האם יכול לקום נביא כמשה?

נבואה אחרי משה

בספר דברים מציג משה את תורת י־הוה לבני ישראל. בשלב מסוים משה מוסר לבני ישראל כי אחרי מותו כל תקשורת של י־הוה עם בני ישראל תיעשה באותה הדרך, כלומר מפיו של נביא כמוהו:

^{דברים יח:טו} נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן.^[1]

משה ממשיך ומזכיר לישראל כי עוד מההתחלה, כלומר מהר חורב, דרש העם נביא־מתווך שיספר לו את דברי י־הוה:

^{דברים יח:טז} כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְ־הוָה אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת.

י־הוה שקיבל בחורב את הרעיון של נביא־מתווך מודיע כי גם בעתיד, בעת הצורך, ינקוט בדרך זו:

^{דברים יח:יז} וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. ^יח:יח נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ. ^יח:יט וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ.

י־הוה מבטיח לשלוח נביאים כמשה בעתיד, כאשר יעלה הצורך בכך.

אמת ושקר בנביאים כמשה

האפשרות העתידית של נביאים כמשה, שימסרו הוראות חדשות מפי י־הוה, מעלה את הסיכוי לנביאי שקר. כיצד יוכל העם לדעת האם האדם שלפניו באמת מדבר מפי י־הוה?

פרק יח בספר דברים נותן מענה לשאלה הזו. החלק הראשון של הדברים הוא איום על נביא השקר עצמו:

^יח:כ אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא.

הפסוק מתאר שני סוגים של נביאי שקר:

1. נביאים המוסרים דברי כזב בשם י־הוה
2. נביאים המדברים בשם אלוהים אחרים

המקרה השני ברור מאוד – קל לראות את ההבדל בין נביאים המתנבאים בשם י־הוה ובין אלו המדברים בשם אלוהים אחרים. אבל כיצד אפשר למדוד את הקריטריון הראשון – איך אפשר לדעת אם נביא המדבר בשם י־הוה אומר דברי אמת או שקר? הטקסט מתייחס ישירות לשאלה הזו:

^יח:כא וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְ־הוָה. ^יח:כב אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְ־הוָה וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבוֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְ־הוָה בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ.

הנביאים חייבים לאמת את הדבר שמסרו בשם י־הוה באמצעות חיזוי עתידות שיעמוד במבחן. אם כן עולה שהגדרה של נביא "כמשה" בנויה משני מרכיבים:

1. מסר מאת י־הוה בענייני חוקים או התנהגות רצויה
2. חיזוי עתיד או אות שיוכיחו את האותנטיות של המסר.

החיזוי או האות אינם חשובים מצד עצמם. כל עניינם הוא אישוש של המסר הנבואי. ספר דברים צופה כי בדרך זו המסר של הנביא יעמוד על כף המאזניים כל זמן שבני ישראל מחכים לראות האם התחזית שניתנה מתגשמת או לא.

נבואות שעניינן תלוי בזמן

השימוש בחיזוי העתיד לאימות או הפרכה של נבואה עומד בסתירה קשה עם צורות נבואה מקראיות אחרות, שכל מהותן היא חיזוי   העתיד ולכן בלתי אפשרי "לחכות ולראות" אם העתיד שהציגו יתרחש אם לאו.

נבואות של חיזוי עתיד

לדוגמה, כמה וכמה מקורות מתארים נביאי חצר שתפקידם היה לייעץ למלך עבור החלטות עם השלכה מידית כמו יציאה למלחמה – נוהג נפוץ בחצרות המלוכה של המזרח הקדום.^[2] מטרת נבואות שכאלו (וצורות אחרות של הגדת עתידות) הייתה לעזור למלכים לקבל החלטה שתעלה בקנה אחד עם רצונות האלים. דוגמה קלאסית לכך היא נבואתו של מיכיהו למלך אחאב – אם ילך אחאב למלחמה בארם, יהרג (מלכים א, כב:כח). אם אחאב היה מקשיב למיכיהו אזי לא היה יוצא לקרב ולא היה נהרג ונבואתו של מיכיהו לא הייתה מתגשמת. דומות הן נבואותיו של ירמיהו שמלחמה עם בבל תוביל לחורבן יהודה (ראו למשל ירמיהו פרקים כא, כז ולז). אם מלך יהודה היה מקשיב לירמיהו ולא היה מורד בבבל, יהודה הייתה עומדת על תילה, כלומר הנבואה לא הייתה מתגשמת.

נבואות תוכחה

הנביאים יכולים להישלח מאת י־הוה גם כדי להודיע לבני אדם על מורת רוחו ועל העונש הקרב לפתחם. לדוגמה יונה נשלח לנינווה כדי להודיע לאנשיה שאלוהים יהרוס את העיר. הם מקבלים את המסר, מתאבלים על החורבן הקרב ובא אליהם וחשוב מכל – חוזרים בתשובה. על כן, אלוהים מחליט לחוס עליהם.

אך לפי הסטנדרטים של דברים יח חיזוי העתיד משמש מבחן לאמיתות הנבואה ולכן יונה אמור להיחשב לנביא שקר. אולם כל זאת מפני שספר דברים מתאר "נבואה כמשה", נבואה שבה המסר הוא העיקר והחיזוי הוא לא יותר מאשר הוכחה לאמיתותה. בנבואות תוכחה מטרת חיזוי העתיד היא לגרום לבני האדם לשנות את דרכיהם כדי להימנע מזעמו של י־הוה. כלומר, כאשר נבואות אלה ממלאות תפקידן בהצלחה, הן בהכרח לא היו אמורות להתגשם.

נבואות אינן מוחלטות

קריאה של ספר דברים ביחד עם מקורות מקראיים אחרים מובילה אל המסקנה האבסורדית וההכרחית שנביאים הנושאים בפיהם נבואות חיזוי או נבואות תוכחה ומצליחים במשימתם (דוגמת יונה) הם נביאי שקר. כבר בספרות התלמודית אפשר לראות התייחסות למתח שבין התיאור של ספר דברים את נביאי השקר בתור מי שנכשלו בחיזוי העתיד, לבין נבואות התוכחה שתפקידן להוביל לתשובה ועל כן אינן אמורות להתגשם.

שמואל בר נחמן, אמורא בן המאה ה־3, מציע פתרון אפשר למתח הזה:

רבי שמואל בר נחמן אמר: הקדוש ברוך הוא אומר לעשות טובה - "לא איש אל ויכזב" (במדבר כג:טז) אומר לעשות רעה - ההוא אמר "ולא יעשה ודבר ולא יקימנה" (שם שם) (תענית, ב ע"א)

הרמב"ם בספר משנה תורה ב"הלכות יסודי התורה" הופך את ההצעה שלעיל לשיטה מערכתית, ולמעשה מציע פתרון כולל לבעיה:

דברי הפורענות שהנביא אומר, כגון שיאמר "פלוני ימות" או שנה "פלונית רעב או מלחמה" וכיוצא בדברים אלו אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו, ואין אומרים הנה דבר ולא בא, שהקב”ה ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינוה, או שתלה להם כחזקיה.^[3] אבל אם הבטיח על טובה ואמר שיהיה כך וכך ולא באה הטובה שאמר בידוע שהוא נביא שקר, שכל דבר טובה שיגזור האל אפילו על תנאי אינו חוזר (הלכות יסודי התורה פרק י הלכה ד).

הרמב"ם מציע פתרון "מסורתי" שקו המתאר שלו הוא פשרה: דין נביא השקר בדברים יח תקף רק לתחזיות חיוביות לעתי, בעוד תחזיות שליליות יכולות להתבטל. על אף שהרמב"ם מבסס את דבריו על הקריאה המדרשית של רב נחמן את במדבר כג:טז, הלשון שבה הוא נוקט מזכירה את תשובתו הניצחת של ירמיהו לחנניה, שהתנבא כי ירושלים תינצל וכי הגלויות המוקדמות יותר ישובו למקומן.

 ^{ירמיה כח:ו} וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה יְ־הוָה יָקֵם יְ־הוָה אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית יְ־הוָה וְכָל הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה. ^כח:ז אַךְ שְׁמַע נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ וּבְאָזְנֵי כָּל הָעָם. כח:ח הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן הָעוֹלָם וַיִּנָּבְאוּ אֶל אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר. ^כח:ט הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְ־הוָה בֶּאֱמֶת.

אפשר להבין את דברי ירמיהו באופן פשוט – נבואות על עתיד טוב הן כה נדירות עד שאפשר לאמת אותן רק כאשר הן מתגשמות. אולם עבור הרמב"ם וחז"ל האבחנה הזו היא המפתח לפתרון הבעיה הקשה שב"מבחן הנביא" בדברים יח.

אף על פי כן, לרב שמואל בר נחמן ולרמב"ם לא הייתה ברירה אלא להשתמש בקביעה הזו ולגזור ממנה פשרה משמעותית: בין תפיסת ספר דברים של חיזוי העתיד כמבחן לנביא ובין מה שמצינו אודות הנבואה בספרים מקראיים אחרים – חיזויי העתיד אינם מתגשמים או שמלכתחילה לא נועדו להתגשם.

אם נקרא את האמור בספר דברים אודות הנבואה כדיון בפני עצמו ולא כחלק מהמכלול השלם של היחס המקראי לנבואה, נקבל תשובה אחרת. ספר דברים לא עוסק כלל בנבואה קלאסית, אלא רק בנבואה כמֹשה. כיוון ש ספר דברים  לא מחשיב את חיזויי העתיד כשלעצמם , הם יכולים לעבור אינטרפרטציה מחודשת כמבחן לאמיתות הנביא. אם כן "מבחן העתיד" רלוונטי רק לנבואות כמשה. מדובר בתפיסה מקורית של ספר דברים שאינה קיימת באף ספר מקראי אחר.

נביאים לאלוהים אחרים המשתמשים באותות ומופתים (דברים יג)

מי שיקרה רק את דברים יח  עשוי לחשוב שברגע שנביא כמשה הוכח כאמיתי, בני ישראל מחויבים להאזין לדבריו. עם זאת, החוק בדבר נביאי עבודה זרה שמופיע מוקדם יותר בספר מלמד בבירור שזה לא המצב. הדין המדובר הוא חלק מקובץ חוקים שבדברים יב:כט–יג:יט, המנחה את בני ישראל באלו אמצעים עליהם לנקוט כדי למנוע את פלישת הדת האלילית־כנענית לקרבם.

הקטע נפתח באיסור על בני ישראל לחקות את מנהגי התושבים הקודמים – כולל פולחן של י־הוה באותן הדרכים שבהן עשו זאת הכנענים לאליהם שלהם.^[4]

בהמשך הדברים נוגע הטקסט בדרכים שונות שבהן עלולים המנהגים הכנעניים לחדור פנימה. הדברים מוצגים לפי סדר הגיוני ברור:

1. נביא המדבר בשם אלוהים אחרים (יג:ב–ו);
2. קרוב משפחה המנסה לשכנע את משפחתו לעבוד אלוהים אחרים (יג:ז–יב);
3. עיר שלמה מישראל שהחלה לעבוד אלוהים אחרים (יג:יג–יט)

וכך מתואר הנביא:

^{דברים יג:ב} כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. ^יג:ג וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם. ^יג:ד לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.

כאן אנו רואים כי אפילו אם הצליח נביא לעבור את המבחן והעתיד שחזה  אכן התגשם, הוא ייחשב לנביא שקר אם המסר שלו כולל קריאה לעבודת אלוהים אחרים.

לעבור על ספר דברים כמוהו לעבוד אלוהים אחרים

ההוראה לפסול נביאים המדברים בשם אלוהים אחרים ברורה גם בדברים יח, אך המקור שלפנינו מפרט  עוד בעניין  ומגלה לנו יסוד חדש:

^{דברים יג:ה} אַחֲרֵי יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן.

פסוק ה רומז כי לא רק שאסור לנביא לקרוא לשומעיו לעבוד אלוהים אחרים, אלא גם נאסר עליו לקרוא להם לא לשמור את מצוות י־הוה, כלומר חוקי ספר דברים. הערך השווה שמקבלות העבודה לאלוהים אחרים ואי שמירת מצוות י־הוה נזכר שוב בתיאור עונשו של נביא השקר:

^{דברים יג:ו} וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.

הנקודה הזו מתבהרת עוד יותר כאשר קוראים את פסוקי החוק של נביא השקר בהקשר של הפסוק שקדם להם:

^{דברים יג:א} אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ.

יוצא אפוא כי כל נביא המורה בשם י־הוה חוק שאיננו תואם לספר דברים הוא בהכרח נביא שקר. אך אם "הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ" מתייחסת לחוקי ספר דברים, משתמע שאסור לבני ישראל להוסיף או לגרוע דבר. אם כן מה, אם בכלל, יכול לומר נביא כמשה?

ביטול האפשרות החיה של נבואה כמשה

על אף שבדברים יח:יח מתואר בואו של "נביא כמשה", הספר עושה ככל האפשר כדי להפוך את הדבר לבלתי אפשרי. אם ניקח בחשבון  את המרכזיות הגדולה של מסירת חוקים בתפקידו של משה יחד עם האזהרה שכל הרחבה או צמצום של חוקי ספר דברים אסורה, נבין שהספר לא באמת דמיין  שמשה נוסף יעלה אל הבמה. על אף שלא נאמר במפורש שלעולם לא יוכל לקום בישראל נביא כמשה – נראה שזו בדיוק מטרת חוקי הנביא שבהם עסקנו.

מבחן הנביאים המדוקדק של ספר דברים מבטל בצורה מהותית את האפשרות של נבואה כמשה. לא זו אף זו – גם אם נביא מצליח איכשהו לעבור את מבחן חיזוי העתיד, פעילותו הנבואית תהיה מוגבלת לחזרה או תמיכה בקריאת משה לנאמנות לי־הוה ולשמירת מצוותיו כפי שהן מוצגות בספר דברים. בעוד שלמראית עין ספר דברים דן באפשרות של נביאים עתידיים כמשה, בפועל הוא שם קץ לנבואה שכזו והופך אותה לבלתי אפשרית או לכל הפחות לנבואה  המוגבלת לשינון וחזרה של דברי משה שבספר דברים. במילים אחרות גם האפשרות הזאת ככל הנראה נועדה להישאר תיאורטית בלבד.

לאכול את הנבואה ולהשאיר אותה שלמה

עמדת ספר דברים משתמשת ביתרון שבהתבססות על דת נבואית וטוענת כי חוקיה ניתנו מאלוהים, אך בה בעת ממקמת את הנבואה מסוג זה בהיסטוריה הרחוקה בלבד. באמצעות ביטול כמעט מוחלט של האפשרות של נבואה כמשה, ספר דברים מנטרל מראש את הצורך להתמודד הן עם ההשפעות ההרסניות הפוטנציאליות של "נביאים של ממש" על החיים הדתיים, והן עם האפשרות שנביא עתידי כלשהו יבטל את החוקים והתורות שעל פי ספר דברים נמסרו על ידי בכיר הנביאים, משה.