המשכן: פולמוס נגד בניית בית המקדש מחדש בימי שיבת ציון

הדגשת ניידותו של המשכן

המשכן/אוהל מועד^[1] זוכה ללא ספק למרכז הבמה במקור הכוהני. מעבר לסיקור הנרחב שספר שמות מקדיש לבנייתו והרכבתו, המקור הכוהני מדגיש בעקביות את טבעו הנייד של המשכן. שלושים ושבעה פסוקים מפרטים בקפידה את הבדים, ואת הבריחים והטבעות המחזיקים אותם במקומם. עשרה מהפסוקים הללו מדגישים במיוחד את תפקידם של החפצים הללו לפעולה של נשיאת משא.

עניין נשיאת המשכן ומסעותיו חוזר בשמות מ:לו-לח, ותהליך פירוקו מפורט בבמדבר ד:ה-יט, המציין איזה חלק מהמשכן יינשא על ידי משפחות הלויים. מאוחר יותר, במדבר ז:ג-ט מוזכרות עגלות המשא של בני לוי.

נדמה שהעיסוק החוזר בדבר ארעיותו של המשכן היא בעלת ממד פולמוסי.^[2] מהו או מיהו היעד של הפולמוס הזה?

פולמוס נגד בנייה מחדש של בית המקדש

לפני מספר שנים הבנתי שהמקור הכוהני הוא אנטי-מקדש. הוא מפגין אנטגוניזם כלפי בית המקדש, בתקיפות אך לא בבוטות, על ידי הדגשת המשכן וניידותו. ברור כי המקור הכוהני אינו דוחה קורבנות; להיפך, בדומה לספר יחזקאל, המקור הכוהני מדמה בעיני רוחו טקסים פולחניים. עם זאת, בנוגע למבנה עצמו, המקור הכוהני שונה מאוד מיחזקאל.

המבנה האידיאלי שיחזקאל חוזה הוא מבנה אבנים - כלומר מקדש – המזכיר את המבנה המלוכתי של שלמה, אם כי אינו זהה לו. בניגוד ליחזקאל, המקור הכוהני מציג מקדש נייד שתבניתו נמסרה למשה בסיני. המקור הכוהני אינו מציג אותו כפתרון זמני לנדודים במדבר אלא הוא מוצג כמקדש הבלעדי. ומכאן, אוהל מועד נייד ישמש כמקדש הלגיטימי היחיד עבור קהילה שחזרה זה עתה מהגלות.

לא מקדש במסווה 

חוקרים רבים גורסים כי אוהל מועד של המקור הכוהני אינו אלא מקדש במסווה, וכי המקור אימץ את הרעיון של אוהל מועד כאמצעי ספרותי בתוך המסגרת של סיפור נדודים במדבר. אך לטענה זו מספר חולשות.

כי תבואו לארץ

מלכתחילה, למקור הכוהני הייתה האפשרות לספק הנחיות לבניית מקדש לאחר הכניסה לארץ. יצירות אחרות אכן מייחסות את מקור חוקיהן לתקופת המדבר, כמו מגילת המקדש או מגילות של מקרא משוכתב (Reworked Pentateuch) מקומראן.^[3] המקור הכוהני יכול היה לעשות זאת באופן דומה, ואף בלי לפגוע בשלמותו הנרטיבית.

יתרה מכך, המקור הכוהני אכן משלב חוקים שנועדו להתקיים לאחר הכניסה, המובאים לעיתים קרובות על ידי הפתיח "כי תבואו לארץ" ודומיו. כך למשל הקטע העוסק ב"צרעת" בבתים (ויקרא יד:לד-נג) פותח באמירה:

^{ויקרא יד:לד} כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם.

המשכן קודם לנדודים במדבר

שנית, לפי קו העלילה שמציג המקור הכוהני, חנוכת המשכן במדבר סיני קדמה לשליחת המרגלים. חנוכת המשכן מתרחשת "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ" (שמות מ:יז) ואילו המרגלים נשלחו מהחניה במדבר פארן (במדבר יג:ג) ב"חֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ" (במדבר י:יא-יב). כתוצאה מכך, ארבעים שנות הנדודים לכאורה לא היו באופק בשעה שהמשכן הוקם לראשונה, או כאשר התוכנית שלו נחשפה למשה. אדרבה, בני ישראל היו על סף כניסה לארץ עם המשכן.

אפשר אפילו לשער שעל ידי פירוט התאריכים הללו (הראשון לחודש הראשון והעשרים לחודש השני), המקור הכוהני מעיר את תשומת לבו של הקורא הקשוב לכך שהמשכן מעולם לא נועד לשמש כאמצעי זמני אלא כמקדש קבוע אחת ולתמיד.^[5]

משכן הוא מקדש

המקור הכוהני מזהה את אוהל מועד עם המקדש פעמים רבות.

• וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ... כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן... (שמות כה:ח-ט).
• ...וְאֶל-הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד...תָּבִיא כֶּבֶשׂ... אֶל-פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד... (ויקרא יב:ד, ו).
• וְכִפֶּר אֶת-מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת-אֹהֶל מוֹעֵד...(ויקרא טז:לג).

המקור הכוהני מצרף במכוון את הכינוי "מקדש" עם הביטוי אוהל מועד במטרה להתמודד עם טיעונים, ממשיים או פוטנציאליים, שלפיהם הנביאים הם שציוו על המקדש, או שמשה עצמו ניבא אותו (שמות טו:יז). באמצעות החלפה בין המונחים "מקדש", "משכן" ו"אהל מועד", המקור הכוהני טוען כי אוהל מועד הוא עצמו מקדש, ובזאת שולל את הצורך בבניית מקדש העשוי אבן ומלט.^[7]

הדים של תנועה אנטי-מקדשית

כחוקרים אחרים, אני סבור שאפשר לתארך את המקור הכוהני בצורתו הסופית לתקופה מוקדמת של שיבת ציון. זו הייתה תקופה שבה היהודים השבים נאלצו להתמודד עם החלטות מכריעות בנוגע לשיקום יהודה, כולל עם השאלה האם להתחיל בחידוש בית המקדש. ראוי לציין כי המקור הכוהני אינו היחיד מבני דורו שמביע הסתייגות לגבי בניית המקדש.

תכני המקור הכוהני מהדהדים קולות אנטי-מקדש מפורשים שפעלו בתקופת השיקום המוקדמת לצד פלג פרו-מקדשי שגבר לבסוף. הביטוי המובהק ביותר לרגשות אנטי-מקדש נמצא בפרק הסיום של ישעיה:

^{ישעיה סו:א} כֹּה אָמַר יְ־הוָה הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי.

הישרדותו של ישעיה סו:א גובלת בנס.^[8] ניתן ליישב ביתר קלות את ההתנגדות של המקור הכוהני על רקע של מקדש ממשי, כפי שעשו פרשנים מסורתיים ומודרניים. ישעיהו סו:א הוא שורד בודד, אשר מקביליו ככל הנראה נמחקו ברגע שהמקדש הפך למציאות מוחשית.

הצבת הכסא וההדום זה לצד זה בישעיה סו:א מעלה אסוציאציה לתיאור המקדש העתידי שעליו מכריז יחזקאל בשם ה':

^{יחזקאל לג:ז} … אֶת מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם…

כשהם מונחים זה לצד זה, שתי האמירות הללו המבטאות יחס שונה בתכלית למקדש מספקות צוהר לאחד מהוויכוחים המשמעותיים ביותר של היהדות.^[9]

המאבק על בניית בית המקדש מחדש

חסידי המקדש ניצחו בסופו של דבר, אבל רק אחרי מחלוקת ממושכת חלפו שמונה עשרה שנים מרגע הכרזתו של כורש בשנת 538 לפנה"ס, שאפשרה ליהודים לחזור לארץ מולדתם ולהקים את קהילתם מחדש, עד שנתו השנייה של דריוש, שבה החלה בניית בית המקדש. אם היה ברור שצריך לבנות מחדש בית מקדש, מדוע לקח 18 שנים להתחיל את בנייתו מחדש?

עזרא מאשים זרים

ספר עזרא טוען שהיסודות של בית המקדש הונחו בתקופת מלכותו של כורש (עזרא ג:ח-יא). ההתקדמות שלאחר מכן שובשה על ידי גורמים מקומיים ועל ידי השלטונות הפרסיים ששוכנעו על ידי אויבי היהודים שמקדש בירושלים יפגע באינטרסים שלהם:

^{עזרא ד:ד} וַיְהִי עַם הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה (ומבלהים) [וּמְבַהֲלִים] אוֹתָם לִבְנוֹת. ^ד:ה וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם כָּל יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וְעַד מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס.

חוקרים נוטים להתייחס לתיאורו של עזרא בספקנות, שכן הקלות שבה האויבים השפיעו לכאורה על בית המשפט הפרסי אינה נראית אמינה.^[10] תחת זאת, נראה שהאשמת האויבים נועדה להצדיק או לתרץ את העיכוב שחל בבנייה; עיכוב שאילו היה מכוון, היה קשה לסופרי עזרא – מחסידי המקדש - להודות בו.

חגי וזכריה: סנגורי המקדש

נביאי השיקום הראשונים, חגי וזכריה (הראשון), שהיו עדי ראייה למאורעות, מספרים סיפור אחר. הם אינם מזכירים את יסודות הבנייה שהונחו בתקופתו של כורש, וטוענים שהעם חסר את ההתלהבות הנדרשת לבנייה לפני שסייעו בעצמם במאמצי עידוד ושכנוע:

^{חגי א:ב} כֹּה אָמַר יְ־הוָה צְבָאוֹת לֵאמֹר הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית יְ־הוָה לְהִבָּנוֹת.

שני פרקי ספר חגי מתארים את תקופת השנה השנייה לדריוש, שיש בה דגש מתמשך על בניית בית המקדש - פרויקט שטרם החל בפועל. חגי פותח בתוכחת קהילתו על כך שהזניחה את ההתחייבות לבנייה:

^{חגי א:ד} הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב.

הנביא נוזף בזעם בעם ומותח ביקורת על תאוות הבצע שלהם, לכאורה מתוך מטרה להעמיס עליהם אשמה. הוא טוען שיבולם הדל והרווחים הזעומים הם עונשים על כישלונם לבנות בית מקדש. לקראת סוף הספר הקצר, המתאר את תחילה הבנייה, הנביא משבח את העם ומבטיח בשם י־הוה שהשנה שלאחר מכן תהיה שנה של שפע:

^{חגי ב:טו} וְעַתָּה שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִטֶּרֶם שׂוּם אֶבֶן אֶל אֶבֶן בְּהֵיכַל יְ־הוָה. ^ב:טז מִהְיוֹתָם בָּא אֶל עֲרֵמַת עֶשְׂרִים וְהָיְתָה עֲשָׂרָה בָּא אֶל הַיֶּקֶב לַחְשֹׂף חֲמִשִּׁים פּוּרָה וְהָיְתָה עֶשְׂרִים. ^ב:יז הִכֵּיתִי אֶתְכֶם בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּבַבָּרָד אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם וְאֵין אֶתְכֶם אֵלַי נְאֻם יְ־הוָה. ^ב:יח שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל יְ־הוָה שִׂימוּ לְבַבְכֶם. ^ב:יט הַעוֹד הַזֶּרַע בַּמְּגוּרָה וְעַד הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה וְהָרִמּוֹן וְעֵץ הַזַּיִת לֹא נָשָׂא מִן הַיּוֹם הַזֶּה אֲבָרֵךְ.

בן דורו של חגי, זכריה הנביא, מחזק את דברי חגי אל העם באומרו שצרותיהם ייפסקו ברגע שיתמסרו בלב שלם לבניית בית מקדש:

^{זכריה ח:ט} כֹּה אָמַר יְ־הוָה צְבָאוֹת תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם הַשֹּׁמְעִים בַּיָּמִים הָאֵלֶּה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בְּיוֹם יֻסַּד בֵּית יְ־הוָה צְבָאוֹת הַהֵיכָל לְהִבָּנוֹת. ^ח:י כִּי לִפְנֵי הַיָּמִים הָהֵם שְׂכַר הָאָדָם לֹא נִהְיָה וּשְׂכַר הַבְּהֵמָה אֵינֶנָּה וְלַיּוֹצֵא וְלַבָּא אֵין שָׁלוֹם מִן הַצָּר וַאֲשַׁלַּח אֶת כָּל הָאָדָם אִישׁ בְּרֵעֵהוּ.

זכריה מעודד את מנהיג הגולים, זרובבל, שלקח על עצמו את פרויקט חידוש בניית המקדש:

^{זכריה ד:י} יְדֵי זְרֻבָּבֶל יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה וְיָדַעְתָּ כִּי יְ־הוָה צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם.

הוא גם מדווח שאלוהים שלח אותו לדבר עם הכהן הגדול ולשכנע אותו בחשיבות בניית בית המקדש:

^{זכריה ו:יא} וְלָקַחְתָּ כֶסֶף וְזָהָב וְעָשִׂיתָ עֲטָרוֹת וְשַׂמְתָּ בְּרֹאשׁ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל. ^ו:יב וְאָמַרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְ־הוָה צְבָאוֹת לֵאמֹר הִנֵּה אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח וּבָנָה אֶת הֵיכַל יְ־הוָה. ^ו:יג וְהוּא יִבְנֶה אֶת הֵיכַל יְ־הוָה וְהוּא יִשָּׂא הוֹד וְיָשַׁב וּמָשַׁל עַל כִּסְאוֹ וְהָיָה כֹהֵן עַל כִּסְאוֹ וַעֲצַת שָׁלוֹם תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם…^ו:טו וּרְחוֹקִים יָבֹאוּ וּבָנוּ בְּהֵיכַל יְ־הוָה וִידַעְתֶּם כִּי יְ־הוָה צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּן בְּקוֹל יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם.

כל זה מצביע על כך שהיוזמה לשיקום בית המקדש עמדה בפני עיכוב של כשני עשורים בגלל גורמים פנימיים: חוסר התלהבות מספקת בקרב היהודים עצמם. על רקע זה, תומכי בית המקדש, כמו חגי וזכריה, דחקו במנהיגי הקהילה - זרובבל ויהושע, הכוהן הגדול, והודיעו להם שרצונו של י־הוה לבנות את בית המקדש לאלתר ושמזלם של היהודים ישתפר ברגע שזה יושג.

ויכוח אידיאולוגי

למרות שחגי א:ד (המצוטט לעיל) רומז שהפרויקט התעכב מתוך עצלות, אני טוען שהיו קולות בתוך הקהילה, כמו זה המשתקף בישעיה סו, שהיו להם הסתייגויות תיאולוגיות לגבי הרעיון של הקמת מקדש קבוע עלי אדמות. המקור הכוהני, שכנראה נכתב בתקופה זו, היווה כלי השפעה משמעותי לחיזוק ההסתייגויות הללו.