סיפור יציאת מצרים כזיכרון קולקטיבי

אגדה לעומת היסטוריה

ילד חדש בא לעולם. היות שחייו בסכנה הוריו נאלצים להחביאו. בדרך נס התינוק ניצל, מגיע לבגרות, ובסופו של דבר מגיע להישגים מופלאים ומנהיג את עמו לגדולה.

זהו פחות או יותר סיפורו של משה, אך גם של דמויות חשובות אחרות בספרות העולמית; דמויות אגדיות והיסטוריות, כמו סרגון מאכד^[1], אדיפוס מלך תבאי,^[2] כורש מלך פרס ^[3] וישוע .^[4] אמנם ייתכן שה"נפילה" מה"איגרא רמא" של בית פרעה אל ה"בירא עמיקתא" של מדברויות מדיין ייחודית לסיפורו של משה, ועם זאת המאפיינים המשותפים לו וליתר הסיפורים מלמדים שסיפור משה שייך יותר לתחום האגדה מאשר להיסטוריה.

 ספר שמות – היסטוריה לוקה בחסר

בספר שמות יש מעט מאוד פרטים היסטוריים שאפשר לאמת באמצעות מקורות חוץ מקראיים, ארכיאולוגיים או ספרותיים. אין בידינו מקורות בני התקופה המזכירים מישהו מ"שמות בני ישראל היורדים מצרימה" או משמות משפחת משה. במקור מצרי המתוארך לסוף המאה ה־14 לפנה"ס קיים אזכור אחד של ישראל כקבוצה אתנית או כשבט בארץ כנען.^[5]

גם המידע שהסיפור המקראי מוסר על המצרים עצמם אינו עוזר לנו במיוחד. בין השאר, שם המלך המצרי ושמה של בתו, המאמצת את משה, אינם מוזכרים; ואכן מאז ועד היום מנסים הפרשנים, מהספרות המדרשית ועד הוליווד למלא את החסר.

הפרטים המוצקים היחידים שניתן לחלץ מתיאור המקרא קשורים לערי המסכנות, כלומר "ערי המחסנים", פיתום ורעמסס, שבנו לכאורה בני ישראל במצרים. הבעיה היא שבמציאות אף אחד מן המקומות הללו לא שימש עיר מחסן. נראה כי המילה פיתום נלקחה מן המילה המצרית שמשמעה "מקדשו של אתום", סוג של מקדש נפוץ בתקופת הכתיבה. הזיהוי המתאים ביותר עבור רעמסס הוא עיר הבירה של ממלכת מצרים החדשה, במאות ה־13 וה־12 לפנה"ס, שעמדה ממזרח לדלתא של הנילוס. ועדיין, הזיהוי המדויק של המקומות הללו שנוי במחלוקת,^[6] ולא ברור אם יש להבין את האזכור שלהם בשמות א:יא^ב כשיקוף של מאורעות התקופה המתוארת או כשיקוף זמנו של המספר.

גם נתיב היציאה ממצרים מעורר קושיות פרשניות לאינספור, אפילו בלי להזכיר את המספר העצום של היוצאים ממצרים, מספר גדול יותר מאוכלוסיית מצרים כולה בתקופה ההיא. ויחד עם זאת, כאמור אין לאירוע ולו עדות ארכיאולוגית אחת.

איך דת של היסטוריה יכולה לעבוד עם תשתית סיפורית שאיננה היסטורית?

היהדות יונקת מן התיאור ההיסטורי, ולצד זה מן הסיפור על אודות המפגש שבין ישראל ואלוהיו. רבות מן המצוות והמנהגים בדת היהודית נעים סביב זיכרון העבר והפנמתו ביחס להווה ולעתיד. אלוהי ישראל, על פי המקרא, הוא גם בורא העולם וגם אלוהי ההיסטוריה. בכובעו האחד אלוהים הוא הבורא, השופט ו"ריבון העולמים", ואילו בכובעו השני הוא אלוהי ישראל, אל ששחרר את העם מעבדות מצרים ועל כן ראה לנכון לחייבם לבוא עימו בברית, כלומר בחוזה רשמי, ולקיים את מצוותיו.

החיוב הנשען על זיכרון גאולת מצרים משמש כהצדקה למצוות רבות בתורה, ובדורות הבאים עמד בתשתית לכינון מנהג ליל הסדר. עם זאת, מרבית החוקרים סבורים כי ספר שמות משקף מציאות היסטורית.

ההנחה שסיפורי התורה משקפים יותר זיכרון מאשר היסטוריה מקשה במיוחד על הקריאה בספר שמות, המציג את אירועי העבר כאמת הבניין של הזהות הישראלית והלאומית. מה קורה כאשר היסוד ההיסטורי של ישראל מוטל בספק?

הקושיה הזו הדירה שינה מעיניהם של יהודים רבים מראשית העת החדשה ועד ימינו. וכבר לפני למעלה ממאה שנה הציע ההוגה הציוני אחד העם (אשר גינצברג, 1927-1856), פתרון פשוט ומעין פוסטמודרני לבעיה.

גישתו של אחד העם

בתגובה לניסיונות של היסטוריונים בתקופתו – רובם אינם יהודים – לאתר את דמותו ההיסטורית "האמיתית" של משה, אחד העם טען שמשה היחיד החשוב בעיניו הוא משה שנצרב בזיכרונו ובזיכרון יתר העם היהודי. הדברים שהיסטוריונים יגלו או לא יגלו חסרי חשיבות לעומת דמותו המבוססת של משה העוברת בתודעת העם היהודי מדור לדור במשך יותר משלושת אלפים שנה. לטענתו, היה זה הזיכרון היהודי של משה – ולא השחזור ההיסטורי שלו, שהותיר חותם האנושות. ואלה הדברים בלשונו של אחד העם:

איני חש... אם באמת היה האיש משה במציאוּת, אם באמת חי ופעל באופן מתאים למַה שמקובל באומתנו, אם באמת היה הוא 'מושיעם של ישׂראל' ונותן התורה הזאת בצורה שנשתמרה בידינו, וכדומה מן השאלות; – אלא מבטל אני בלבי כל אלה בבת אחת בתשובה פשוטה וקצרה: זה משה האיש הקדמון, שאתם מבקשים לברר מציאוּתו ומהוּתו, אינו ענין אלא למלומדים שכמותכם, אבל אנו יש לנו משה אחר, משה שלנו, זה שצורתו קבועה בלב עמנו מדור דור והשפעתו על חיינו הלאומיים לא פסקה מימי קדם ועד עתה. ומציאותו ההיסטורית של משה זה אינה תלויה כלל בחקירותיהם.^[7] כי אף אם הייתם מצליחים להראות בבירור גמור, שמשה האיש לא היה כלל, או שלא כך היה, לא יגָרע על ידי זה מאומה ממציאותו ההיסטורית של משה האידיאל, זה שהלך לפנינו לא רק ארבעים שנה במדבר סיני, אלא אלפי שנה בכל ה’מדבּרות’, שהתהלכנו בהם ממצרים ועד הנה.^[8]

מנמו־היסטוריה: חקר הזיכרון התרבותי

אחד העם מציג בדבריו מעין קנה מידה אינטואיטיבי להערכת חשיבותם של רעיונות שונים לאמונה ולזהות היהודית. האינטואיציה הזו מתאימה לתובנות היסודיות של מחקר הזיכרון התרבותי, שדה מחקרי שפותח לראשונה על ידי הפילוסוף והסוציולוג הצרפתי מוריס האלבווקס. לשיטתו של האלבווקס, העיקרון המנחה בגיבוש ערכיו וזהותו של עם אינה ההיסטוריה (כלומר ידיעת הדברים שקרו בעבר) כי אם האופן שבו העם תופס את העבר, "הזיכרון הקבוצתי" שלו. על סמך התיאוריות הללו פיתח האגיפטולוג יאן אסמן את תיאוריית ה"מנמו־היסטוריה": כתיבה היסטורית המתעדת זיכרון קולקטיבי ולאו דווקא את אירועי העבר. כתיבה מנמו־היסטורית לא מעוניינת בשחזור העובדות כהווייתן כי אם בתיעוד האופן שבו אירוע או אדם מסוים נזכרים אצל הדורות שאחריהם.^[9]

דוגמא חשובה לשחזור היסטורי של זיכרון מצויה בדבריו של אסמן על משה, כדמות שהיוותה אמצעי של הציוויליזציה המערבית לשמר את הזיכרון של מהפכת הדת הקיצונית של פרעה אחנתון בראשית המאה ה־14 לפנה"ס.^[10] אליבא דאסמן ,"דמותו של משה אינה שייכת להיסטוריה, כי אם לזיכרון".^[11]

זכור – התורה עוסקת בזיכרון ולא בהיסטוריה

מי שהכניס את חקר הזיכרון התרבותי לתוך מדעי היהדות וכתב ברהיטות על חשיבותו הרבה של הזיכרון במחשבת ישראל היה ההיסטוריון יוסף חיים ירושלמי ז"ל (2009-1932). בחיבורו הקלאסי זכור מראה ירושלמי כי העניין היהודי בהיסטוריה מתייחס בעיקר לסיפורי היסוד של התורה.^[12] היהדות, על פי ירושלמי, רואה חשיבות בסיפורים מכוננים שבכוחם לתת טעם לאמונה היהודית ולמצוותיה, ולא בתיאור ההיסטורי, והרי "ברי שאין ההיסטוריוגרפיה המקראית עובדתית במובן המודרני ואין צורך להכביר דברים בעניין זה".^[13] במילים אחרות, מנקודת מבט מודרנית האתוס המכונן של היהדות דומים הוא בעיקר הסיפור ולא האישור ההיסטורי.

התפיסה שלפיה עמוד התווך של היהדות אינו ההיסטוריה אלא הזיכרון משתקפת בציווי "זכור!".הציווי רומז שזכירת המאורע ושחזורו חשובים יותר מאשר האירוע ההיסטורי שהתרחש.

דת הזיכרון

האמירה השגורה בפי רבים כי היהדות היא דת ההיסטוריה אינה מדויקת. לאמיתו של דבר היהדות היא דת הזיכרון. סיפורי התורה אינם תיאור עובדתי של העבר אלא תיעוד של האופן שבו הכותבים לאורך הדורות סיפרו ופירשו את עברם, את עצמם, ואת הקשר שלהם עם אלוהים. כפח שעולה מהמשך דבריו של אחד העם:

כשאני קורא את ההגדה בליל פסח ורוחו של משה בן עמרם – זה גבּור הגבּורים, הנצב כעמוּד אור על מפתן ההיסטוריא שלנו – מרחפת לפני ומרוממת אותי ל’עולם העליון‘, – איני חש כלל באותה שעה לכל אותן השאלות והספקות, שחכמי אוה"ע (אומות העולם) מונים אותנו בהם. ^[14]