יום הכיפורים: מעונים אך כמלאכים

יום של עינוי הגוף

רבים מהחגים בלוח השנה היהודי כוללים טקסים בעלי פן פיסי: אכילת סעודה טקסית בליל הסדר; בניית סוכה ונטילת ארבעה מינים, ועוד. יום כיפור מתעלה על כולם בעיסוקו בגוף, דרך דרישת ההימנעות מתענוגות.^[1]

התורה מציינת ארבע פעמים "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" (ויקרא טז:לא, כג:כז, לב; במדבר כט:ז), ובעקבותיה המשנה אוסרת על מבוגרים לקיים פעולות המסבות הנאה לגוף:^[2]

^{משנה יומא ח:א} יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה.^[3]

ההימנעות מתענוגות הגוף היא נועדה לבטא את תהליכי החרטה והכפרה של הנפש פנימה. מעשים אלו דומים למנהגים טקסיים המבטאים צער וכאב קיומי.^[4]

"קרובה" ליום הכיפורים של יניי

הקרובה – מן השורש קר"ב, היא פיוט שמשולב בתפילות החגים והמועדים, שנאמר בעת ששליח הציבור קרב אל ארון הקודש במהלך תפילת עמידה. הקרובה מאת הפייטן יניי, איש המאה השישית לספירה, מדגישה את מרכזיות הגוף ועינויו ביום הכיפורים.

הקרובה של יניי נחלקת לחמישה-עשר פיוטים, ולפיכך היא ארוכה במידה ניכרת מן הקרובה הרגילה לשבת שאורכה תשעה פיוטים.^[5] בכל אחד מחלקי הקרובה משובץ פיוט העוסק בגוף.

הפיוט השמיני מקדים את ברכת הקדושה של העמידה, בעוד שבקרובה רגילה היה עומד לפני הפיוט האחרון.

הפיוט החמישה-עשר חותם את היצירה כולה.^[6]

שני פיוטים אלו מגלים עניין דומה בחוויה הגופנית של יום הכיפורים ובאופנים שבהם הריטואל משפיע על הגוף.^[7]

הפיוט השמיני: "ראה עמידתנו"

בפיוט הקודם (הפיוט השביעי), הפייטן מאדיר את נוכחותו ואת תשומת ליבו של האל, ומדמיין בהרחבה את טיבה של המציאות בשמיים עבור קוראיו על פני האדמה. יניי חדור ביטחון שהאל מאזין לו, ומפציר בו בפנייה בגוף שני.

המילה הפותחת, "ראה!" פונה בציווי לאלוהות. באופן זה יניי מציין את טבעה הבהול של הפניה לאל, ומציג את של שני הקולות בפיוט, אלוהים הנמען, והעם ("אנו") הפונים אליו.^[8]

כמייצג של הציבור, הפייטן מתאר את החוויה הגופנית של יום הכיפורים עבור נמענו האלוהי. הוא עושה זאת על ידי יצירת מעין ואצף של תשובה – ואצף (waṣf [وصف]) הוא מונח השאול מן השירה הערבית, ומשמעו שיר שבו האהוב מתאר את אהובתו מראש ועד כף רגל. הפייטן מוביל את עיני האל מכפות הרגליים ועד הקודקוד, ומתאר את סבלו של כל אבר ואבר בגוף.^[9] הפיוט נע, פשוטו כמשמעו, ממדרך רגל ועד שמי מרום.

מבחינה סגנונית הפיוט מורכב משורות חרוזות, שכמעט כולן חותמות בצליל "נוּ", השייך לכינוי השייכות החבור בגוף ראשון רבים, המדגישה את טבעם הציבורי של טקסי היום. החזרה על כינוי השייכות "נו" מדגישה את טיבו הקולקטיבי של היום.^[10]

רְאֵה עֲמִידָתֵינוּ מִכַּף וְעַד קָדְקוֺד // מִיגִּיד וְעַד עֶצֶם, מִנֶּפֶשׁ וְעַד בָּשָׂר

יָחֵף כַּפֵּינוּ נִיגּוֹף אֶצְבְּעוֹתֵינוּ // נָדוּ רַגְלֵינוּ וְהָלְמוּ עֲקֵיבֵינוּ^[11]

מָעֲדוּ קַרְסֻולֵּינוּ וְדַליוּ שׁוֹקֵינוּ // כָּשְׁלוּ בִּירְכֵּינוּ וְקָטְנוּ יְרֵיכֵינוּ

חֻולְחֲלוּ מָתְנֵינוּ וְנֶעֶצְבוּ כְסָלֵינוּ // הָמוּ מֵיעֵינוּ וְנִיתַּר לִבֵּינוּ

מָטָה זְרוֹעֵינוּ וְלֹא הִישִׂיגָה יָדֵינוּ // הֻוכְחַשׁ שִׁיכְמֵינוּ בְּעוֹל צַוָּארֵינוּ^[12]

נִיסְקַד גְּרוֹנֵינוּ בְּמַכַּת לְחָיֵינוּ // יָבְשׁוּ שְׂפָתֵינוּ וְקֵיהוּ שִׁינֵּינוּ

וְתִיפְאַרְתָּךְ בְּפִינוּ וְצִידְקָךְ בִּילְשׁוֹנֵינוּ ^[13] // קָצַר נֶשֶׁם אַפֵּינוּ וְצָלוּ אָזְנֵינוּ

נִיכְלַם מִיצְחֵינוּ וְחָוְורוּ פָנֵינוּ // כָּלוּ עֵינֵינוּ וְנֶעֶצְבוּ רַקּוֹתֵינוּ

אַגְמַן רֹאשֵׁינוּ וְסָמַר שַׂעֲרֵינוּ // נִיבְהֲלוּ עֲצָמֵינוּ וְצָפַד עוֹרֵינוּ

נָקְטָה נַפְשֵׁינוּ קָפְדָה רוּחֵינוּ // נִיצְרַפְנוּ בָאֵשׁ נִיבְחַנְנוּ בַמַּיִם

בְּשִׂימְחָה בְּצָרָה בַּבַּיִת וּבַגָּלוּת הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב

חווית העינוי

הפייטן מתאר את התחושות הגופניות של הצום ואת ההשפעה הפיסית של העמידה בתפילה ביום הקדוש. הוא אינו מסביר את הטעם לתענית ביום זה, אלא מתמקד בטבעה של התענית.^[14]

כוחו של הפיוט נובע בין השאר מן האופן שבו הוא מעורר את החושים; לא רק את חוש הראייה אלא גם את תחושת הקיום של הגוף כולו. במהלך הטיפוס האיטי "מכף רגל ועד ראש", ומן הגוף אל הנפש החוצה, המתפללים שומעים את הפיוט וחווים התאמה בין התיאורים המופיעים בו לבין תחושותיהם הגופניות, פנים וחוץ. רגליהם היחפות חשות את הקרקע ופניהם חשות את התכווצות המצח, ובה בשעה הנפש עסוקה בחרטה.^[15] בפתח התהליך החושי שבו היחיד ער לתחושותיו הגופניות והנפשיות, הפייטן פונה לאל ומפציר בו לראות את גופם ונפשם של המתפללים; ושלא כבני האדם הרואים רק לעיניים, הוא מפציר בו לראות גם ללבב.

ממעל ומתחת: גוף המלאכים בבית החמישה-עשר

האותיות הפותחות את שורות הבית האחרון בקרובה ליניי יוצרות אקרוסטיכון מלא של האלף-בית, והשורות חרוזות. גם בית זה עוסק בגוף, אולם אינו מתאר עוד את הסבל הפיסי, כי אם את הדמיון הקיים ביום כיפור בין היהודים למלאכים, ועל צמצום ההבדלים בין השמים והארץ ובין בני התמותה והמלאכים.

ודאי שהידמות לטבעם של המלאכים היא מעשה הדורש מאמץ אדיר מבני האדם, ויכולה להתקיים לזמן קצר בלבד, אולם בשעה שהדמיון מתקיים, יש בו ממש (שורה 1):

אָז עֶלְיוֹנִים עִם תַּחְתּוֹנִים^[16] // בְּיוֹם זֶה שָׁוִוים שְׁלֵימִים וְנָוִוים.

גִּיל קְדֻושַּׁת הַיּוֹם בְּשָׂפָה בְרוּרה // דֵּי מַעְלָה וּמַטָּה קְדֻושָּׁה בְחוּרָה.

המטפורה השנונה שבבסיס פיוט זה, כמו גם המוטיב והדימויים השזורים בו שואבים מרוחו של תהלים ח, התוהה על העובדה שבני האדם נבראו נחותים רק במעט מן האלוהות.

^{תהלים ח:ה} מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ. ^ח:ו וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ.

בשלב זה הפייטן מרחיק עצמו מן המתרחש באמצעים רטוריים,^[17] ופונה ישירות אל האל. הוא מתאר את מנהגי היום לא במונחים של חרטה או אתגר גופני, זאת בניגוד לתוכן הפיוט השמיני. במקום זאת, בנימה כמעט משתפכת, הפיוט החמישה-עשר מתאר מצב שבו בני האדם מופיעים לפני האל ביום הכיפורים במיטבם, בזכות הידמותם למלאכים.^[18]

התמקדות בתכונותיהם המלאכיות של ישראל

לא פחות מעניין מהתיאולוגיה של יום כיפור הם מנהגי יום הכיפורים המשתקפים במזמור הזה של יניי. חשובה ביותר היא המשמעות שהוא מייחס לריטואלים: הוא אינו מבין אותם כביטוי לחרטה והרהורי תשובה ולא כאמצעי לענות את הגוף ולטהרו; במקום זאת הם מעידים על יכולתם של בני האדם להידמות למלאכים.

המעשים שהפיוט מונה שונים מן הרשימה המופיעה במשנה.

צום – מקום של כבוד תופס הצום, ההימנעות מאכילה ושתיה:

הֲמוֹן קְדוֹשֵׁי מַעְלָה כְּעֶרְכָּךְ קִידַּשְׁתָּה // וַועַד אֲשֶׁר אֵין שָׁם אֲכִילָה וּשְׁתִייָּה בְּפִימוֹ.

זֶרַע קְדוֹשֵׁי מַטָּה בְּיוֹם זֶה יְקֻודָּשׁוּ // חֲדֵילֵי אוֹכֵל וּמַשְׁקֶה וְיוֹם עָשׂוֹר בְּפִימוֹ.^[19]

השכנת שלום – עניין מרכזי נוסף הוא השכנת שלום בין אדם לרעהו. המקור לרעיון הזה מופיע במשנה יומא ח:ט, בהתייחסות לפוטנציאל לשלום שישרור בארץ כפי שהוא שורר בשמים:

טַפְסְרֵי מַעְלָה שָׁלוֹם מֻותְוָוךְ בֵּינֵימוֹ // יַחַד כִּירְצוֹן צוּר רְצוּיִים זֶה לָזֶה

כָּל אִישׁ יְרַצֶּה חֲבֵירוֹ בְּיוֹם זֶה // לְמַעַן יוּטַל שָׁלוֹם בֵּין זֶה לָזֶה.

לבישת לבן – הפיוט מזכיר גם את המנהג של לבישת לבן. מנהג הקיים עד ימינו בדרכים של עטיית קיטל, כלומר תכריכים, ביום הכיפורים אולם כאן אין משמעה זיכרון המת, וגם לא, כפי שמציינת המשנה בתענית, יצירת שוויון; אלא טוהר שמיימי:

מַעֲטֵה לְבוּשׁ מַעְלָה בַּדִים לְבָנִים // נְקִיֵּי כָל שֶׁימֶץ וּמֵחֵט מְלֻובָּנִים.

סוּת עַם זוּ בְּמַטָּה הַיֹּום לְבָנִים // עֲבוּר כִּי מֵחֲטָאֵימוֹ הֵם מִיתְלַבְּנִים.

רגליים יחפות וצמודות – הפיוט גם מציין את המנהג ללכת ברגליים יחפות, ומשתמעת ממנו פרשנות ספציפית לאיסור של המשנה על נעילת הסנדל (או וריאנט שלו).^[20] בתוך כך הפיוט כורך את המנהג עם האמונה המיסטית שלמלאכים רגל ישרה אחת (יחזקאל א:ז), וכי הם חסרי ברך, ולפיכך מקפצים כדי לצעוד:

פְּלִיאֵי מַעְלָה אֵין לָמוֹ קְפִיצַת רֶגֶל // צְעִידָתָם יְשָׁרָה יְחֵיפֵי כַּף רֶגֶל.

קְהָלֵינוּ הַיּוֹם בּיוֹשֶׁר מַצַּב רֶגֶל // רְעָדָה בְּצְעָדָה מִיּוֹחֲפֵי רֶגֶל.

למעט הצום, זהו האיסור המשנאי הנוסף היחיד המופיע בפיוט; האחרים – תשמיש המיטה, רחצה וסיכה – אינם נזכרים, אולי משום שאלו פעולות אינטימיות שמקומן בבית.

תפילה – המרכיב האחרון של היום בפיוט הוא התפילה. קידוש שם האל וייחודו מדגישים את חשיבות התפילה ביום הכיפורים. אלו מוטיבים העולים בקנה אחד עם מה שאומרים המלאכים על פי הקדושה:

שְׁמָךְ בְּשָׁוֵוי כּאֶחָת יַקְדִישׁוּ // בְּיוֹם אֲשֶׁר אַחַת הִיא בְּרוּם וּבְתָחַת.

תֶּעֱרַב וְתִנְעַם כְּקוֹרְאֵי זֶה אֶל זֶה // קְדֻוּשַׁת עַם זֶה בְּקִידּוּשׁ יוֹם זֶה.^[21]

הקשר לפרקי דרבי אליעזר

כפי שמציין צבי מאיר רבינוביץ במהדורה המדעית לפיוטי יניי, הבית הזה מהדהד מסורת שתועדה בפרקי דרבי אליעזר מו [מה במהדורת היגר], שגרסתו הסופית מאוחרת ליניי. המדרש מתאר כיצד אותו מלאך סמאל (ובכמה נוסחים מופיע השטן), שתפקידו לקטרג על ישראל, רואה עד כמה ישראל טהורים ומשווה אותם למלאכים:

גּוֹרָלוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרְבַּן עוֹלָה, וְגוֹרָלוֹ שֶׁל עֲזָאזֵל שְׂעִיר חַטָּאת. וְכָל עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל הָיָה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר [שם כב] וְנָשָׂא הַשָׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנוֹתָם (ויקרא טז:כב). רָאָה סַמָּאֵל שֶׁלֹּא נִמְצָא בָהֶם חֵטְא בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לְךָ עַם אֶחָד בָּאָרֶץ כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בַּשָּׁמָיִם. מַה מַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵין לָהֶם קְפִיצִין, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים.^[22] מַה מַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵין לָהֶם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים.^[23] מַה מַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שָׁלוֹם מְתַוֵּךְ בֵּינֵיהֶם, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל שָׁלוֹם מְתַוֵּךְ בֵּינֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ עֲתִירָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִן הַקַּטֵּגוֹר שֶׁלָּהֶם, וּמְכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטֹן, שֶׁנֶּאֱמַר [ויקרא טז, לג] וְכִפֵּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ:

בשני הטקסטים – הפיוט והפרוזה – נעשית הקבלה בין עדת ישראל וצבא מרום. במדרש שבו השתקעה מסורת זו (ושעשוי ללמד על היכרות עם הפיוט) מובאים ציטוטים המתארים את טקס השעיר לעזאזל ואת עבודת הכהנים, שמספקים מסגרת לתיאור המשווה בין ישראל ובין המלאכים.

בניגוד למדרש, פיוטו של יניי אינו מכיל פסוקים מטקסי הכפרה בויקרא, או מעבודת הכהנים בבית המקדש שנועדה גם היא לכפר; הוא גם אינו מייחס לקטגור סמאל זיהוי של דמיון בין ישראל למלאכים. במקום זאת, הפיוט מתאר את מעשי המלאכים ואת תכונות בני האדם, וטוען כי ביום הכיפורים בני ישראל הופכים למלאכים פשוטו כמשמעו: הם אינם מביאים מזון אל פיהם, הם שרויים בשלום, לבושים לבן, עומדים ברגל ישרה ובכפות רגליים יחפות, ובנוסף, מקדשים את האל ובכך מתקדשים בעצמם.^[24]

אנו כמלאכים ולכן מחל לנו

בפיוטו זה יניי מעניק לעדת ישראל תיקוף רב עוצמה: במעשיהם ואף במראם ביום זה הם דומים למלאכים. ואף על פי כן, הוא אינו מתעלם מחשיבותו של יום הכיפורים כיום של כפרה על חטאים.

הצלע הפותחת את הפיוט, שככל הנראה נועדה להיאמר כפזמון חוזר, מבקשת מחילה באופן מפורש:

אָנָא סְלַח נָא^[25]

כמו בפזמון בבית הקודם ("אתה אלוהינו" בבית יד), זהו משפט שקל לזכור ולדקלם, ומילת הבקשה המוכפלת בו (אנא... נא) מדגישה את ההפצרה. המשפט חוזר חמש (ואף עשר) פעמים במהלך אמירת הבית, ומעניק רושם של תחינה וחרטה עמוקים, יותר מבשאר חלקי הקרובה.

כיצד יש להבין את הצהרתו הנרגשת של הפייטן על מצבה הכמעט מלאכי של האנושות לצד תחינתו הנואשת למחילה? צירוף זה לוכד את המתח היסודי במהותו של יום הכיפורים: הכרה עמוקה בצורך בכפרה, לצד ביטחון בפעולתם של טקסי היום.

עינוי הגוף: מעונים ומלאכים כאחד

בשני בתי הפיוט שבחנו במאמר זה יניי מדגיש את המתחים הנולדים מן הדגש המושם על עינוי הגוף. המעשים הטקסיים יכולים לקבל משמעויות שונות – מעינוי עצמי ועד שאיפה לנשגב. יניי מכיר בקיומו ובאפשרויותיו של הגוף, כלי הביטוי האנושי הגמיש ביותר בעולם: באמצעותו האדם חוטא, באמצעותו הוא מכפר, ובאמצעותו – רק לרגע – הוא יכול לגעת בשמיים.