מדוע יש בני אלים בתורה מונותאיסטית?

אנו בני האדם נוטים שלא להבחין בדברים שאינם מתיישבים עם התפיסות שאנו אוחזים בהן. תופעה זו מתרחשת בסיטואציות שונות, ובכלל זה גם בעת הקריאה, ובייחוד בעת הקריאה בתורה. דוגמה נהדרת לכך מצויה בבראשית ו. בפרק זה ארבעה פסוקים אשר נראה כי הם חומקים איכשהו מעיניהם של קוראים רבים:

^{בראשית ו:א} וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. ^ו:ב וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. ^ו:ג וַיֹּאמֶר יְ־הוָה לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. ^ו:ד הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם.

אילו היינו קוראים יצירת ספרות מתרבות פוליתאיסטית, כגון האפוס הבבלי "עלילות גילגמש" או ה"איליאדה" של הומרוס, לא היינו מתפלאים למקרא סיפור שכזה, שבו אלים שוכבים עם בני אדם ומולידים גזע של ענקים. אבל הימצאות הסיפור בתורה מפתיעה בהחלט.

בני אלים בספרות הפוליתאיסטית

האפוס הבבלי מתאר את גיבורו כך:

גִלְגַמֶש – מֵאָז יוֹם הִוָּלְדוֹ דָּגוּל שְמוֹ, שְנֵי־שְלִישִים מִמֶּנּוּ – אֵל, שְלִיש מִמֶּנּוּ – אָדָם.^[1]

אביו לוֹגֶלְבַנְדָּה היה מלך בן אנוש ואילו אימו נִנְּסוּן הייתה אלה. שורשיו של אכילס גיבור ה"איליאדה" דומים – הוא היה בנם של אם אלוהית, הנימפה תֵטיס, ופֵּלֶאוּס, מלך בן אנוש.

ביצירתו של המשורר היווני הֵסִיוֹדוֹס "התאוגוניה", המתארת את תולדות העולם, אנו קוראים כך:

אַלְקְמֶנֶה [אישה בת אדם] שָכְבָה עִם זֶאוּס כּוֹנֵס הָעֲנָנִים וְיָלְדָה אֶת הֶרַקְלֶס הֶחָסֹן.^[2]

בני אלים בתורה המונותאיסטית

כיצד ייתכן שסיפור כזה מופיע בספר בראשית? האם אין התורה יצירה מונותאיסטית? אופיו החריג של הסיפור, נוסף על העובדה שהוא קצר מאוד ומצוי בסוף־סופה של הפרשה (כאשר אפשר שתשומת הלב של המתפללים פוחתת), מביאים לידי כך שהוא נעלם מעיניהם של קוראים רבים. אולם, תמיד אנו נצא נשכרים מעיון באותם קטעים בתורה שדווקא מפתיעים אותנו או קשים בעינינו.

התורה אכן מחזיקה בתפיסה מונותאיסטית.^[3] מדוע אפוא כלול בה סיפור זה, שנראה כפרגמנט ממיתוס פגאני? התשובה לשאלה זו טמונה בתגובתו של אלוהים לאירוע המתואר בסיפור עצמו.

ההבדל בין אלוהים ובין בני האדם בתורה

אלוהים אוסר על ערבוב ממין זה ופוסק שבני האדם – ובהם גם הצאצאים שנולדו לבני האלוהים ובנות האדם – אינם יכולים לחיות לנצח. שתי הפרשת הראשונות בספר בראשית (בראשית א–יא) מדגישות שיש הבדל מהותי בין בני האדם ובין אלוהים.

האדם נברא בצלם אלוהים; הוא נדרש להידמות לו; הוא זוכה לבוא במגע עם אלוהים. אבל בני האדם אינם בריות שמימיות, ואחד מרעיונות היסוד של ספרות המקרא הוא שאלוהים הוא אחד ויחיד ואין שני להמשיל לו.

אחת הדרכים שבהן התורה מדגישה את הרעיון היא זו: היא מזכירה לקוראיה סיפורים מן העולם העתיק המתארים ערבוב של המחוזות השמימיים והארציים, ואז מחדירה לתוכם הבדל מהותי. שכן, ביסוד הסיפורים הפגאניים שהתורה מבקשת להזכיר לקורא כאן, עומדת האמונה שבני אדם יכולים לעיתים להיעשות בעצמם לאלים.

בני אלים שהם בני תמותה ובני אדם שהם בני אלמוות

אַכילֵס מת כבן תמותה, אבל הרקלס בסופו של דבר הצטרף למועדון השמימי. גרסה מוקדמת של "עלילות גילגמש" (הגרסאות הכתובות בשפה בבלית עתיקה מן האלף השני לפני הספירה) מדגישה שגורלו של גילגמש הוא מוות. אבל הגרסה המאוחרת (הגרסה מן האלף הראשון לפני הספירה, הכתובה בניב הסטנדרטי של הבבלית) מספרת שהוא היה לאל המופקד על השְׁאוֹל – ואומנם זה היה של גילגמש תפקידו בפנתאון המסופוטמי המאוחר.

בספרות היוונית העתיקה, אל יכול להעמיד צאצא שמימי עם אישה בת אדם, ובעקבות זאת גם היא בעצמה הופכת לבת אלמוות. למשל, הסיודוס מספר לנו כי

סִֶמֶלֶה... שָכְבָה עִם זֶאוּס וְיָלְדָה לוֹ יֶלֶד זוֹהֵר, דִיוֹנִיסוֹס הָעַלִּיז, בֶּן אַלְמָוֶת שֶל בַּת תְּמוּתָה – עַכְשָו שְנֵיהֶם אֵלִים.^[4]

לא זו בלבד שבני אדם יכולים להיות לאלים – אלא אף ישויות בנות אלמוות יכולות למות. במיתולוגיה היוונית, זֶאוּס הורג את קרונוס אביו; ב"אנומה אליש", האפוס הבבלי המתאר את מַרְדוּךְ הבורא, אלים צעירים הורגים את האלים הקדמונים אַפְּסוּ, תִּיאֲמַת וקִינְגוּ. יש בני אלמוות שהופכים בני תמותה אך חוזרים בסופו של דבר למעמדם כבני אלמוות: במיתוסים השומריים והבבליים, אִשְתָר מתה וקמה לתחיה, ואילו תַּמּוּז מת ועולה מן השאול מדי שנה בשנה. דברים דומים נאמרים על האל בעל במסורת הכנענית.

הפולמוס של התורה נגד האמונה כי  הנפילים הם בני אלמוות

תפיסות מעין אלו הרואות בנפילים כבני אלמוות הן בדיוק  מה שהפסוקים שלעיל מבקשים לדחות. הקטע אומר לנמעניו הקדומים: אולי שמעתם סיפורים על קשר מיני בין המחוזות השמימיים והארציים, אבל סיפורים אלה אינם גורעים מן העובדה שבני אדם הם בני תמותה; על פי רוב הם אינם חיים יותר ממאה ועשרים שנה (המקרא מספר על אנשים שחיו זמן רב יותר באלף השנים הראשונות אחרי בריאת העולם, אך גם אנשים אלה מתו).

באופן דומה, טוענים מחברי התורה: ייתכן שהנפילים אכן חיו בעבר, בהתאם לסברתם של קוראי התורה הקדומים, אבל הם היו בני תמותה ולא היו דומים לאלוהים. מהפסוקים עולה שהם היו בני אדם, ושתוחלת חייהם לא עלתה על מאה ועשרים שנה. הקטע שלפנינו מזכיר לנו את הערבוב בין המחוזות השמימיים ובין עולמם של בני אדם במטרה להדגיש את הרעיון שבסופו של דבר, המחוזות הללו נפרדים בתכלית.

ליבו של המונותאיזם המקראי

בספרות היוונית והמסופוטמית, אלים נעשים בני תמותה ובני אדם נעשים אלים – ושתי התנועות האלה מעידות על דמיון מהותי בין האנושות ובין האלוהות לשיטתם של טקסטים עתיקים אלה. לב ליבו של הפוליתאיזם אינו רק עובדת קיומם של אלים רבים, אלא התפיסה שאלים ובני אדם הם היינו הך ביסודם. המקרא לעומת זאת, מצד אחד אף הוא אינו טוען שאלוהים הוא הישות השמימית היחידה; הלוא יש במקרא מלאכים.^[5]

אלא שבלב המונותאיזם המקראי עומד עניין אחר,כפי שהראו הפילוסוף היהודי־גרמני הרמן כהן וחוקר המקרא הדגול יחזקאל קויפמן: ייחודו של אלוהים. אפילו בעת שהתורה מצווה את בני האדם לנסות להידמות לאלוהים, היא גם מדגישה את הצורך להבין שניסיונם זה לעולם לא יצלח לחלוטין. לשם כך נכלל בספר בראשית סיפור קצר ומפתיע זה.

כאשר אנו פותחים את מחשבתנו מספיק, אנו רואים שמערכת היחסים בין המונותאיזם והפוליתאיזם במקרא מורכבת הרבה יותר משהנחנו בתחילה.^[6] הוא הדין בקשר בין האנושות ובין אלוהים. הקדמונים התקשו להודות בכך, ועל אחת כמה וכמה אנשי התקופה המודרנית מתקשים בכך, אבל התורה מלמדת אותנו שלאנושות יש גבולות, ולא לנו תפקידו של אלוהים.