קניית רות עם השדה: פתרון לרות ד:ה מתחום ביקורת הנוסח

מבחינת אוצר המילים והסגנון שלה, מגילת רות היא הספר הקריא ביותר בתנ״ך. להערכתי, יש בה רק פסוק אחד שמשמעותו הבסיסית אינה מובנת לקורא הרהוט של העברית המקראית. למרבה הצער, פסוק קשה זה חיוני להבנת מהות הסיפור. אך למרבה המזל, לבעיה זו יש פתרון אלגנטי במיוחד, שממחיש את ערכה של ביקורת הנוסח.

הבעיה

ברות ד:ד, הגואל, בן משפחתו הקרוב ביותר של אלימלך, בעלה המנוח של נעמי, מביע את נכונותו לגאול את השדה השייך למשפחתה. הפסוק הבא – הפסוק הבעייתי שבו אנו דנים – מציג את תגובתו של בעז:

^{רות ד:ד} וַיֹּ֣אמֶר בֹּ֔עַז בְּיוֹם קְנוֹתְךָ֥ הַשָּׂדֶ֖ה מִיַּ֣ד נָעֳמִ֑י וּ֠מֵאֵת ר֣וּת הַמּוֹאֲבִיָּ֤ה אֵֽשֶׁת הַמֵּת֙ קניתי [קָנִ֔יתָ]^[1] לְהָקִ֥ים שֵׁם הַמֵּ֖ת עַל נַחֲלָתֽוֹ.

הסיפור ממשיך:

^{רות ד:ו} וַיֹּ֣אמֶר הַגֹּאֵ֗ל לֹ֤א אוּכַל֙ לִגְאוֹל [לִגְאָל] לִ֔י פֶּן אַשְׁחִ֖ית אֶת נַחֲלָתִ֑י גְּאַל לְךָ֤ אַתָּה֙ אֶת גְּאֻלָּתִ֔י כִּ֥י לֹא אוּכַ֖ל לִגְאֹֽל.

סירוב זה סולל את הדרך לבעז לגאול את השדה בעצמו ולשאת את רות לאישה. אך מה בדיוק אמר בעז, או למה התכוון, שגרם לתגובה זו מצד הגואל? למעשה, זו איננה הבעיה היחידה בפסוק, המציב בפני הקורא שלוש בעיות נפרדות:

ראשית, כיצד יכול הקרוב לגאול את השדה מיד נעמי וגם מרות? הרי השדה מעולם לא תואר כשייך לרות באיזשהו אופן: הוא היה שייך לאלימלך, בעלה של נעמי (פס' ג), והוא נגאל "מיד" נעמי (פס' ט). רות, לעומת זאת, אינה בעלת רכוש: היא מוצגת כנכריה (ב:י), שמזונה ניתן לה כצדקה (ב:יד). היא עצמה זקוקה לגאולה (ג:ט–יג), ולכן יהיה מוזר אם שדה המשפחה היה נגאל מעימה. יתרה מכן, הטקסט מציין כי השדה נגאל "מִיד" נעמי, אך "מֵאֵת" רות. אף ששני המונחים מופיעים במקרא בהקשר לפועל "קנה",^[2] הצמדת הפועל לשתי מילות יחס שונות יוצרת חספוס סגנוני.

שנית, מה משמעות הפועל "קָנִיתָ"? מה בדיוק קונה הגואל? אין מושא ישיר קרוב לפועל היוצא הזה, אלא אם כן נפריד בין "אשת המת" לבין "רות המואביה" — דבר שנראה בלתי סביר.

שלישית, הבעיה שעמדנו עליה בתחילה: מדוע גורמים דברי בעז לקרוב לשנות את דעתו ולסרב לגאול את השדה, לאחר שבפסוק הקודם הביע נכונות לעשות כן? בנוסח הקיים, בעז אינו מוסר מידע חדש שהיה עשוי לעורר חשש כלשהו אצל הקרוב שמא תיפגע נחלתו.

פרשנויות קדם-מודרניות

ככלל, נראה כי הפרשנים היהודים הקדומים הוטרדו במיוחד מהשאלה האחרונה. אף שאין זה ברור מדוע על הגואל לשאת את רות (שהרי בדיני הייבום בדברים כה:ה–י הדרישה חלה רק על אחי המת), רוב המפרשים מניחים כי המידע החדש שחשף בעז בפס' ד:ה הוא שעל הגואל לשאת את רות. הפרשנים התאמצו מאוד לקרוא את המידע הזה לתוך דברי הפסוק.^[3]

עליך לקנות גם את רות (תרגום השבעים)

בתרגום השבעים, התרגום ל"קָנִיתָ" הוא – "עליך לקנות גם אותה".^[4] ייתכן כי הדבר משקף קריאה עברית חלופית כגון "קָנִיתָ גם אֺתָה" או "קְנוֹתָהּ גם אַתָּה", אך סביר יותר כי מדובר בתוספת מבארת.

בתרגום הארמי מצוי נוסח מרחיב עוד יותר ובו הפועל "קָנִיתָ" מתורגם במילים "חייב את למפרק ובעי ליבמא יתה למסבה לאנתו", כלומר: "אתה מחויב לגאול ולייבם אותה". זו הרחבה מבארת, ועם זאת אין היא מתבססת על נוסח שונה מנוסח המסורה.

העמדת שם המת דרך רות – רב סעדיה גאון, רי"ד, ר' אביגדור כהן

רב סעדיה גאון (882–942), ר' ישעיה די טראני הזקן (הרי"ד; בקירוב 1180–1250), ור' אביגדור כהן מווינה (אמצע המאה ה-13) מבינים את החובה הלא מפורשת לשאת את רות לאישה כמשתמעת מן הביטוי "להקים שם המת על נחלתו" — ההקמה יכולה להתממש רק על ידי נישואין לאלמנתו. עם זאת, אין הדבר נאמר במפורש בשום מקום.

רות לא תסכים למכור אלא אם תינשא לה – רש"י, ר' יוסף קרא

רש"י (1040–1105) טוען שהדרישה לשאת את רות משתמעת מתוך הביטוי "ומאת רות המואביה": הגואל חייב לרכוש את השדה גם מרות, והיא לא תסכים למכור אלא אם כן הגואל יישא אותה לאישה. באופן דומה סבור ר' יוסף קרא (1065–1135 בקירוב), שהנחלה משועבדת לרות ולכן היא אינה יכולה להיות נגאלת כדין אלא על ידי מי שנושא אותה לאישה.^[5]

פתרון ביקורתי-טקסטואלי

הפתרון הקדם-מודרני, שלפיו בעז אומר כי על הגואל לשאת את רות לאישה, הוא ללא ספק נכון. עם זאת, אף אחד מהפתרונות הדקדוקיים כיצד לתרגם את המילים כך שיביעו זאת אינו משכנע.

פסוק מקביל

רמז חשוב לפתרון הבעיה מגיע מהשוואת הפסוק שלנו לפסוק דומה שמגיע מעט מאוחר יותר. לאחר שגאל בעז את הנחלה במקום הקרוב האנונימי, הוא מצהיר בפני העדים על מה שהתרחש זה עתה. בפסוקים הבאים, רכיבי פסוק מקבילים מודגשים באותיות בולטות:

^{רות ד:ה} וַיֹּ֣אמֶר בֹּ֔עַז בְּיוֹם קְנוֹתְךָ֥ הַשָּׂדֶ֖ה מִיַּ֣ד נָעֳמִ֑י וּ֠מֵאֵת ר֣וּת הַמּוֹאֲבִיָּ֤ה אֵֽשֶׁת הַמֵּת֙ קניתי [קָנִ֔יתָ] לְהָקִ֥ים שֵׁם הַמֵּ֖ת עַל נַחֲלָתֽוֹ.

^{רות ד:ט} וַיֹּאמֶר֩ בֹּ֨עַז לַזְּקֵנִ֜ים וְכָל הָעָ֗ם עֵדִ֤ים אַתֶּם֙ הַיּ֔וֹם כִּ֤י קָנִ֙יתִי֙ אֶת כָּל אֲשֶׁ֣ר לֶֽאֱלִימֶ֔לֶךְ וְאֵ֛ת כָּל אֲשֶׁ֥ר לְכִלְי֖וֹן וּמַחְל֑וֹן מִיַּ֖ד נָעֳמִֽי. ^{רות ד:י} וְגַ֣ם אֶת ר֣וּת הַמֹּאֲבִיָּה֩ אֵ֨שֶׁת מַחְל֜וֹן קָנִ֧יתִי לִ֣י לְאִשָּׁ֗ה לְהָקִ֤ים שֵׁם הַמֵּת֙ עַל נַ֣חֲלָת֔וֹ וְלֹא יִכָּרֵ֧ת שֵׁם הַמֵּ֛ת מֵעִ֥ם אֶחָ֖יו וּמִשַּׁ֣עַר מְקוֹמ֑וֹ עֵדִ֥ים אַתֶּ֖ם הַיּֽוֹם.

בנוסח החוזר הזה, הגאולה ביחס לרות מתוארת במילים: "וְגַם אֶת־רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי". אני מבקש לטעון כי ניסוח זה מצביע על הנוסח המקורי של פס' ה.

הפתרון מתחום ביקורת הנוסח: טעות סופרים עתיקה

כל שלוש הבעיות שצוינו לעיל נפתרות לחלוטין ובאופן טבעי אם נניח, כפי שמציעים או מקבלים רבים מהחוקרים העוסקים בביקורת הנוסח,^[6] פרשנים ביקורתיים,^[7] מתרגמים של המקרא לאנגלית,^[8] ואחרים,^[9] כי אות אחת שונתה בטעות במהלך מסירת הטקסט: האות ג' המקורית הפכה לאות ו', הקרובה אליה בצורת כתיבתה, ושתי המילים התמזגו ליצירת הנוסח הקיים היום: "וּמֵאֵת" (הערה: האותיות הסופיות, השונות בצורתן מהאותיות הרגילות, הן התפתחות מאוחרת יותר).^[10]

גמ את ← ומאת

אם כך, הנוסח המקורי היה כדומה לכתוב בפס' ט:

ויאמר בעז: "ביום קנותך השדה מיד נעמי גם את^[11] רות המואביה אשת המת קנית להקים שם המת על נחלתו".

הנוסח המקורי של הפסוק המוצע כאן אינו השערה בעלמא, שכן הוא משתקף בעֵד-נוסח עתיק. המקבילה של הוולגטה למילה "וּמֵאֵת" בנוסח המסורה היא quoque, שפירושה "גם",^[12] כלומר מילה זו משקפת את הנוסח העברי "גם את".^[13]

נחזור לשלוש השאלות שצוינו לעיל: הנחלה נקנית אם כן באופן בלעדי "מִיַּד" נעמי, כאמור בפס' ט ובהתאם לכתוב בפס' ג. מושא הפועל "קָנִיתָ" בפס' ה הוא "רות המואביה אשת המת". הצהרה זו גורמת לקרוב המשפחה לשנות את דעתו משום שהיא חושפת את המידע שגאולת הנחלה מצריכה גם את "קניית" רות המואביה אשת המת (בכדי "להקים שם המת על נחלתו"). מסיבה כלשהי, שאינה מבוארת בכתוב, הקרוב מוכן לגאול את השדה אבל לא לשאת את רות לאישה.^[14]