הנצחת חללי המלחמה

יום הזיכרון

בשנת 1951 קבע דוד בן גוריון את ד' באייר כיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל,^[1] ובשנת 1963 נחקק בכנסת חוק יום הזיכרון. החוק נפתח במילים אלה:

ד’ באייר הוא יום זיכרון גבורה ללוחמי צבא-הגנה לישראל שנתנו נפשם על הבטחת קיומה של מדינת ישראל וללוחמי מערכות ישראל שנפלו למען תקומת ישראל, להתייחדות עם זכרם ולהעלאת מעשי גבורתם.

הרעיון שמוות בשדה הקרב מבטיח זיכרון או שם עולם אינו נחלתה הבלעדית של התקופה המודרנית. גם בעת העתיקה, לוחמים שעמדו למות בשדה הקרב התנחמו בידיעה שהם עתידים למות מות גיבורים.^[2]

לדוגמה, באגרת שמפקד אשורי שלח למלך אשורבניפל (שמת ב־627 לפני הספירה) ובה קונן על כך שאויביהם רבים מהם, החיילים מכריזים: "אם נמות – לו נמות עם שם טוב" (kī nimmutu ina MU [šumim] babbanî nimūt).^[3] לפי טקסט זה, הגמול על מוות אצילי הוא "שם" שלא יישכח.

גלגמש ואנכידו

למות הגיבורים שמור מקום של כבוד במסורות הרואיות רבות: למשל, הוא מופיע בגרסה הבבלית של הסיפור "גלגמש וח'ומבבה" (OB Yale Tablet, iv. 138-50). לפני הקרב עם ח'ומבבה המפלצתי, גלגמש מצהיר שאם יפול בקרוב, שמו ((šumi) יעמוד. בניגוד אליו, אנכידו רעו של גלגמש מלין על כך שנגזר עליו למות בשלווה, ומוות שכזה אינו יאה ללוחם דגול:

קרא אל גלגלמש וידבר אליו: "חברי, קללוני האלים קללה נמרצת – לא כנופל בשדה קרב אמות, יראתי מלחמה, על כן אמות בלא שם. חברי אשר במלחמה יפול – יבורך, ואנוכי אשא חרפה במותי!"^[4]

דברים ברוח דומה על מות גיבורים בקרב נאמרים ב"איליאדה" להומרוס על פטרוקלוס, אכילס ולוחמים אחרים.^[5]

המלך עמי־צדוקה

כאשר עמי־צדוקה מלך בבל (המאה השש עשרה לפני הספירה) הביא מנחות למתים, הוא עודד כל חייל ש"נפל בשירות אדונו [המלך]" ליהנות מן המנחות לצד אבותיו המלכותיים (האמיתיים והבדיוניים). החיילים שנפלו, שלא היו להם צאצאים, שייכים לקטגוריית המתים שאין מי שידאג להם (כלומר יכבד אותם), והשליטים הקדומים הבינו שחיילים, ובייחוד מי שלא היו להם בנים, יילחמו ביתר עוז אם יובטח להם שהמלך בכבודו ובעצמו יכבד את זכרם ויספק את צורכי נשמותיהם אם ימותו בעת מילוי תפקידם.

במקרה של עמי־צדוקה, השליט הבבלי קיבל על עצמו את התפקיד הטכסי שהיה שמור על פי רוב לבני המת, ושילב את חייליו במסורת ההנצחה של משפחת המלוכה. טכס מלכותי זה שבו המלך הזכיר את החיילים הנופלים הוא הגרסה המוקדמת ביותר המוכרת לנו ומזכירה טקסי הזיכרון המודרניים.

נאום ההספד של פריקלס

תקדים נוסף לימי הזיכרון שלנו אפשר לראות בנאומי ההספד השנתיים באתונה העתיקה. התיאור המפורסם ביותר של טקסים אלה מצוי בחיבורו של תוקידידס, "תולדות המלחמה הפלופונסית", שבו מתועד נאום שהמדינאי והמצביא האתונאי פריקלס נשא בשנת 432, בתום השנה הראשונה למלחמה הפלופונסית. פריקלס מהלל את אתונה על כך שרבים מאזרחיה הקריבו את חייהם למענה, והוא מעודד את החיים להמשיך להילחם כדי להבטיח שמותם לא יהיה לשווא:

אנשים אלה נהגו אפוא כראוי לעירנו. ואתם, הנשארים בחיים... עליכם להיות מוכנים לא ליפול מהם מאומה באומץ רוחכם כלפי האויב... כי הם מסרו את חייהם לכלל וקנו לעצמם שבח אשר לא יבול לעולם ואת המעולה שבקברות... זה שבו קיימת תהילתם לזכרון עד.^[6]

במילים אחרות, הקרבת החיים במלחמה מבטיחה חיי עולם.^[7]

דחיית המוות ההרואי במקרא

נאומו של פריקלס עומד בניגוד חד למקרא, שאין בו ולו טקסט אחד המהלל את המוות בשדה הקרב. ככלל, המקרא מעלה על נס את הגבורה בשדה הקרב ומחוץ לו, וכך מדגיש את החשיבות והיתרונות של העוצמה הצבאית. אבל הוא מכוון את הקורא למודל שונה של גבורה.

המקרא שואף לכונן תרבות חדשה בתנאים של כפיפות לשלטון זר (בבלי, פרסי וכולי).^[8] כחלק מתהליך כינון התרבות החדשה, שכתבו מחברי המקרא את סיפורי הקרבות שירשו, המעיטו להתייחס למוות בקרב ונטו לא להלל אותו.

יהושע

לדוגמה, אף על פי שלעיתים יהושע קורא לעם להילחם (א:יא, ו:טז, י:כה), הוא לעולם לא מעודד את החיילים למות מות גיבורים ואף לא מדבר על גבורת הנופלים. הספר הקרוי על שמו היה יכול, לכל הפחות, לכלול תיאור של העם קובר את מתיו ומכיר להם טובה על הקורבן שהקריבו למען כיבוש הארץ המובטחת. אבל אין בספר דבר ממין זה.

למעשה, הרושם העולה מספר יהושע הוא ששום חייל מישראל לא מת בקרבות הללו, להוציא מקרים שבהם לוחמים מתו כעונש על מעשים רעים, כמו 36 החיילים שמתו בקרב הראשון בעי בעקבות חטאו של עכן (יהושע ז:ה). יהושע מתאבל ושואל את אלוהים מדוע הדבר אירע, ופותר את הבעיה בהוצאת עכן ומשפחתו להורג. הוא לא משבח את גבורתם ואומץ ליבם של החיילים שנפלו. מותם היה תאונה טרגית ועונש; הם לא מתו כגיבורים.

מות הגיבורים של שמשון – פרי התנהגות מטופשת

סיום מחזור הפרקים העוסקים בשמשון מהלל לכאורה את מותו ההרואי. כאשר שמשון מפיל את הגג על המשתה באשקלון כדי להרוג את עצמו עם שוביו הפלישתים, הכתוב אומר:

^{שופטים טז:ל} וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים וַיֵּט בְּכֹחַ וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל הַסְּרָנִים וְעַל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בּוֹ וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו.

אין ספק שמותו הרואי, אבל הוא נדרש לכך בגלל חטאיו ומשוגותיו המוקדמים; מותו מעיד על שיבוש. אלמלא גילה שמשון את סודותיו לדלילה, הפלישתים לא היו שובים ומעוורים אותו והוא לא היה מגיע למצב שבו אין לפניו שום ברירה מלבד ההתאבדות.

חירוף הנפש של זבולון

שירת דבורה היא הטקסט המקראי היחיד שבו הנכונות למות בקרב מועלית על נס:

^{שופטים ה:יח} זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה.

אולם אף שהשירה משבחת את שבט זבולון שנלחם בחירוף נפש, היא לא מאמצת לחלוטין את פרדיגמת "המוות ההרואי": השירה אינה מנציחה את הנופלים או אפילו רומזת שמי מן הלוחמים נפלו בקרב, וכן אינה אומרת שמוטב למות בקרב ולא לנחול מפלה. העובדה שפסוק זה הוא הביטוי הקרוב ביותר לאתוס המוות ההרואי שיש במקרא אומרת דרשני.^[9]

דוד ושאול

לעיתים עולה מן המקרא שגיבור זוכה לשם גדול בזכות הניצחון ההרואי. ניצחון דוד על גוליית בספר שמואל מביא לו כבוד גדול, והוא הדין בניצחונות דוד ושאול על הפלישתים. כאשר הם שבים עטורי ניצחון, הנשים מהללות את דוד לצד המלך:

^{שמואל א יח:ז} וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל (באלפו) [בַּאֲלָפָיו] וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו.

חגיגת הניצחון הזו עומדת בניגוד חד לתיאור מות שאול המלך בהר הגלבוע.^[10] כאשר דוד שומע על מות שאול ובנו יהונתן, שאהב את דוד, הוא נושא קינה המזכירה את קינות אכילס וגלגמש על מות רעיהם.

אולם המסורות הללו שונות בתכלית. קינת דוד לא מהללת את שאול ויהונתן על כך שהקריבו את חייהם בגבורה למען רווחת הכלל. מותם מוצג כטרגדיה אדירה שאין בה שמץ של טוב.

^{שמואל ב א:יט} הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים. ^א:כ אַל תַּגִּידוּ בְגַת אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים.

רוצה לומר, אבידות בקרב הן בושה; מנציחים את הטרגיות של המוות, ולא את ההרואיות שלו.

טוב לחיות בעד ארצנו!

יוסף טרומפלדור (1880–1920), הנחשב לסמל ישראלי ונפל בהגנה על תל חי, ידוע כמי שאמר לפני מותו "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו".^[11] משפט מהדהד שורה מפורסמת משירו של המשורר הלטיני הורטיוס (השירים [האודות] ספר ג, 2.13), "למות למען אם־מכורה נעים וגם יאה הוא" (Dolce et decorum est pro patria mori).

רעיון זה בא לידי ביטוי באחת האנדרטאות המרשימות ביותר שהוקמו לזכר מלחמות – שער הניצחון העומד במרכז פריז. מתחת למונומנט זה של הדר צבאי נמצא "קבר החייל האלמוני". האנדרטה כמו מוכיחה את העובדה העקובה מדם שהניצחון דרוש לקיום המדינה, והמוות דרוש לשם הניצחון.^[12]

מחברי המקרא ביקשו לקדם רעיון הפוך, ולהמחיש שהקהילות המובסות שלהם יכולות לשרוד כעם גם אחרי אובדן הריבונות. מסיבה זו דחו את האידאולוגיה המשבחת את המוות ההרואי למען המדינה. הם טענו שהאדם עושה לעצמו שם בהעמדת צאצאים ובתרומה שיש בה ערך לדורות למשפחה ולקהילה.

ספר דברים: התראות לפני היציאה למלחמה

מעמדה המרכזי של העמדת צאצאים ניכר בדין הפוטר מן היציאה למלחמה את מי שבנה בית חדש, נטע כרם חדש או אירס אישה:

^{דברים כ:ה} וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. ^כ:ו וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. ^כ:ז וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה.

 ספר דברים מציע כאן מעין דחיית גיוס לחיילים שטרם התגוררו בבתיהם, נטעו כרמים או הקימו משפחה.^[13] אפילו בהקשר של ההכנות לקרב לא נאמר דבר על מות גיבורים במלחמה, לצד הרחבה בנושא חיי המשפחה.

תגובה לתבוסה: האג'נדה המקראית אחרי אובדן הריבונות

כפי שראינו לעיל, פריקלס ראה לנגד עיניו את הניצחון ובנאום ההספד שנשא רומם את הנופלים וקרא לאזרחי אתונה להמשיך להילחם. מנגד, ירמיהו ראה שהתבוסה קרבה, והפציר במלך צדקיה:

^{ירמיהו כז:יב} הָבִיאוּ אֶת צַוְּארֵיכֶם בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל וְעִבְדוּ אֹתוֹ וְעַמּוֹ וִחְיוּ. ^כז:יג לָמָּה תָמוּתוּ אַתָּה וְעַמֶּךָ בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְ־הוָה אֶל הַגּוֹי אֲשֶׁר לֹא יַעֲבֹד אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל.

ספר ירמיה מטיל חלק נכבד מן האחריות לאסון שאירע בשנת 587 על פלג פוליטי בירושלים, שהתעקש שיש להתנגד לכל פגיעה בריבונות יהודה מצד הבבלים. הספר טוען שההתנגדות לא הובילה אלא לחורבן המקדש ולאובדן הזכות להתגורר בארץ ישראל.^[14]

מחברי המקרא התעלמו מדברי שבח למות הגיבורים בשדה הקרב שהיו בטקסטים הקדומים שקיבלו ושִכתבו, ואולי אף מחקו אותם. אם אומנם כך עשו, הסיבה לכך ברורה: אילו כללו בטקסטים זיכרונות ממעשי הקרבה הרואיים, היו מחזקים את נכונותם של אנשים בעם להקריב את חייהם במעשי התנגדות לשלטון האימפריה הבבלית.

תחת זאת המקרא נוקט בעקיבות אסטרטגיית הישרדות פרגמטית, ומשמיע את קולם של משתאות חתונה עולזים, אבני ריחיים בעבודתן, ילדים משחקים ברחובות, ואריכות ימים לכל:

^{ירמיה לג:י} כֹּה אָמַר יְ־הוָה עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה…^לג:יא קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה…

^{זכריה ח:ד} כֹּה אָמַר יְ־הוָה צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. ^ח:ה וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ.

גבורת בועז

כמה טקסטים במקרא מרחיקים לכת אף מעבר לכך; לא די שהם מעלים על נס את העמדת הצאצאים, אלא שהם משווים אותה לגבורה בשדה הקרב.

ספר רות הוא טקסט מקראי מאוחר (שנכתב ככל הנראה בתקופה הפרסית) המציב את עלילתו בימי שפוט השופטים. אולם בניגוד לספר שופטים, הוא לא מתאר מלחמות או לוחמים. אומנם הדמויות המרכזיות בספר הן נשים, אך דמות הגבר החשובה בו, בועז, מכונה "אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל" (ב:א). הספר נופח משמעות חדשה בכינוי הקדום ללוחם אציל: כוחו של בועז אינו בעוצמה צבאית אלא בתרומתו לחברה. יש בסיפור משחק מכוון בכינוי הזה. כאשר האנשים מברכים את בועז על נישואיו לרות הם קוראים לו:

^{רות ד:יא} …עֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם.

במקרה זה, עשיית החיל וקריאת השם לא נוגעות לאומץ ולמות גיבורים בשדה הקרב כי אם לנישואים ולהעמדת צאצאים.^[15]

הליכה בתלם ושיקום העם

עשיית שם באמצעות צאצאים לא משרתת רק את האינטרסים של כל משפחה ומשפחה אלא אף את העם, בייחוד אם מדובר בעם קטן, העסוק בהישרדות בעולם שנשלט בידי כוחות אימפריאליים.^[16] מחברי המקרא ניהלו מערכה מתמשכת נגד פלגים מיליטנטיים בעם. רבים בישראל וביהודה היו נכונים לשלם מחיר גבוה תמורת ההתנגדות להשתלטות צבאות האימפריה ואובדן הטריטוריה. לכל אורכו של ספר ירמיה אנחנו קוראים שמרבית אוכלוסיית ירושלים ביכרה את המוות על פני התבוסה והכניעה, והאמינה – אף שטעות הייתה בידם – שיוכלו להגן על עצמם מפני הבבלים.

המחברים שהשפיעו יותר מכל על המסר העולה מן המקרא חיו אחרי המרידות הכושלות בבבלים, בפרובינציית יהודה (יהוד) צנועת הממדים. הם הבינו שלאור מגבלותיה של האומה הקטנה – אומה שנידונה לעמוד בשולי המלחמות בין מעצמות העולם – העלאת ההתנגדות הצבאית והקרבת החיים במלחמה על נס הייתה פוגעת במאמצי שיקום האומה במציאות המדינית החדשה.

מוות בשדה הקרב במקבים א

המציאות המדינית השתנתה שוב בתקופת השלטון היווני־סורי שבא אחרי נפילת האימפריה הפרסית. בימים הסוערים של שלטון אנטיוכוס הרביעי וגזירות השמד נגד היהודים, החיים בפרובינציה נעשו קשים מנשוא.^[17] באותה העת קמה ועלתה לנגד עיניהם הזדמנות לזכות בחירות ובעצמאות.

ספר מקבים א מספר על הקמת ממלכה רבת עוצמה ביהודה תחת שלטון המקבים (החשמונאים) במאה השנייה לפני הספירה. כפי שאפשר לצפות מכל מדינה קדומה או מודרנית – אך בניגוד חד לטקסטים המקראיים! – מחברי הספר משבחים את החיילים שהקריבו את חייהם בשדה הקרב.

בשלב כלשהו במלחמה היוונים הסלווקים צועדים לירושלים בראש צבא גדול, ומרבית חילותיו של יהודה המכבי נמלטים בבהלה מפניהם. אף על פי שאויביהם רבים מהם מאוד, יהודה המקבי מפקדם מצווה על החיילים הנותרים לצאת לקרב. הם מפחדים למות ומנסים להניאו מהחלטתו (מקבים א ט:9): "לא נוכל. אך אם נצל את נפשותינו עתה..."^[18] בתגובה לחששותיהם יהודה הופך על פיהם את המודל המקראי, נוזף באנשיו ומעודד אותם למות מוות שיש בו כבוד ולא לנוס:

^{מקבים א א:10} חלילה לי מעשות כדבר הזה, לנוס מפניהם, ואם קרב זמננו, ומתנו בגבורה למען אחינו, ולא נותיר עוון על כבודנו.^[19]

ואומנם יהודה נופל בקרב וצבאו מובס. בהלווייתו האבלים מרוממים את גבורתו ואת נכונות לסכן את חייו ומצטטים מתוך קינת דוד על שאול ויהונתן:

^{מקבים א ט:21} איך נפל גיבור, מושיע ישראל.

מילים אלה נאמרות כאן כשבח בלבד, ולא נלווית להן רוח התבוסה וההשפלה שראינו בשמואל. גישה זו למוות ההרואי – ובספר מקבים א כמה מקרים נוספים של הקרבת החיים בשדה הקרב^[20] – עולה בקנה אחד עם הגישות שראינו בטקסטים ממסופוטמיה ומיוון (וייתכן שהדבר משקף את השפעת היוונים).

ההספד על יהודה עולה בקנה אחד עם מה שאפשר לצפות למצוא בכל חברה, קדומה או מודרנית, אך לא נמצא במקרא. דברים ברוח זו הם כלי הכרחי לעידוד העם לעשות כל מה שצריך כדי לנצח במלחמה. ההספד שירת את מטרתו: בניגוד למרד נגד הבבלים שהמיט אסון על יהודה, המקבים ניצחו בסופו של דבר ושחררו את יהודה, והיא התקיימה כממלכה עצמאית במשך עשרות שנים.

יום הזיכרון לחללי צה"ל

אלפיים שנה לאחר מכן, כאשר הוקמה בשנת 1948 מדינת ישראל הריבונית, היהודים נדרשו להגן על עצמם מפני מתקפות שבאו מכל עבר. כדי להנציח את הנופלים במלחמה זו ובכל הקרבות לפניה ואחריה נקבע במדינת ישראל יום הזיכרון. הזכרת הנופלים מהדהדת את הנוהג בימי המקבים, וסביר שאף בימי ממלכות יהודה וישראל הקדומות, לפני שהתגבשה צורתו של המקרא שאנחנו מכירים היום.

הוקרת חללי המלחמות היא חלק בלתי נפרד מחיי כל מדינה. יש להבטיח למי שמסכנים את חייהם לשם הגנת המדינה ששמותיהם ייזכרו ויזכו לכבוד עד עולם. לכן אך טבעי שהזכרת החיילים שנפלו וקורבנם האצילי מתלווה להקמת מרבית המדינות.

כינון אומה: הציפייה למדינה

אולם מחברי המקרא לא שאפו להקים מדינה. הם פעלו אחרי תבוסה מרה, ומטרתם הייתה להדגיש שאפשר לשרוד ולשגשג כעם אפילו כאשר התנאים המדיניים אינם בשלים להקמת מדינה מחדש.

מחברי המקרא לא התנגדו לרעיון העצמאות המדינית. אדרבה, הכתבים שיצאו מתחת ידיהם משקפים כמיהה לעצמאות ולריבונות הלאומית שהם האמינו שהתקיימו בימי דוד המלך ויורשיו. אבל בינתיים, הם הקדישו את מרצם ליצירת אומה חדשה המסוגלת להתמודד עם מציאות מדינית מורכבת. ומסיבה זו הם כיוונו את קהל היעד שבשבילו כתבו לעשיית שם שאינה כרוכה במות גיבורים.