סיפור יציאת מצרים הוא לבוש חיצוני

"וכאן הבן שואל...": על חשיבותן של השאלות הנכונות

את מצוות סיפור יציאת מצרים אנו מקיימים בדרך של שאלות ותשובות. רק כאשר נדע לשאול את השאלות הנכונות, אם כן, נוכל להגיע אל המשמעות העמוקה של הסיפור.

השאלה "האם יציאת מצרים התרחשה באמת" אינה שאלה נכונה כיוון שהיא יוצאת מתוך נקודת הנחה שגויה על מהותה של התורה. הזוהר יעזור לנו בהבהרת הדברים:

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר: אוֹי לְאוֹתוֹ אִישׁ שֶׁאָמַר שֶׁתּוֹרָה זוֹ בָּאָה לְהַרְאוֹת סִפּוּרִים בְּעָלְמָא וְדִבְרֵי הֶדְיוֹטוֹת... אֶלָּא כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים הֵם וְסוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים... סִפּוּר זֶה [הסיפורים] שֶׁל הַתּוֹרָה, לְבוּשׁ הַתּוֹרָה הוּא. מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁאוֹתוֹ לְבוּשׁ הִיא הַתּוֹרָה מַמָּשׁ וְלֹא דָּבָר אַחֵר - תִּפַּח רוּחוֹ, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא...^[1] (זוהר בהעלותך דף קנב ע"א)

לדברי הזוהר, עיקרה של התורה איננו טמון ברובד הפשוט של סיפוריה. חשוב לציין כי הזוהר אינו מביע כאן דעה כלשהי בשאלת האמיתות ההיסטורית של התורה. מחבר ספר הזוהר חי זמן רב לפני שהתפיסה המודרנית, הרואה בהיסטוריה תיעוד עובדתי של אירועים בצורה סיפורית, נעשתה רווחת. על כן, סביר מאוד להניח שכלל לא הרהר בשאלה הזו. על כל פנים הזוהר טוען כאן בצורה נחרצת כי החשיבות של סיפורי התורה איננה נמצאת ברובדי הפשט שלהם כי אם ברובדיהם היותר עמוקים ורוחניים.

השיטה הזו של ספר הזוהר יונקת בפרט מן האופן שבו תפסו חכמי התלמוד את סיפור יציאת מצרים. כאשר חז"ל מבקשים ליצור את התשתית להגדה הם בוחרים להשתמש בפסוקים מפרק כו:ה-ט בספר דברים, פסוקים שבהם התורה מתארת בני אדם מספרים את סיפור יציאת מצרים, ולא בפסוקים מספר שמות המתארים את הסיפור במישרין. הבחירה הזו מורה כי החשיבות המהותית של הסיפור לא נעוצה בהתרחשות ההיסטורית שהוא מתאר כי אם בדרך שבה אנו זוכרים, מפרשים ומעבירים אותה הלאה.

הבעל שם טוב והאפיקורוס

סיפור חביב על הבעש"ט מסייע לטענתנו כי חשיבותו של הסיפור טמונה בפרשנותו:

מעשה מהבעל שם טוב ז”ל, שבא אחד אצלו ורצה לשאול אותו, היות כי למד חכמת הטבע והפילוסופיא ועל פי חכמות הללו יצא לו שבאותה שעה שנבקע הים לפני בני ישראל היה צריך הים אז להבקע על פי הטבע של הים, ואם כן מה זה הרעש מהנס בקריעת הים שאנו מאמינים, ועם זו הקושיא הלך במבוכה גדולה.

ונסע להבעל שם טוב, וכאשר בא שמה, קודם שהוא שאל זאת מהבעל שם טוב, הלך הבעל שם טוב לבית הכנסת וצוה לקבץ את בני העיר ודרש לפניהם, בהיות כי יש שוטים בעולם ואפיקורסים שהוקשה להם כנ”ל, אמנם עינים להם ולא יראו כי כתיב (בראשית א:א) בראשית ברא אלהים וגו’ אלהים גימטריא הטבע, והטבע בעצמו גם כן ברא הקדוש ברוך הוא, וזהו שדרשו חז”ל (שמות רבה כא:ו) לאיתנו לתנאו מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית וכו’, ומאז הטביע הקדוש ברוך הוא בטבע הים שיתבקע לפני בני ישראל לאותה שעה, וממילא הנס יותר גדול, כי בראשית בריאת העולם עשה הקדוש ברוך הוא טבע זו לצורך ישראל, ובראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית נברא טבע זו, ובאם לא היו ישראל צריכים לזה הנס לא היה הקדוש ברוך הוא עושה טבע זו בים:^[2]

שימו לב – הבעש"ט איננו דוחה את האפשרות שקריעת הים הייתה תופעת טבע. האפיקורוס בסיפור זה נעשה לאפיקורוס לא בגלל עצם טענה זו אלא בגלל הפרשנות שלפיה תופעת טבע היא דבר חסר כל משמעות דתית.

ההתעסקות חסרת המנוח בשאלת האמיתות ההיסטורית של התורה בכלל ושל סיפור יציאת מצרים בפרט, מובנת ככל שתהיה, מזיקה לעולמנו הרוחני שכן היא מסיחה את דעתנו מן המשמעות הנצחית של הסיפור.