טקסט וקונטקסט: תורה ואמת היסטורית

מאמינים, כופרים ומבקרים

דתיים רבים רואים ביהדות אוסף של הנחות יסוד שמי שמקבל אותן על עצמו נחשב ל"מאמין". ובקצה הנגדי מציבים את "הכפירה" והדוגלים בה, המה (בפי המאמינים החלוקים עליהם) ה"כופרים". למעשה אצל רבים המנעד הרחב של התפיסות הדתיות ותומכיהם בימינו מתחלק בבינאריות בין שתי הקטגוריות המנוגדות הללו, חילוק המזכיר את הקרב בין "בני האור" ו"בני החושך" ממגילות קומראן.

די פשוט לתייג אנשים כ"כופרים" אך הרבה יותר מורכב להודות כי גם אנשים אחרים, על אחת כמה וכמה אנשים שאינם ב"מגזר" שלי, יכולים להיות מאמינים. מאמינים וכופרים נמצאים בוויכוחים חריפים. רבות מהמחלוקות הפנימיות בעם היהודי, ויהיו הצדדים החולקים אשר יהיו, עוסקות בשאלה של אמונה נכונה מול כפירה או בשאלה מיהו המאמין ומיהו הכופר.

מעבר לדואליות: תפקידו של הביקורתי

אף שבעיני רבים זוהי חלוקה מספקת, הרי שאפילו בתודעה המקובלת בציבור הרחב (שאחריה אני מבקש להתחקות) החלוקה הזוגית הזו לא מצליחה להקיף את השיח הדתי במלואו. במקום שני קטבים אפשר לזהות שלושה מוקדים: מאמינים, כופרים וביקורתיים. הביקורתיים יכולים להסכים לעיתים עם המאמינים ולעיתים עם הכופרים, כל מקרה לגופו. אדם יכול לשייך עצמו לשתיים מן הקבוצות בו זמנית ואפילו לשלושתן. פעמים רבות זהו המצב אצלי, בהתאם למקום שבו אני נמצא ולדברים שאני אומר.

למרות ההבדלים המהותיים בין שלוש הקבוצות הללו המאמינים נוטים לאחד את הכופרים והביקורתיים לכדי קבוצה אחת. גם הכופרים רואים לעיתים במאמינים ובביקורתיים שותפים קרובים מדי ומתרחקים משניהם. הביקורתיים עשויים לראות בדרכם של המאמינים והכופרים התמסרות מוגזמת לדוקטרינה כלשהי – גם אם היא שונה לחלוטין – ובמקרים רבים רואים בעצמם הקבוצה היחידה שחושבת בצלילות דעת.

אפשר לשרטט את שלושת המוקדים – האמונה, הכפירה והביקורת – כשלוש זוויות של משולש. אם נמתח בין כל אחת מהזוויות קו שיפריד בין הקבוצה שלה ובין הקבוצות האחרות ונמשיך את הקווים נגלה צורה של... מגן דוד. התוצאה הזו מקרית אך מזכירה לי את הדרכים השונות שבהן אנו יכולים לגשת לרעיונות היסוד של היהדות ולסווג אותם.

מחסומים מלאכותיים

ויכוחים בנושאים מהותיים מלמדים כי קשה מאוד לתחום עמדה אחת לקבוצה אחת בלבד מתוך השלוש. לעיתים קרובות הקביעה אם מדובר באמונה, בכפירה או בביקורת קשורה במוניטין של הדובר. דתיים רבים בימינו שיעמדו מול קטעים מסוימים מתוך כתבי רבנים הנתפסים בעיניהם ללא ספק כמאמינים בהשמטת שם המחבר יראו בהם בלא פקפוק דברי כפירה או ביקורת. אמנם קוראים בקיאים יותר עשויים לזהות את המקור אך גם דתיים משכילים יחסית – בוגרי מערכת החינוך הדתי וכדומה, שכבר חיים שנים רבות בתוך העולם הדתי ומתנהלים על פי ערכיו ואמונותיו – יהיו מופתעים מן האמירות הללו, הנראות כביקורתיות או כפרניות אף שיצאו תחת ידן של סמכויות מוכרות. אם כן על אף החיוניות והרלוונטיות לכאורה של מונחים אלה (כפירה/אמונה/ביקורת) יש להשתמש בהם בזהירות רבה, ואף שלדעתי הם כלי יעיל לדיון אני מעדיף לפרק את המחסומים המלאכותיים שהם יוצרים.

הגישה ההיסטורית-ביקורתית

שאלות הנוגעות לביקורת ההיסטורית של התורה שייכות לכאורה לדרך הביקורתית אך יש והן שייכות בה בעת גם לדרכים האחרות. אדם דתי העומד נוכח הביקורת ההיסטורית נאלץ להתמודד עם אתגרים ייחודיים. חלק מהאתגרים הללו הם סוגיות ידועות בספרות היהודית ונידונו לאורך דורות אך לא כולם. זהו עולם שבו השאלות המתודולוגיות על דרך לימוד התורה יוצרות אתגר רציני בפני הלומדים.

סובייקטיביות

אחת מהנחות היסוד של הביקורת ההיסטורית היא שיש לגשת לטקסט מתוך מידה מסוימת של סובייקטיביות. מנקודת מבט דתית ייתכן שנחמד ללמוד מקרא או תלמוד כדי לגלות מה הטקסט "אומר לי", אך "המשמעות האמיתית" כבר נקבעה (או לפחות הוצעה) על ידי המקורות המסורתיים. כדי לגשת לטקסט או לשאלה בעין ביקורתית על הקורא לחרוג מהנחות העבודה של היהדות הדתית בימינו. לשם כך עליו להיפתח לקריאה הסובייקטיבית ולהשתמש בשיטות שעשויות להוביל למסקנות שונות בתכלית מן המסקנות המקובלות. המפתח טמון ביכולת לחשוב באופן ביקורתי וסובייקטיבי על החומר במקום לקבלו ללא עוררין.

הקשר

היבט חשוב נוסף של הניתוח הביקורתי־היסטורי הוא הניסיון למצוא הֶקשר לכל טקסט או רעיון. הנחת היסוד היא שהדרך הטובה ביותר להבין טקסט או רעיון מסוים היא להתבונן בו מתוך הקשרו המקורי. הנחה זו אינה שוללת שיטות קריאה אחרות אך מדגישה את השפעתו הרבה של ההקשר על ניתוח ביקורתי של טקסט – בקביעה מתי נוצר, מה הוא אומר, מה הייתה משמעותו המקורית ואולי אף בשאלה איזו משמעות יכולה או צריכה להיות לו בימינו.

דוגמא לכך הוא השוני ביחסן של תרבויות יהודיות שונות כלפי רעיון המדינה והשלטון, שוני שמקורו ביחס של הממשל ליהודים בכל תרבות. בהקשר אחד היחס למדינה עשוי להיות חיובי ובהקשר אחר שלילי, ועל כן כל ניסיון להבין את החשיבה הרבנית, הפסיקות ההלכתיות והעמדות הציבוריות בנוגע לנושא זה חייב להתבסס על בחינת ההקשר ההיסטורי והתרבותי שבו נוצרו.

ביקורת נוסח המקרא

צורה נוספת של ניתוח ביקורתי-היסטורי היא ה"ביקורת הנמוכה" כלומר, קביעת נוסחו המדויק של הטקסט. בפשטות נאמר כי לפני שניגשים להסיק מסקנות על בסיס טקסט מסוים ראשית יש לדעת בוודאות מהו הטקסט עצמו. אחד האתגרים הגדולים ביותר נוכח פירוש התורה של רש"י הוא חוסר הוודאות באשר למה בדיוק כתב. לפירוש רש"י מהדורה "אשכנזית" ומהדורה "ספרדית" (גם אם לא במובהק הרי שאפשר לזהות בכל אחת מהן קרבה לעולמה של הקהילה האשכנזית/הספרדית בימי הביניים) ולעיתים השתיים שונות זו מזו מהותית. מחקרים עדכניים מראים כי פירושו של רש"י שוּנה בממוצע פעם אחת לפחות בכל פרק בידי בעלי התוספות או בהשפעת ההשגות שלהם. אם כן הדבר הראשון שיש לעשות כשניגשים אל טקסט הוא להבין מה כתוב בו.

באופן דומה, הגרסה היוונית העתיקה של ספר ירמיהו נבדלת באופן מהותי מן הגרסה העברית ומבוססת (או מקושרת טקסטואלית) על גרסה עברית חלופית של הספר, שחלקים ממנה התגלו במגילות ים המלח. אף שלעשייה הדתית שלנו נדבק בגרסה המקובלת של הספר (כלומר אף אחד לא יבקש לקרוא הפטרה מגרסת מגילות ים המלח) מחקר היסטורי של הטקסט דורש מאיתנו להכיר היטב את מגוון הנוסחים של הספר ולא להסתפק בנוסח העברי הקנוני.

פרסמתי ספר בשם "תיקון תורת ה’".^[1] כותרת זו עוררה תמיהה אצל רבים – לתקן את התורה?! האמת היא שכן, השילוב בין "תיקון" ו"תורה" הוא דווקא שילוב ראוי. סופרי סת"ם וגם בעלי קריאה נעזרים בעבודתם בספרים המכונים "תיקונים". הספר שלי עוסק בעבודתם של רבנים חשובים מימי הביניים ומן העת החדשה לקביעת הנוסח המדויק של התורה, נושא שיש הרואים בו "ביקורת" טהורה ויש הרואים בו "כפירה" ותו לא. גם אלו וגם אלו טועים.

לפני שאנו באים לדון במשמעות של טקסט עלינו לענות על שאלת הנוסח המדויק שלו, השפעתו ויישומיו האפשריים. כל עוד לא הגענו למסקנה בדבר הנוסח המדויק של פירוש רש”י נראה שעלינו לבחון מחדש את מקומו המרכזי בתוכניות הלימודים שלנו ולאפשר לפרשנויות רבניות אחרות, מועילות לא פחות, לתפוס חלק מתפקידו. אין בכוונתי לזלזל ברש”י. אדרבה, הצעה זו שואבת מדברי רש"י עצמו, "שאילו היה לו פנאי, היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום" (רשב"ם על בראשית לז:ב). ומתוך הבנה כי ברגע שיהיה לפנינו הנוסח המדויק רבים מן הדיונים שנערכו בעניין רש”י ופירושיו יצטרכו לבחינה מחודשת.

ההיסטוריה ובית המדרש

השאלה האחרונה היא שאלת ההיסטוריה. כשהתחלתי את לימודי בישיבה יוניברסיטי גיליתי שלהיסטוריה יש תדמית שלילית. אפילו אז היו אנשים, רבנים בעיקר, שלא העריכו את החשיבה ההיסטורית, ובעשרים וחמש או שלושים השנים האחרונות, העולם הדתי הגביר עוד יותר את התנגדותו אליה.

חשיבה רעיונית לעומת חשיבה מתוך הקשר בקבלת החלטות

המבט ההיסטורי מעניק חשיבות רבה להקשר, גם כשהוא מסדר ומסביר אירועים באופן שיטתי וקטגורי, על בסיס סיבות ותוצאות שנכונות לכל זמן ומקום. סוגי החומרים שההיסטוריה מבכרת והתפיסות שהיא מנסחת לא יהיו זהים תמיד לחומרים ולתפיסות של החשיבה הרעיונית והתמטית. הניתוח ההיסטורי־ביקורתי של ההלכה למשל יוצא מנקודות הנחה שונות מן הניתוח הרעיוני שלה ועל כן התהליכים וההשפעות שיזהה יהיו שונים.

אם כן החשיבה ההיסטורית מציבה בפני דתיים בני זמננו דילמה של ממש. הם לא רק מבקשים להרחיב את עולמם האינטלקטואלי בדרכים חדשות ומסקרנות אלא גם חשים מחויבות מצד העולם האינטלקטואלי הרחב למלא את מבוקשם גם דרך עדשות הביקורת ההיסטורית, גם אם הדבר מנוגד לכאורה לדרכים המקובלות בבית המדרש. ייתכן שהפוסט־מודרניזם יסייע בשינוי המצב, שכן הוא מדגיש גישות סובייקטיביות התלויות פחות בהנחות היסטוריות וביקורתיות באשר לטקסט, אולם גם הפוסט־מודרניזם עצמו מכיר בערכן התיאורטי של רבות מההנחות של הביקורת ההיסטורית.

ההתחקות אחר מקורם של סולם הערכים וההתנהלות של היהדות האורתודוקסית

יהודים דתיים המבקשים להבין, ללמד ולהסביר את מסעה של היהדות מימי קדם ועד ימינו עומדים בפני קשיים חמורים. הדבר דורש מן היהדות האורתודוקסית לשאול את עצמה: מניין הגיעה לצורתה הנוכחית, ומדוע אנשיה חושבים כפי שהם חושבים? כדי לענות על שאלה זו אנו צריכים לאחוז בגישה היסטורית וביקורתית ולברר את מקורותיהן של רבות מההנחות המורגלות בפינו, שייתכן שלא היו מרכזיות באותה מידה בעיני דורות קודמים של מנהיגים רבניים ותלמידיהם. מדוע למשל הפכו המעשה לעיקר והמוסר לתפל? מדוע חומרות בענייני כשרות המבוססות על דקדוקים שלא שיערו אבותינו זוכות לחשיבות גדולה יותר מרווחתו של הפרט? לצורך העניין איך מזון שרכיביו מזיקים לאדם יכול לקבל חותמות כשרות?

רבים מיסודותיה של התפיסה האורתודוקסית אינם אלא חידושים מודרניים יחסית. השילוב של גישות עכשוויות – ואולי יותר מכל צרות המוחין הניכרת בימינו אצל רבים בעולם הדתי – הוא אחד החידושים הרבניים המהפכניים ביותר בכל הזמנים.

כדי להתמודד עם השפעת החשיבה הרבנית העכשווית מתוך האתגר ההיסטורי-ביקורתי יש לפנות אל הספרות הרבנית הקלאסית ולאתר בה מודלים של אסטרטגיות ראויות בעינינו ולהחילן בהקשרים ובאופנים הייחודיים לדורנו. רמב"ם במורה נבוכים (חלק ג, פרקים כט ו־לז) מסביר כי לו ידענו יותר על העולם הקדום היה בידינו להבין ביתר בהירות את ההיגיון מאחורי חוקי התורה. אמירה זו שואפת למקם את חוקי האלוהים בהקשר היסטורי ומדגישה את תרומתה האפשרית של החשיבה ההיסטורית לעולם הדתי.

רמב"ם גם מספר שקרא ספרים פגאניים של בני זמנו כדי לרכוש ידע על העולם הפגאני הקדום ולהבין טוב יותר את התרבות והמנהגים שלהם לכאורה התורה מגיבה. הדבר אולי נשמע כטיעון מודרני אך אינו כזה. זוהי הנחה עתיקה שבמרוצת הדורות הפכה לאבן יסוד בחשיבה ביקורתית־היסטורית ובחוגים מסוימים נחשבת למוקצה מחמת מיאוס. כך או כך היא מאפשרת (ואולי אף מחייבת) לחקור ולהעמיק את ההקשר ההיסטורי של חוקי התורה ושל עולם ההלכה.

ביקורת הנוסח בספרות הרבנית

באופן דומה, ביקורת הנוסח היא יסוד טבעי ומהותי ברבים מספרי בית המדרש. למעשה כל מי שלומד משנה, תלמוד ומדרש, נתקל תדיר בדיונים על נוסחי טקסט שונים. עורכי המשנה הדפיסו גרסאות שונות על גבי אותו עמוד וכך נהגו גם מדפיסי התלמוד הבבלי. הגר"א, הרב ברוך הלוי אפשטיין (מחבר "תורה תמימה") וחכמים דגולים אחרים הרבו לעסוק בבירור נוסח הטקסט ובסתירות טקסטואליות.

אלו הם ניסיונות קלאסיים לתיקון ולקביעה של הנוסח ולהתמודדות עם סתירות מתוך גישה ביקורתית. בהשוואה למרבית הלומדים בימינו פרשני התלמוד הראשונים היו רגישים יותר לבעיות של דיוק טקסטואלי, שכן למדו מתוך כתבי יד שנבדלו זה מזה למן הפרטים הקטנים ועד לעניינים חשובים. כל עיסוק בטקסט החל אפוא בראש ובראשונה בקביעה מדוקדקת של הנוסח.

התרבות הרבנית של ימינו נוטה להתרחק מעיסוקים כאלה ולעיתים מי שערער על שלמות הטקסט של ספר קודש, יהא אשר יהא, מתויג ככופר. לעומת זאת רבנים בימי הביניים, שלמדו מתוך כתבי יד, הכירו היטב את השוני בין הנוסחים. כל עמוד בספר "מנחת שי" מאת ר' מנחם די לונזאנו על נוסח המקרא מוכיח זאת. עיסוק כזה בטקסטים רבניים, ובפרט בתלמוד הבבלי, ניכר בהערותיהם ופרשנויותיהם של הגר"א, הרבנים חיים בכרך ושמואל שטראשון ובספר "דקדוקי סופרים" מאת רפאל רבינוביץ. ספר זה זכה להסכמותיהם של שבעה רבנים חשובים, ובהם הרבנים שלמה קלוגר, יוסף שאול נתנזון, יעקב אטלינגר ויצחק אלחנן.

עם המעבר מלימוד מכתבי יד ללימוד מספרים מודפסים, בעיקר במאה השש-עשרה, דעך במידה רבה העניין בתיקון הנוסח, גם מפני שהמדפיסים לקחו על עצמם את מלאכת התיקון (גם אם באופן לא מושלם) וגם משום שהדפוס יצר אחידות יחסית בטקסטים, מה שהפחית את המפגש היומיומי של הלומדים עם סתירות טקסטואליות. אף שהיו מעטים שהמשיכו לעסוק בשיפור הנוסח נושאים אלה הוזנחו והמוקד של הלימוד הופנה לעניינים אחרים. העיסוק בנוסח איבד מחשיבותו ומקדושתו עד שהגישה הרווחת בימינו היא להימנע מלעסוק בתיקון הטקסט פן הדבר יפגע איכשהו באמונה.

הצורך בחינוך ביקרותי־היסטורי

השאלה המרכזית שהחשיבה ההיסטורית מציבה בפנינו היא: כיצד נוכל להשתמש בכלי הניתוח הביקורתיים הללו כדי לפתח גישה עצמאית, אחראית, אותנטית ומחויבת להלכה ללימוד תורה?

עלינו להתייחס לכך כאל סוגיה חינוכית לגיטימית, נושא שיש לשלב בהכשרת מורים ורבנים ובציפיות שלנו ממנהיגינו הדתיים. האם אנו מסוגלים – והאם ראוי לנו – לקבל מורים ורבנים שאינם מחויבים לשלב את החשיבה הביקורתית־היסטורית בעבודתם, אף שאינה מחליפה את דרכי הלימוד האחרות אלא באה בנוסף להן? אם אינם מודים במקומה המרכזי של החשיבה הזו בספרות הרבנית או בערכה הפוטנציאלי לעולם המודרני, כיצד יוכלו לענות על צרכיו האינטלקטואליים של העולם הדתי המודרני?

היקשרות רגשית לבדיות

אסיים בסיפור על קהילה במונטריאול. לפני מספר שנים, פנו אליי מבית כנסת סמוך למקום מגוריי, שהיה אז ללא רב, וביקשו שאעביר מספר שיעורים לקהילה לפני פסח ובמהלכו. חברי הקהילה כבר הכירו אותי מהרצאות קודמות אך ביקשו לקיים איתי ראיון מקדים. בפגישה הזו נשאלתי ישירות – האם אני מתכוון לומר דברי כפירה מהבימה? הבטחתי שלא אך הוספתי שייתכן שאומר דברים שנויים במחלוקת. הם ביקשו דוגמה, ואמרתי: "נניח שאומר שהעברים במצרים לא בנו את הפירמידות?". המילים הללו עוררו בהם הפתעה והם ביקשו לדעת מדוע אטען כך. השבתי שהפירמידות היו כבר בנות יותר מאלף שנים כשאברהם הגיע למצרים, ולכן לא יכלו להיבנות על ידי עבדים מבני ישראל. יתרה מכך, כל מי שמבין מעט בהיסטוריה של עמי קדם יודע שהעברים לא בנו את הפירמידות. התורה עצמה אינה טוענת זאת. היא מזכירה רק שהם בנו "ערי מסכנות". עם זאת הטעות הזו השתרשה עמוק בתודעה הציבורית. לדוגמא בעת שיחות השלום בקמפ דיוויד, בגין אמר לסאדאת שאבותיו היהודים בנו את הפירמידות. סאדאת, בתגובה הנהן בראשו לאישור ונראה שאיש מן השניים לא היה מודע לאמת ההיסטורית.

הרעיון שאבותינו בנו את הפירמידות הוא בדיה מוחלטת, נטולת כל בסיס דתי. ובכל זאת, בית כנסת בעל כוונות טובות חשש שהעלאת הנושא בפומבי דווקא תעורר שערורייה ועלולה לערער על אמונתם של חברי הקהילה. בסופו של דבר בעידוד הרב הם הכירו באפשרות שאני צודק ובכל זאת התנו את ההרצאות בכך שלא אדון בנושא מעל הבימה. הסיפור הזה מדגים כיצד לפנטזיות ולמיתוסים עשוי להיות לעיתים משקל רב יותר מהעובדות. אפילו טעויות ללא משמעות דתית כלשהי עשויות להיות קשות לתיקון. לא הייתה זו קהילה "שמרנית" או קיצונית כי אם קהילה כנה ומחויבת ליהדות שהעדיפה שלא ליצור טלטלה בקרב הציבור.

להכניס את הביקורת לבית המדרש

כדי להתמודד עם תגובות מסוג זה ולהצליח לקנות את היכולת לתקן טעויות, קלות וחמורות כאחד, על היהדות הדתית לאמץ את החשיבה ההיסטורית-ביקורתית בצורה עמוקה ויסודית. יש להיפטר מהשגיאות והטעויות שהשתרשו בתודעה הפופולרית, מהנחות שגויות ומהמסקנות שלהן.

היהדות נדרשת לנטוש גישות שכשלו בעבר אך במקביל להעריך את הכלים שהשיטה ההיסטורית־ביקורתית מציעה ולשלבם עם התמסרותה העמוקה ללימוד התורה. לא מדובר רק בהתאמת הכלים האינטלקטואליים לצרכים של דורנו אלא גם בהכרה כי הגישה ההיסטורית-ביקורתית משקפת יסוד חשוב בעולם בית המדרש וכי יש לאחוז בו. אם לא ננקוט בצעדים יהיו בעולם הדתי אנשים שימשיכו לחוש כי התורה מנותקת מן האמת.

הטקסטים והשיטות הנדרשות ללימוד מעמיק ונכון שלהם כבר קיימים. אף שיש בעולם הדתי יחידים שכבר עושים זאת כציבור הוא חסר את "המסה הקריטית" של אנשים ואת המחויבות להנחות היסוד של השיטה כדי להפיק ממנה את הפוטנציאל הגלום בה. המצב שונה בישראל ובצפון אמריקה. בישראל יש מספיק אינטלקטואלים דתיים ועקשנים דיים לעשות את מה שהם חושבים לנכון. בצפון אמריקה לעומת זאת אנו חסרים את ה"מסה הקריטית" הנדרשת. בנוף הדתי שממנו אני מגיע "ד"ר לתנ"ך" הוא עוף מוזר וחריג, ומתוך כלל חוקרי המקרא בצפון אמריקה את האורתודוקסיים שבהם נוכל למנות על יד אחת, וגם בתוך הקומץ הזה יש שחוקרים בעיקר דברים אחרים.

האמת היא שכבר התלמוד טוען כי יהושע כתב את פסוקיה האחרונה של התורה וכי רשימה מכובדת של חכמים מימי הביניים, ובהם יהודה החסיד ואברהם אבן עזרא, העלו הצעות מרחיקות לכת בנוגע לתוספות שלאחר ימי משה ואף למעורבות אנושית בכתיבתה. בנוסף מדרשים מסוימים מייחסים את האותיות הגדולות או הקטנות בתורה לניסיונות של משה להעביר מסר מסוים, כאילו ההחלטה על דרך הכתיבה הייתה בידיו ולא רק מונחית מלמעלה.

מקורות "ביקורתיים" כאלה קיימים בשפע. הבעיה היא שאנו כציבור לא מדברים עליהם. המורים שלנו אינם מוכשרים לדון בהם עם תלמידים והרבנים שלנו אינם מעוניינים בכך ואף נמנעים במכוון מלהעלות נושאים אלו בפומבי. אם המורים והדרשנים נמנעים מלשתף חלק חשוב ואותנטי של המחשבה הרבנית, הדיון בהם נותר נחלתם של קומץ פרופסורים "מוזרים" שכאלה המנסים לשנות את העולם מתוך כיסאותיהם המובטחים באוניברסיטאות חילוניות. הגיע הזמן לשנות מציאות זו ולשם כך אנו זקוקים לעזרתכם.

 ההתמודדות עם ביקורת המקרא

חשוב לבצע שני מהלכים בנוגע לביקורת המקרא הגבוהה. מצד אחד חשוב ללמוד את השערת התעודות. הכוונה היא לא רק לשמוע הרצאה או לקרוא מאמר בנושא, ובוודאי שלא להשתחוות ולומר "אני מאמין באמונה שלמה בהשערת התעודות." צריך ללמוד אותה ואת האתגרים והבעיות הקשורים בה. צריך להתבונן בטקסט מנקודת מבטם של המבקרים. צריך לראות איך המסורת הגיבה לאותן קושיות, שכן הן היו שם מלכתחילה. תאמינו או לא, המדרשים הבחינו בכולן.

השאלה האמיתית היא: כיצד עלינו להבין את ההתמודדות ארוכות השנים עם סוגים מסוימים של סתירות טקסטואליות, ומה המשמעות של הדברים עבורנו היום? הרשו לי לגלות לכם כי וולהאוזן, שבנה מגדלים רבים על השינויים בשמות האלוהים בין פסוק אחד בתורה למשנהו, לא היה הראשון שעלה על הבעיה הזו. רבים וטובים נזקקו אליה עוד מימים ימימה.

עלינו לבחון מהיכן הגיעה התיאוריה הזו, כיצד התפתחה, מהם הפתרונות המסורתיים, והאם ניתן להציע הצעה טובה יותר. מחקר היסטורי כזה אינו דבר פשוט אך שומה עלינו לעשותו.

טוב שגם כל אחד מאיתנו יזכור כי לרוב השאלות הביקורתיות והפרשניות יש כמה אלפי שנים של תשובות מסורתיות כתובות. הביקורת לעומת זאת צעירה וקצרה יותר ובהשוואה לספרות הרבנית הרלוונטית אפשר להקיף אותה בקלות. העולם הדתי אינו מסוגל לגשר על הפערים הללו בדור אחד, אך כל דור חייב ללמוד כתבים מן הסוג הזה ולעסוק בשאלות המטא שמאחוריהם – גם בעניין הרלוונטיות שלהם כיום וגם בעניין התפתחותם. רק אז יוכל להתחיל להתמודד עם השאלה.

בעיית הדתיות הלא ביקורתית

כשאנחנו מדברים על יהדות, אנחנו עוסקים בדרך שבה אנו מלמדים אותה, חיים אותה ומנסים להבין אותה. ילדים באמריקה גדלים על סיפורי ארנב הפסחא, סנטה קלאוס וכדומה וככל שהם מתבגרים מבינים שסיפורים אלה משתייכים לקטגוריה של ידע שאינו מהווה בסיס לזהות אישית, פוליטית או היסטורית.

לעומת זאת מערכת החינוך היהודית, המלווה את האדם מהרגע שבו הוא מתחיל לדבר ועד לשנות חייו המאוחרות, לא פיתחה כלים ומונחים ברורים להבחין בין היסטוריה לפולקלור, בין עקרונות מהותיים לשוליים, בין סוגיות שעליהן היא מוכנה לנקוט עמדה לזוטות ובין תיאורים שיש להבין בצורה היסטורית לתיאורים שאינם כאלה. וזוהי אחת הבעיות של היהדות האורתודוקסית בימינו.

האתגר הגדול ביותר שעומד בפנינו כיום אינו הרפורמיות, הדתיות המודרנית, החסידות או החרדיות. הבעיה הקולקטיבית המשמעותית ביותר (שמתבטאת בצורה אחרת בכל מגזר) היא דתיות חסרת מחשבה. מדובר בציות עיוור לדתיות מקובעת שבה הפרטים הקטנים ביותר מוכתבים או מומצאים עבורנו, בדחיית הדיון הרציונלי לטובת דבקות אוטומטית בריטואלים ובאשליה שהגאולה היא תוצר מובטח של עושר כלכלי ושמירת מצוות.

רבים מהרבנים הגדולים בימי הביניים היו ערים לנושאים הללו והגיבו בדרכים שבימינו ייגרמו לרב לאבד את אמון הציבור ואולי אף את משרתו. הבעיה היא ששפה כזו זרה לאתוס הדתי של ימינו ועל כן אנשים בעלי חשיבה ביקורתית מוצאים את עצמם שוב ושוב מתמודדים עם אותן סוגיות ללא מענה.

תורה ומדע כתרכובת

אם נשתמש במשל מעולם המדע הסיסמה רבת השנים של ישיבה יוניברסיטי, "תורה ומדע", אינה מציינת סתם שני מרכיבים זה לצד זה אלא תרכובת חדשה ושונה בתכונותיה, "תורה+מדע". כפי ששני יסודות נפרדים, מימן וחמצן, יוצרים מים, חומר השונה באופיו מן הגזים המרכיבים אותו, כך התורה והמדע, הבסיס לפילוסופיה של הדתיות המודרנית, יוצרים "מים". יש כאן הרבה יותר מתערובת של שני חומרים. תורה ומדע הם תרכובת הגדולה הרבה יותר מ"תורה" סתם, תורה ללא המרכיב האנושי המעשיר אותה משעה שניתנה לנו ועד ימינו.