אלים, מלאכים ושדים בספר דברים?

ספר דברים, יותר מכל ספר אחר בתורה, מקדם את התפיסה של אלוהות אחת ויחידה, ללא מלאכים או ישויות משנה המלווים אותה.^[1] הביטוי המובהק ביותר לכך הוא ההכרזה המפורסמת בדברים ד:לה, בה משה אומר לעם שההתגלות בחורב מוכיחה כי:

^{דברים ד:לה} אַתָּה֙ הָרְאֵ֣תָ לָדַ֔עַת כִּ֥י יְ־הוָ֖ה ה֣וּא הָֽאֱלֹהִ֑ים אֵ֥ין ע֖וֹד מִלְּבַדּֽוֹ:

אמירה זו כמעט מובנת מאליה עבור הקורא המסורתי, אבל למען האמת קטעים רבים במקרא מציירים תמונה אחרת: אלוהי ישראל דווקא מוקף בפמליה של ישויות משנה.

זהו מוטיב מרכזי למדי בספר תהילים. כך למשל הוא מופיע בקריאות הפותחות את מזמור כט, מן המזמורים הקדומים ביותר, הפונה אל "בני אלים":

 ^{תהלים כט:א} הָב֣וּ לַֽ֭י־הוָה בְּנֵ֣י אֵלִ֑ים הָב֥וּ לַֽ֝י־הוָ֗ה כָּב֥וֹד וָעֹֽז׃

תפיסה זו מוצגת שוב בשירת המנון קדומה המצוטטת בתוך מזמור פט:

^{תהלים פט:ו} וְי֘וֹד֤וּ שָׁמַ֣יִם^[2] פִּלְאֲךָ֣ יְ־הוָ֑ה אַף־אֱ֝מ֥וּנָתְךָ֗ בִּקְהַ֥ל קְדֹשִֽׁים׃
^פט:ז כִּ֤י מִ֣י בַ֭שַּׁחַק יַֽעֲרֹ֣ךְ לַֽי־הוָ֑ה יִדְמֶ֥ה לַֽ֝י־הוָ֗ה בִּבְנֵ֥י אֵלִֽים׃
^פט:ח אֵ֣ל נַֽ֭עֲרָץ בְּסוֹד־קְדֹשִׁ֣ים רַבָּ֑ה וְ֝נוֹרָ֗א עַל־כָּל־סְבִיבָֽיו׃^[3]

הכינוי הרווח בימינו לישויות השייכות ל"פמליה של מעלה" הוא "מלאכים". אולם במקרא משמעות המילה "מלאכים" היא פשוט שליחים - שמיימיים ואנושיים כאחד. כאשר המקרא רוצה לדבר על ישויות שמיימיות הוא משתמש במונחים כגון "בני אלים" המתארים "אלוהויות משנה", או בפשטות, חברים בפמליה של מעלה.

האמונה בקיומו של פנתאון הכולל בתוכו דמויות רבות כמו מלאכים, שדים או בני אלים הייתה נפוצה למדי בקרב ישראל הקדום. למעשה קשה לראות באמונה הזו סתירה של ממש למונותאיזם, שהוא רעיון מודרני שהניסיון לשייך אותו לדתות הקדומות לא תמיד מוצדק. הייחודיות של הדת הישראלית הקדומה לא הייתה דווקא בלעדיות האלוהים שלה כי אם אופיו הייחודי. רוצה לומר, האמונה באל המתקיים במנותק מעולם הטבע ואינו סר למרותם של ציוויים אנושים.^[4]

לעומת האמונה בריבוי פנים באלוהות, היו בישראל גם רבים שכמהו לאלוהות ייחודית ובלעדית, העומדת בפני עצמה. ספר דברים למשל מתעלם או נמנע מכל תיאור של אלוהויות משנה. הפולמוס הזה נחקר בהרחבה על ידי אלכסנדר רופא וחלק ניכר מהנידון במאמר זה הוא פרי מחקרו.^[5]

ריבוי פנים באלוהות לפי מקורות בתר מקראיים

התפתחותה של אמונת הייחוד לא דיכאה את הצורך בפנים רבות באלוהות. אדרבה, המחלוקת בעניין פניו השונות והמרובות של אלוהי ישראל התעוררה ביתר שאת בימי הבית השני, והיא ממשיכה עד ימינו במחלוקות שבין הפילוסופיה לספרות הקבלה והמאגיה היהודית.

יתרון האמונה בפמליה של מעלה

יהודים רבים בימי בית שני חיפשו הסבר שיספק מענה לצרות החיים, אישיות וציבוריות כאחד: מחלות, אסונות משפחתיים, חטאים, מלחמות, עול כבד של האימפריות, ושאר ביטויי הרוע בעולם. עבורם, פתח אפשרי להסבר היה ההיאחזות באמונה כי בעולם העליון שוכנות כמה וכמה ישויות, שמניעיהן לא תמיד זהים.

אמונת ייחוד טהורה לא תמיד תצליח להסביר את קיומו של הרוע בעולם, למשל, אבל לעומתה התפיסה האפוקליפטית היהודית מתארת דרמה על־אנושית, עימות בין כוחות שונים בבימויה של האלוהות הבכירה.^[6] הדרמה הזו מסבירה טוב יותר את קיומו של הרוע.

חיבורים אפוקליפטיים כספר דניאל וספר חנוך אחזו בהשקפת העולם הזו וזכו לפופולריות רבה ביהודה של התקופה ההלניסטית. בסביבה דתית שכזו עמדתו של ספר דברים היתה יכולה להעניק סיוע משמעותי לכל אחד מהצדדים, ועל כן השאלה האם ספר דברים יכול לשמש ראיה לקיומה של פמליה שמיימית הייתה בעלת משמעות מכרעת לכולם.

השירוֹת בסוף ספר דברים

מקומו המרכזי של ספר דברים בתפיסה האפוקליפטית נבע משני קטעי השירה שבסופו: שירת האזינו שבפרק לב ושירת משה, "וזאת הברכה", בפרק לג. התפיסה הדתית המגולמת בשתי השירות הללו שונה מן התפיסה המגולמת בחלקי הפרוזה של הספר, והשירות כוללות שכבות עתיקות המעידות על שלביה הקמאיים של הדת הישראלית.

כנראה, בזמן חיבורו של ספר דברים השכבות העתיקות הללו התקבלו ללא קושי ונכנסו לתוכו מפאת יוקרתן וגילן המכובד. אך בימי הבית השני, עת סערה מחלוקת על קיומן של אלוהיות משנה בהיכל השמיימי , וכל אחד מן הצדדים סרק את המקרא אחר ראיות לטענתו, הפכו השירות הללו לאחד ממוקדי המחלוקת העיקריים.

נתבונן בכמה תיאורים של פמליה של מעלה בתוך פרקי השירה בספר דברים.

1. דברים לג – "רבבות קודש"

בתחילת ברכת משה לשבטי ישראל (לג:ב) מופיע הפסוק הבא:

^{דברים לג:ב} יְ־הוָ֞ה מִסִּינַ֥י בָּא֙
וְזָרַ֤ח מִשֵּׂעִיר֙ לָ֔מֹו
הֹופִ֨יעַ֙ מֵהַ֣ר פָּארָ֔ן
וְאָתָ֖ה מֵרִבְבֹ֣ת קֹ֑דֶשׁ
מִֽימִינֹ֕ו אֵשְׁדָּת (‏*אש דת) לָֽמֹו׃

רבים עסקו בפירושה של המילה "קדש" בפסוק זה. בשפות השמיות המערביות כגון הפיניקית והאוגריתית, מילה זו היא מונח מקובל לאלוהות משנה או לחבר בפמליה של מעלה, וזו הייתה גם דרכו של המקרא (ראו את הציטוט לעיל מתהילים פט:ו, והשוו איוב ה:א, ו:י).

על כן תרגום השבעים רואה בצלע "ואתה מרבבת קדש" תיאור של אלוהי ישראל צועד מכיוון דרום ומלווה ברבבות של "קדש"(σὺν μυριάσιν Καδης). בצלע זו התרגום מביא את המילה "קדש" בתעתיק, מבלי לתרגם אותה, אבל כוונתו ברורה בצלע המקבילה: "מימינו צבאות מלאכים עימו" (ἐκ δεξιῶν αὐτοῦ ἄγγελοι μετ᾽ αὐτοῦ).^[7] הפירוש למונח "רבבת קדש" כצבא של מלכים משתקף גם במדרש ספרי, בתרגומים ובפירוש רש"י, וזו לשונו:

ועמו מקצת מלאכי קדש.

שני נתיבים התפצלו מפירוש זה. המסורת האפוקליפטית השתמשה בדברים לג:ב בפתיחה של ספר חנוך א (א:ג-ד, ט):

הקדוש והגדול יצא ממקומו, ואלוהי עולם ידרוך [על הארץ] על הר סיני, וזרח עם צבאותיו, ובעֹז חילו יופיע משמים...ואתא עם רבבות קדש לעשות משפט בכל... ^[8]

במדרשי חז"ל "רבבות הקודש" הם אחת מאבני הבניין בתיאורים העשירים של ההתגלות האלוהית בסיני. התלמוד למשל (בבלי שבת דף פח ע"א) מציין כי:

דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל "נעשה לנשמע" (שמות כד:ז), באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. וכיון שחטאו ישראל, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה, ופירקום…

חז"ל גם מקשרים בין דברים לג:ב לבין פסוק סתום המכיל מונח דומה בספר תהילים (סח:יח):^[9]

^{תהלים סח:יח} רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים רִבֹּתַ֣יִם אַלְפֵ֣י שִׁנְאָ֑ן אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַ֥י בַּקֹּֽדֶשׁ׃

פסוק הפתיחה של ברכת משה הפך אפוא לאבן יסוד של התפיסה על ריבוי פנים באלוהות. חשוב לציין, עם זאת, כי המשמעות המקורית של הפסוק הייתה שונה, והראיה לכך היא המילה הקשה "אֵשְׁדָּת", שככל הנראה אינה אלא שם של מקום.

נחזור לתחילת פסוק ב המונה מקומות שמהם אלוהי ישראל התגלה לעמו. כדרכן של רשימות כאלה גם הרשימה הזו פותחת בדרום (שופטים ה:ד, חבקוק ג:ג).^[10] שלושת השמות הראשונים בפסוק (סיני, שעיר ופארן) מוכרים ממקומות אחרים במקרא, אך השניים האחרונים נראים סתומים.

אולם למעשה שני השמות הללו גם הם שמות של מקומות מוכרים מן התורה, בשינויי כתיב ניכרים: "רבבת קדש" הן ככל הנראה "מריבת קדש" (במדבר כז:יח, דברים לב:מא, יחזקאל מח:כח) אשר בעבר הירדן, המקום שבו חטא משה כשהכה על הסלע על מנת להוציא ממנו מים, ואילו אשדת היא כנראה "אשדות הפסגה" (דברים ג:יז, ד:מט).^[11]

2. השדים של שירת האזינו (דברים לב)

תיאור ציורי אחד של הזעם האלוהי בשירת האזינו שימש באופן מפתיע כר פורה לפרשנות בדורות שאחריו. לאחר תיאור חטאיו החמורים של ישראל, השירה מתארת כיצד תשוקתם של בני ישראל לעבודה זרה מרחיקה לכת עד כדי עבודה לבזויים שבשדים:

^{דברים לב:יז} יִזְבְּח֗וּ לַשֵּׁדִים֙ לֹ֣א אֱלֹ֔הַ אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א יְדָע֑וּם חֲדָשִׁים֙ מִקָּרֹ֣ב בָּ֔אוּ לֹ֥א שְׂעָר֖וּם אֲבֹתֵיכֶֽם׃

בתגובה לחטאיהם, האל ישית על ישראל את זעמו בידי אלוהויות ירודות דרג, שדים מתועבים מן החצר האחורית של הפנתאון:

^{דברים לב:כג} אַסְפֶּ֥ה עָלֵ֖ימֹו רָעֹ֑ות חִצַּ֖י אֲכַלֶּה־בָּֽם
מְזֵ֥י רָעָ֛ב וּלְחֻ֥מֵי רֶ֖שֶׁף וְקֶ֣טֶב מְרִירִ֑י
וְשֶׁן־בְּהֵמֹות֙ אֲשַׁלַּח־בָּ֔ם עִם־חֲמַ֖ת זֹחֲלֵ֥י עָפָֽר:

קשה לומר כי השדים הם מוטיב מרכזי במקרא. האזכור של שמות שדים כמו רשף, קטב, מרירי בספר דברים, גם אם בצורה מעורפלת, הוא תופעה יוצאת דופן. רשף הוא שם של אל כנעני הידוע במקרא כשד היורה חצים של חולי (חבקוק ג:ה, איוב ה:ז). שני השמות האחרונים אינם ברורים כל צרכם אף שהם נזכרים במקרא במקומות אחרים (הושע יג:יד ואולי גם איוב ג:ה).

המשוררים הקדומים חרגו מן הכללים וכללו את שמות השדים כדי להביע את התחרות הבין־דתית של ימי קדם. אבל המטרה הספרותית הזו לא היתה מובנת בעיני הקוראים המאוחרים. עבורם, שורות השיר הללו נתפסו כלגיטימציה מקראית לעיסוק בשדים, כחלק ממחלוקת תיאולוגית סוערת בימי בית שני. הפסוקים משירת האזינו נקראו יחד עם מזמור צא בתהילים והשדים המוזכרים בו:

^{תהלים צא:ה} לֹֽא־תִ֭ירָא מִפַּ֣חַד לָ֑יְלָה מֵ֝חֵ֗ץ יָע֥וּף יוֹמָֽם׃
^צא:ו מִ֭דֶּבֶר בָּאֹ֣פֶל יַהֲלֹ֑ךְ מִ֝קֶּ֗טֶב יָשׁ֥וּד צׇהֳרָֽיִם׃

ואכן, יהודי בית שני ומסורת חז"ל שאחריהם פירשו את הפסוקים הללו בהתאם לדעותיהם במחלוקות התיאולוגיות השונות, ובאותם חוגים שהאמינו בשדים כחלק מעולמם הדתי זכתה שירת האזינו למקום של כבוד.^[12]

3. הקו הסיפורי של שירת האזינו

הדוגמה האחרונה שאעסוק בה היא הטעונה ביותר מבחינה תיאולוגית, וממחישה כיצד נוסח התורה עצמו תוקן בידי סופרים קדומים. הדברים ראויים לדיון מעמיק וארוך פי כמה אך לצערי קצרה היריעה במסגרת זו. אציג כאן כמה עובדות מקדימות וניתוח קצר בבחינת "תן לחכם ויחכם עוד".^[13]

שירת האזינו מספרת את תולדות עם ישראל, סיפור שתואם לרוב (אך לא לגמרי!) את המוכר לנו מסיפורי התורה. ה' אלהי ישראל מקבל את ישראל לעם בעודו קטן וחסר חשיבות (ט-י), ובהדרגה עולים האל והעם למעמד עליון ורב עוצמה. לאחר מכן השירה ממשיכה ומסבירה מדוע ה' התחיל את דרכו כשלצידו אומה זניחה כל כך שאינה הולמת את מעמדו.

בנוסח קדום של פסוק ח שהשתמר בתרגום השבעים ובקטעים של מגילת 4QDeut^j מקומראן אנו קוראים כך:

 בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיֹון֙ גֹּויִ֔ם / בְּהַפְרִידֹ֖ו בְּנֵ֣י אָדָ֑ם
יַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔ים / לְמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י אלהים
כִּ֛י חֵ֥לֶק יְ־הֹוָ֖ה עַמֹּ֑ו יַעֲקֹ֖ב / חֶ֥בֶל נַחֲלָתֹֽו ישראל.

הפסוק מתאר את חלוקת האנושות לעמים ולשטחי מחייה שונים ("גבלת עמים") לפי מספרם של "בני האלהים". רוצה לומר, כל אל מקבל עם ונחלה ואילו י־הוה מקבל (או לוקח) את עם ישראל כנחלתו (פסוק ט).^[14]

מקריאה פשוטה (גם אם רדיקלית) של פסוק ח עולה כי "עליון", ששמו הולם את מעמדו כאל העליון, הנחיל לכל אחד מאלי העולם נחלה. לעומתו, י־הוה היה בגדר אל משני בלבד, שקיבל נחלה כמו כל שאר האלים.^[15] לאחר מכן עלה עם ישראל לגדולה, ואלוהי ישראל זכה למוניטין של אל בכיר ומצליח בקרב יתר העמים ואלוהיהם. סוף הסיפור מופיע בחתימת השירה, בפסוק מג. בנוסחים המקוריים של פסוק זה שהשתמרו במגילת 4QDeut^q ובנוסח השבעים (בשינויים קלים שאין כאן המקום לפרטם) נקראים כל אלי העולם להלל את ה' אלוהי ישראל ולהכיר בגדולתו, בדומה לקריאות שבתהילים כט:א-ב:

הרנינו שמים [כלומר: שוכני שמיים] עִמּוֺ / והשתחוו לו כל אלהים

התפיסה המשתקפת בדברים לב: ח-ט, מג, היא יוצאת דופן - היא מודה בממשות של אלוהויות אחרות מלבד אלוהי ישראל, ואולי אף טוענת כי ה' התחיל את דרכו במעמד נמוך בין האלים. הסופרים הקדומים הבחינו בבעיה הזו ועל כן ערכו בכתוב כמה וכמה תיקונים:

בני ישראל במקום בני אלהים (תיקון א) – בנוסח המסורה ונוסח שומרון, "עליון" אינו מחלק את הנחלות "למספר בני אלהים" כי אם "לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". החלפת הביטוי "בני אלהים" בביטוי כשר כמו "בני ישראל" מבטלת אמנם את הבעיה הדתית המתעוררת מהאמונה בריבוי אלוהויות, אך מעמעמת את משמעותם של פסוקים ח-ט.

האמירה המקורית של הפסוקים הייתה שלכל חבל ארץ היתה אלוהות מקומית משלו. מה יהיה פירוש הפסוק בנוסח המתוקן "למספר בני ישראל"? הפרשנים המסורתיים ניסו לפתור את הבעיה הזו בכמה דרכים. רש"י והתרגום המיוחס ליונתן מציעים כי הכוונה היא לשבעים בני יעקב שירדו מצרימה (בראשית מז) כנגד שבעים האומות המנויות בבראשית י. רשב"ם ובכור שור מציעים כי אלו הם שנים עשר השבטים המחליפים את שנים עשר עמי כנען, ואבן עזרא מכריז כי מדובר בסוד. מכל מקום, התיקון הדתי יוצר בעיה ספרותית חמורה – הפסוק מאבד את מובנו, משום שהוא מדבר על ימים שבהם עם ישראל עוד לא בא לעולם, ולכן עדיין לא היה "מספר בני ישראל".

גויים ולא שמים (תיקון ב) – תיקונים דומים מופיעים בנוסח המסורה ובנוסח שומרון גם בפסוק מג. במקום התיאור של השמיים ושוכניהם המרננים לה', נוסחים אלה מתארים את האומות כמהללות את עם ה'. ועוד, הצלע המקבילה, "והשתחוו לו כל אלהים", הושמטה לחלוטין.

י־הוה הוא הוא "עליון" (שיכתוב ותיקון פסוק פולמוסי) – שינוי האמונה שבא לידי ביטוי בתיקונים שבדברים לב, מופיע שנית בפרפראזה על שירת האזינו שבדברים ד:יט-כ. בניסוח זה, ה' הוא חד-משמעית האל העליון:

^{דברים ד:יט} וּפֶן־תִּשָּׂ֨א עֵינֶ֜יךָ הַשָּׁמַ֗יְמָה וְֽ֠רָאִיתָ אֶת־הַשֶּׁ֨מֶשׁ וְאֶת־הַיָּרֵ֜חַ וְאֶת־הַכּֽוֹכָבִ֗ים כֹּ֚ל צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וְנִדַּחְתָּ֛ וְהִשְׁתַּֽחֲוִ֥יתָ לָהֶ֖ם וַֽעֲבַדְתָּ֑ם אֲשֶׁ֨ר חָלַ֜ק יְ־הוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ אֹתָ֔ם לְכֹל֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כָּל־הַשָּׁמָֽיִם: ^ד:כ וְאֶתְכֶם֙ לָקַ֣ח יְ־הוָ֔ה וַיּוֹצִ֥א אֶתְכֶ֛ם מִכּ֥וּר הַבַּרְזֶ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם לִֽהְי֥וֹת ל֛וֹ לְעַ֥ם נַֽחֲלָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃

הקטע הזה נועד לפזר את הערפל מעל המעמד של ה' המשתמע מדברים לב:ח. ה' הוא אל רב עוצמה, שבחר את ישראל כרצונו ולא מפני שאחרים "הנחילו" לו אותו. הוא זה שחילק את הארץ לכל העמים ואלוהיהם.

הפסוק בדברים ד מלמדים על הבעייתיות שעלתה בנוסח המקורי של האזינו. קטעי השירה הקדומים היו פוליתיאיסטיים מדי בעיניהם של הקוראים במהלך הדורות, ועל כן בחרו הסופרים לעשות צעד נועז ולתקנם. גם אם הדבר פגם בבהירות של פסוקים ח ומג, בעיני מי שביקש (או ביקשו) להציג נוסח "כשר" של ספר דברים, היה זה מחיר שכדאי לשלם.

ספר דברים ומחלוקת הכתות

שינוי נוסח הכתוב מטעמים תיאולוגיים לא היה עניין של מה בכך ולא נעשה כלאחר יד.^[16] במאמר קודם (באנגלית) לאתר התורה, על המזבח בהר עיבל ובהר גריזים הצעתי שנוסח המסורה של דברים כז:ד תוקן כדי להשיב על הטענות של כת השומרונים בדבר עליונותה של שכם על ירושלים. לדעתי המניע לשינויי הנוסח בדברים לב היה דומה: הצורך להשיב מלחמה כנגד טענות כיתתיות.

מי שיצר והעתיק את נוסח המסורה והתורה השומרונית לדברים לב חשש מפני קבוצות שהאמינו בריבוי פנים באלוהות, כולל מלאכים ושדים. החוגים האפוקליפטיים של יהדות בית שני, כמו מחברי ספר חנוך או קבוצות מתקופה מאוחרת יותר שבאו לידי ביטוי במגילות קומראן (למשל במגילת "מלחמת בני אור בבני חושך"), ביקשו לקדם את האמונה בריבוי פנים באלוהות. הם אימצו אותה בשתי פנים. בצורתה המתונה, כלומר אמונה שה' הוא בכיר האלים המוקף בישויות נחותות יותר העומדות לשירותו; וגם בצורתה הקיצונית, שבה חלק מן הישויות הללו פועלות מתוך בחירה חופשית ולפעמים כנגד רצונו של ה'.^[17]

כתות וזרמים כאלה השתמשו דווקא בנוסחים הקדומים והבלתי מתוקנים של שירת האזינו כהוכחה לתפיסתם. זרמים אחרים ביקשו לרכך את המוטיבים המהפכניים של דברים לב:ח ולב:מג, ואולי בצדק, אך הותירו את אזכורי השדים בפרקים לב-לג כפי שהם ובכך איפשרו את המשך המסורת האנגלולוגית.

מהנותאיזם למונותאיזם – האמנם?

נהוג לטעון כי הדת הישראלית התפתחה בכיוון אחד: תחילה היא היתה דת הֶנותאיסטית, כלומר דת שמאמינה באל ראשי אחד המוביל פנתאון, ובמהלך תקופת המקרא התפתחה למונותאיזם בלעדי ומופשט יותר. לפי טענה זו, אחרי תקופת המקרא הפך המונותאיזם לתפיסה השלטת והבלעדית. אבל זהו תיאור שגוי. יהודים רבים לאורך הדורות הרגישו שהיכל שמיימי בו משמש מלך אחד בלבד אינו מספק את צרכיהם הדתיים, ועל כן מצאו דרכים להוסיף להיכל דמויות נוספות. דמויות אלה נקראו "מלאכים", "מידות" או, בצורה אחרת "ספירות".^[18] בה בעת היו שהתנגדו לתהליכים אלה ודגלו במונותאיזם מופשט יותר, מגמה שהלכה והתחזקה בימי הביניים. ביטוי קדום למגמה זו מופיע בנוסח המסורה של דברים פרק לב.