שאינה מקרית – י־הוה נזכר במזמור (אף שלא במפורש) מייד בתחילתו, והוא מופיע במפורש רק ביחידה האחרונה, בפסוק ז.

ים סוף ונהר הירדן

בתיאור חציית ים סוף בשמות יד מסופר שהמים עמדו כחומה מימינם ומשמאלם של בני ישראל; בני ישראל עברו בתווך (שמות יד:כב, כט) ואחר כך המים חזרו למקומם והטביעו את המצרים.^[7] גם בשמות טו נאמר שאלוהים הטביע בים את החיילים שתקפו את ישראל (ראו פס' ח, י). פרטים אלו אינם מופיעים במזמור קי"ד, שמתאר בפשטות את הים "נָס" (ראו פס' ג, ה). אפשר כמובן לראות בכך ביטוי ציורי לסיפור מן התורה, אבל זה לא הפתרון המנומק ביותר; במילים אחרות, סביר שהמזמור מציין שהים אכן ברח!

בפס' ג^ב (השוו ה^ב) נאמר שהירדן נהג כים סוף וזרם לאחור בזמן יציאת מצרים – פרט שאינו מצוי בסיפור שבתורה. יתרה מכך: בני ישראל ביקשו לצאת ממצרים, ולכן הוספת הנסיגה של הירדן, שנמצא הרחק משם, לאחור, אינה נדרשת בהקשר של הסיפור בתורה. נסיגת הים והירדן כאחד מעבירה מסר שונה לחלוטין מזה שעולה מן התורה: הניסים כאן לא קשורים ליציאת ישראל ממצרים אלא לתגובת עולם הטבע להופעת י־הוה בעולם.

ההרים רוקדים

פס' ד, הבנוי במבנה קלאסי של תקבולת נרדפת, מספר שבזמן יציאת מצרים ההרים והגבעות רקדו. הר אחד – סיני/חורב לפי כמה מסורות – חרד בזמן התגלות אלוהים בהר סיני (ראו בייחוד שמות יט:יח: "וַיֶּחֱרַ֥ד כָּל־הָהָ֖ר מְאֹֽד"), אבל הוא ההר היחיד שחרד והוא לא רקד, והאירוע הזה התרחש אחרי יציאת מצרים.

מים מצור

בתורה מצויות כמה מסורות בדבר מציאת מים במדבר. בשמות יז:א–ז משה מכה בצור (מילה המופיעה גם בתהילים קי"ד) ומים נובעים ממנו. בספר במדבר כ:א–יג משה מכה בסלע (בלי הנחייה מאלוהים). במקרים אלה מופיעות המילים השכיחות יחסית "צור" ו"סלע", והמילה "חלמיש" הכתובה בתהילים קי"ד אינה מצויה בהם.^[8] בבמדבר כ למשל, המים יוצאים מתוך סלע שמשה היכה. בניגוד לסוף המזמור: "הַהֹפְכִ֣י הַצּ֣וּר אֲגַם־מָ֑יִם חַ֝לָּמִ֗ישׁ לְמַעְיְנוֹ־מָֽיִם", הסלע לא הופך למים.

לבסוף, לאור הניסים האחרים המוזכרים במזמור, נראה שהפסוק לא מתאר את הנס שהתרחש מאוחר יותר במדבר כדי להרווחת את צמאונם של בני ישראל. גם כאן נראה שעולם הטבע מגיב לנוכחות אלוהים בהפיכת הסדר הטבעי: נהרות זורמים לאחור, ההרים רועדים ואבנים הופכות למים.

מסורת אחרת?

מדוע מספר מחבר תהילים קי"ד סיפור כל כך שונה מהכתוב בשמות? אני סבור שמשורר תהילים לא האמין שהתורה היא הקובץ היחיד המתאר נכונה את עברו הקדום של עם ישראל ואת החובות הדתיות החלות עליו כעת. סטייה זו מן המסורות המצויות בתורה קיימת גם במזמורי תהילים אחרים.

הבדלים ממין זה ניכרים במיוחד במזמורים עח ו־קה, שבהם מסופר על מכות שהמצרים הוכו; לצד חפיפה מסוימת בין התיאורים יש גם הבדלים ניכרים, בהם מספר שונה של מכות וסדר שונה.^[9] בדרך כלל החוקרים מניחים שמזמורי תהילים אלה נכתבו בנפרד מן התורה הערוכה, ויש להניח שקדמו לה.^[10] אולם הסבר שכזה אינו מתאים למזמור קי"ד.

תיארוך טקסטים מקראיים

חוקרים מתארכים טקסטים מקראיים לפי תולדות התפתחות הרעיונות,^[11] אזכורים חיצוניים בטקסט^[12] ותיארוך הכרונולוגי של טקסטים מקראיים על בסיס שיקולים כלים בלשניים.^[13]

הכלים הבלשניים יעילים במיוחד – כשם שהאנגלית של צ'וסר, שייקספיר והעיתונים הנדפסים היום שונה מאוד בדקדוק ובאוצר המילים, לשונם של ישראל הקדום התפתחה במרוצת הזמן, בייחוד לפני ואחרי המפגש הישיר והיומיומי עם הארמית בזמן גלות בבל.

החוקרים מכנים את העברית המקראית שדוברה לפני היציאה לגלות עברית מקראית קלאסית, והדיאלקט המאוחר שהתפתח מתקופת הגלות ואילך נקרא עברית מקראית מאוחרת. כמה מן השירות הקדומות ביותר במקרא כתובות בלשון הנקראת עברית מקראית קדומה או ארכאית. טקסט מאוחר יכול להשתמש בלשון מוקדמת כדי ליצור רושם ארכאי, אבל טקסט מוקדם לא יכול להיכתב בלשון מאוחרת – טקסט מקורי של שייקספיר לא יכלול מילה שנכנסה ללקסיקון במאה העשרים ואחת.

העברית המקראית המאוחרת במזמור קי"ד

היות שאחת הגרסאות המוקדמות של ספר תהילים הסתיימה בפרק עב:כ, "כָּלּ֥וּ תְפִלּ֑וֹת דָּ֝וִ֗ד בֶּן־יִשָֽׁי", מסתבר שהפרקים בהמשך הספר הם תוספות שנכתבו בתקופות מאוחרות. ואומנם בלשון מזמור קי"ד יש כמה מאפיינים של העברית המקראית המאוחרת:

יִשְׂרָאֵל/יַעֲקֹב – הופעת השם "ישראל" לפני "יעקב" (פס' א) יוצאת דופן בשירה המקראית; במקורות המוקדמים השם "יעקב" בא על פי רוב לפני "ישראל" (ראו למשל תהילים כב:כד). סדר השמות שכאן מופיע בעיקר בחומרים שזמנם המאוחר גלוי וידוע (למשל איכה ב:ג, דברי הימים א טז:יג).

לְאָחוֹר – בפסוקים ג, ה מופיעה המילה "לאחור", המצויה רק בטקסטים מאוחרים (למשל ישעיה [השני] מא:כג, מב:כג) והנפוצה מאוד בארמית.^[14] בעברית המקראית הקלאסית נעשה שימוש רק במילה "אחור", בלי המילית ל'.

מִלִּפְנֵי – בפס' ז המילה "מלפני" משמשת במשמעות "בנוכחות", ושימוש זה שכיח בטקסטים מאוחרים בעליל. בעברית המקראית הקלאסית משמשת המילה "מפני" במשמעות זו. שינוי זה ניכר בשכתוב של תהילים צט (המוקדם) בדברי הימים (המאוחר):

^{דברי הימים א טז:ל} חִילוּ מִלְּפָנָיו כָּל הָאָרֶץ

^{תהלים צו:ט} חִילוּ מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ

טקסטים מקומראן מרבים להשתמש במילה "מלפניו".^[15]

אָדוֹן – בפס' ז משמשת המילה "אדון" (ללא כינוי חבור) ככינוי לי־הוה. שימוש זה יוצא דופן במקרא, אבל הוא מצוי בספרות חז"ל ובמגילות מדבר יהודה (סביר להניח, תלוי בשחזור).

אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב – בעברית המקראית הקלאסית צירוף זה שבפס' ז היה נכתב כ"אלוהי יעקב". הצורה המופיעה במזמור קי"ד מצויה רק בטקסטים מאוחרים שאין ספק שנכתבו אחרי הגלות (נחמיה ט:יז, דברי הימים ב לב:טו, דניאל יא:לח, לט), והיא נפוצה מאוד במגילות מדבר יהודה.

הַהֹפְכִי – צורה זו שבפס' ח כוללת הן את תווית היידוע והן צורן סופי, בניגוד לדקדוק העברי הבסיסי. מחבר המזמור הוסיף את היו"ד בסוף המלה כדי להקנות לכתיבתו צביון קדום, אך הוא שגה וכך הסגיר את עצמו.^[16] במילים אחרות, הצורה הזו היא ביטוי לארכאיזם (התחזות לשפה עתיקה) ואינה ארכאית (עתיקה באמת).

סיפור אחר על יציאת מצרים

אומנם כמה מן הנקודות שהוצגו עד כה משכנעות יותר מן האחרות, אך כאשר מביאים בחשבון את כולן יחד הן מעידות שמזמור קי"ד בתהילים נכתב אחרי הגלות. מחבר בן התקופה הזו הכיר מן הסתם את סיפור יציאת מצרים שבתורה. מדוע אפוא הוא סיפר סיפור שונה כל כך?

אפשר לחשוב שמחבר המזמור היה יצירתי במיוחד ושמזמור קי"ד אמור להיות הוא פשוט גרסה פואטית של סיפור יציאת מצרים שבתורה. אני סבור לעומת זאת, שסביר יותר שהמחבר בא לחזק את גרסתו שלו (ושל הקהילה שבה חי) לאירועים האלה, השונה מן הכתוב התורה.

הצעה זו יכולה להסביר מדוע התבסס על מסורות המוכרות מן התורה אבל הציגן בדרך שונה: אלוהים לא יצר את עם ישראל מתוך צאצאי אברהם או בהר סיני אלא ביציאת מצרים; משה לא היכה בסלע כדי להוציא ממנו מים – אלוהים הפך את הצור למים; אלוהים לא הוציא את ישראל ממצרים אלא פגש אותם כאשר יצאו ממצרים, ורק אז הפך ישראל לעמו.^[17]

תפקידו העיקרי של המזמור: עידוד לקהילת הגולים

בין שהמזמור מתפלמס עם גרסת התורה לתולדות עם ישראל ובין שהוא מעבד אותה בצורה יצירתית, מה מטרתו? חשוב לעמוד על תאריך חיבור המזמור אם נרצה לענות על שאלה זו.

ישעיה השני, שחי בתחילת תקופת הגלות, הבטיח לבני יהודה שיבה ניסית מן הגלות, נטולת כל קושי:

^{ישעיה מ:ד} כָּל־גֶּיא֙ יִנָּשֵׂ֔א וְכָל־הַ֥ר וְגִבְעָ֖ה יִשְׁפָּ֑לוּ וְהָיָ֤ה הֶֽעָקֹב֙ לְמִישׁ֔וֹר וְהָרְכָסִ֖ים לְבִקְעָֽה.

לא כך היה הדבר במציאות. הספרים חגי, זכריה, מלאכי ועזרא–נחמיה, שנכתבו אחרי הגלות, מלמדים שתקופת החזרה מהגלות הייתה קשה. מעטים יחסית שבו מחיי הנוחות בבבל, ומי ששב זכה ליחס עוין מצד יושבי הארץ הנותרים, שלא גלו.

אני מציע שהמזמור לא נועד רק לשכתב את תולדות עם ישראל, אלא מטרתו לשכנע את הקהילה היהודית שחיה לאחר הגלות שהעתיד טומן בחובו הבטחה גדולה.^[18] כדי לעשות זאת הוא משתמש בדימוי הנפוץ של חזרה לתקופת הזוהר, ומצייר את יציאת מצרים כדבר שהתרחש בקלות יחסית. כאשר אלוהים מופיע, אפילו ההרים והים לא יוכלים לעמוד בפניו. המסר המשתמע הוא שגם החזרה מגלות בבל, שהתרחשה במשך פרק זמן ארוך,^[19] תהיה מופלאה כמו היציאה הקדומה ממצרים.^[20]

ייתכן שגם העובדה שהמזמור נפתח ב"יציאת" ישראל ממצרים – בצורת קל ("בצאת") ולא בצורת הפעיל ("בהוציא") – באה לעודד את יושבי הגלות לנקוט יוזמה וללכת מבבל לארץ ישראל, בלי לחכות שי־הוה יוצאם משם בדרך נס. אם יהודה/ישראל ינקטו יוזמה, כל השאר יקרה מאליו.

לסיכום, תהילים קי"ד הוא קריאה עקיפה לישראל לפעול על דעת עצמם ואולי גם קריאה לי־הוה לסייע בידם. המזמור מכריז שאלוהי יציאת מצרים, שיצר אז את עם ישראל, שגרם לנהרות לפנות לאחור ולהרים לרקוד מיראה, שהפך את הצור למים – אותו אלוהים יכול בוודאי להשיב את תהילת ישראל, אם הם רק יעשו את הצעד הראשון.