הדיבור המדומה של י־הוה: הפרשנות הכהנית לנבואה

החזרה הארוכה על כל אחת משתים עשרה המתנות הזהות של הנשיאים לחנוכת המשכן בבמדבר פרק ז עלולה לגרום לקוראים להחמיץ את הפסוק האחרון והחשוב של הפרק:

‏^{במדבר ז:פט} וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת־הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל־אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו.

פסוק זה מתאר את המתרחש בכל פעם שמשה הגיע לאהל מועד כדי לשמוע את דבר י־הוה: השכינה מתיישבת על הכיסא הנוצר מכנפיהם הפרושות של הכרובים (יצורים מכונפים דמויי ספינקס עשויים זהב) שמעל ארון העדות בקודש הקודשים ומשה שומע את הקול האלוהי מִדַּבֵּר אליו.^[1] (על משמעות המילה הזו נדון בהמשך).

ההקשר הרחב של במדבר ז:פט

הפסוק שאותו ציטטנו שייך למקור הכהני של התורה (להלן: ס''כ = ''הספרות הכהנית'') והוא קשור לפסוק הפותח של ספר ויקרא, פסוק כהני גם הוא:

^{ויקרא א:א} וַיִּקְרָא אֶל־מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְ־הוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.

כבר הפרשן אברהם אבן עזרא זיהה את הקשר שבין שני הפסוקים:

וטעם "ובבא משה" – יתכן שתחלת הדבור [= של י־הוה למשה] שהוא "ויקרא אל משה" (ויקרא א:א), היה כאשר נשלמה החנוכה [של המשכן].^[2]

במדבר ז:פט מתאר בדייקנות את דרך הדיבור האלוהי בפעם הראשונה ההיא באהל מועד ולמעשה גם את מה שקרה בכל יתר הפעמים. שני הפסוקים האלה, מבמדבר ומויקרא, הם פסוקי המסגרת של החלק בס"כ העוסק בקורותיהם של בני ישראל לאחר הקמת המשכן. החלק הזה מתאר שבעה שבועות שבהם י־הוה מדבר שוב ושוב מתוך המשכן ומוסר לבני ישראל מגוון רחב של חוקים בעוד הם חונכים את המשכן בסדרה של טקסים ומכינים אותו לשימושו היומיומי והמתנייד.^[3]

במדבר ז:פט מייצג את הפירוש של ס"כ לדבריו המוקדמים בויקרא א:א וכן לפסוק מוקדם נוסף במקור הכהני, שמות כה:כב. שם, י־הוה מצווה על משה לבנות כפורת וכרובים ולכסות בהם את הארון מלמעלה, ושם ידבר י־הוה עם משה מבין הכרובים:

^{שמות כה:כב} וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.^[4]

מה שבולט לעין בפירוש של במדבר ז:פט לפסוקים משמות ומויקרא הוא הלשון הייחודית שבה הוא מתאר את הדיבור האלוהי, מִדַּבֵּר. ברור כי מחברו של הפסוק הזה רוצה להעמיד כאן את הקוראים על טיבו של הדיבור האלוהי למשה באופן כללי. מה הוא מנסה לומר לנו?

הדקדוק של הפועל מִדַּבֵּר

השורש של הפועל מִדַּבֵּר, ד.ב.ר, נפוץ בכל רחבי המקרא, ורק הניקוד מפריד בין הפועל בפסוק שלנו ובין הפועל השגור "מְדַבֵּר" (בניין פִעל בהווה). מִדַּבֵּר מופיע במקרא בוודאות רק עוד פעמיים, ביחזקאל ב:ב וביחזקאל מג:ו, פסוקים המתארים שיח בין י־הוה ובין הנביא, ואולי גם פעם אחת נוספת בשמואל ב יד:יג (שם התצורה הנכונה של הפועל שנויה במחלוקת מתמשכת).

מִדַּבֵּר הוא פועל בבניין התפעל. הת"ו של הבניין נבלעה בתוך הדל"ת ("מתדבר") ויצרה "דל"ת כפולה", תופעה שאותה מסמנת המסורה באמצעות דגש חזק, מִדַּבֵּר.^[5]

לבניין התפעל מספר מובנים שונים שאינם סותרים זה את זה ולא מן הנמנע שבמדבר ז:פט רוצה לבטא יותר ממובן אחד.

1. פעולה הדדית

בניין התפעל יכול לתאר פעולה הדדית, פעולה המתרחשת רצוא ושוב בין שני גורמים (כמו הפועל "מתכתב" בעברית של ימינו). אם זהו המובן בפסוק שלנו אזי הפועל מִדַּבֵּר מורה על תקשורת הדדית בין י־הוה ומשה. כלומר ייתכן שהמחברים הכהניים של פסוקנו באו לומר לנו כי מסירת החוקים והמשפטים למשה לא נעשתה רק בכיוון אחד מלמעלה למטה אלא כללה גם מידה מסוימת של דו שיח בין משה ואלוהיו.

תפיסת ההתגלות הזו מתאימה היטב לקטעים כהניים אחרים בתורה, בהם משה ובני ישראל פונים לי־הוה בשאלות בענייני חוק ומשפט.^[6] במקרים אלו דרכו של י־הוה לענות לשאלות הוא למעשה לחוקק חוקים נוספים. בשלושה מתוכם השאלה עצמה כבר רומזת על התשובה שהשואלים מבקשים לשמוע, וזוהי אכן התשובה שהם מקבלים.^[7]

השימוש של הפסוק שלנו בבניין התפעל עשוי אפוא לבטא את השיטה הכהנית הרואה במתן תורה פעולה הכוללת דו שיח, ולפחות בחלקה, התרחשות שנותנת מקום מסוים למעורבות אנושית ואינה מושתתת אך ורק על רצונו של אלוהים.

2. פעולה מתמשכת

מובן אחר של בניין התפעל הוא פעולה מתמשכת. כך למשל בפועל המקראי הִתְהַלֵּך, שברוב המקרים לא מורה על הליכה כפשוטו או על מעבר ממקום אחד למשנהו אלא על שוטטות, נדודים או הליכה ממושכת (ראו בראשית ג:ח, איוב א:ז, ב:ב, תהלים כו:ג).^[8] על פי המובן הזה משמעות המילה מִדַּבֵּר בפסוק שלנו היא שי־הוה "דיבר ולא פסק". וכך הסבירו את הפסוק שני חוקרים בני זמננו, ברוך לוין ואברט פוקס.^[9]

3. פועל חוזר (רפלקסיבי)

מובן רווח אחר של בניין התפעל הוא המובן החוזר, כלומר פעולה שאדם פועל על עצמו. זוהי תופעה שכיחה בלשון חז"ל ובלשון ימינו, למשל בפועל הִתְלַבֵּשׁ. דוגמא לשימוש מקראי במובן הזה היא הפועל הִתְחַטֵּא (ראו במדבר ח:כא, יט:יב-יג, יט:כ, לא:יט, לא:כ, לא:כג). כך כנראה הבין את פסוקנו רש"י (על אתר):

כבודו של מעלה לומר כן. מִדַּבֵּר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאיליו.

כלומר כאשר היה משה באוהל יכול היה לשמוע בדרך כלשהי את מחשבותיו של י־הוה.

הייחודיות של הדיבור האלוהי

באמצעות השימוש בצורת הפועל הנדירה הזו מבקש הפסוק שלנו לבאר מה היה אופי התקשורת בין י־הוה ומשה באהל מועד. בעיניו לא היה זה דיבור במובנו הפשוט, כדרך שבני אדם מדברים. הקול האלוהי כלל מסירה של מידע וקבלה של מידע גם יחד או שהיה קול ממושך בלתי פוסק או שהיה מונולוג פתוח למשה. בכל מקרה לא היה זה קול דיבור במשמעותו הרגילה.

המקור הכהני רואה בפסוק הזה את הדגם לכלל הפעמים שבהם דיבר י־הוה עם משה, ומכאן שהתקשורת עם משה באהל מועד היא הייתה שונה משיח שבין אדם לחברו. תרגום השבעים לפסוק מחזק את הטענה הזו. את המילה "וידבר" שבסוף הפסוק הוא מתרגם "ἐλάλει", פועל המורה על פעולה מתמשך וחוזרת (imperfect) ולא בזמן עבר, כדרך המלך של התרגום השבעים למילה "וידבר").

אם כוונתו של הכתוב היא שהדיבור האלוהי שונה במהותו מן הדיבור האנושי מכאן כי גם בכל המקומות שבהם מתואר הדיבור בין י־הוה למשה בצורה לשונית מקובלת יותר, כלומר בבניין פִעל, הכוונה היא לדיבור בלתי רגיל. ^[10] כדברי ספורנו בפירושו לבמדבר ז 89, פסוק זה "פירש אופן כל דבור האמור בתורה באמרו 'וידבר ה' '."

בדרכו המרומזת והשקטה בא פסוק פט בבמדבר פרק ז ומניח על השולחן אמירה יסודית, טענה דומה לזו שבבוא הימים תזכה לפירוט נרחב בספר ההגות היהודי החשוב ביותר בכל הזמנים, מורה נבוכים לרמב"ם: י־הוה אינו מדבר במובן הרגיל של המילה. בכל מקום בתורה שבו אלוהים "מדבר" על הקוראים להבין כי מדובר במשהו הרבה יותר מורכב ומופלא משנדמה, התרחשות שאינה כוללת גלי קול ומילים כדרך שבה מדבר אדם עם רעהו.^[11]

4. דיבור בכאילו

הסבר חדשני יותר לבניין התפעל כאן הוא מובן של הדמיה, כלומר נושא הפעולה מתנהג כאילו הוא עושה אותה. אם כך הם הדברים בפסוק שלנו כוונתו היא שאלוהים לא באמת מדבר וכי ובכל פעם אחרת שבה מיוחסת פעולה של דיבור לי־הוה בכתובים הכוונה היא למשהו אחר ממשמעותה הרגילה.

דוגמא לשימוש כזה בבניין התפעל נמצא בשמואל ב יג:ה, שם השורש ח.ל.ה בבניין התפעל משמעו "להתחזות לחולה":

^{שׁמואל ב יג:ה} וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב שְׁכַב עַל־מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ וְאָמַרְתָּ אֵלָיו תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי לֶחֶם וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת־הַבִּרְיָה לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ.

ובבראשית מב:ז מצאנו את הפועל "התנכר" במשמעות של "נהג כנוכרי":^[12]

^{בראשׁית מב:ז} וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת־אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר־אֹכֶל.

אם הפסוק מכוון למשמעות זו של בניין התפעל, הרי שס"כ רומז שי־הוה איננו מדבר באמת, וכאשר הוא מייחס לי־הוה דיבור כוונתו לדבר מה שונה ממשמעותה הרגילה של המילה. צורה נדירה זו מזכירה לנו שה"דיבור" של א־לוהים איננו דיבור כלל וכלל.

נבואה לעומת דיבור: לתאר את מה שאין לו מילים

"הדיבור" האלוהי הוא חוויה השמורה לנביאים בלבד ועל כן לנו, ההדיוטות שומעי לקחו של הכתוב, פשוט אין מילים לתאר אותה. למעשה ייתכן כי הבחירה של המחברים הכהניים להשתמש בבניין התפעל החריג נובעת בדיוק מאותה הסיבה שבגללה השתמשתי במירכאות בתחילת המשפט הקודם: להזכיר לנו כי פירוש הביטוי "וידבר י־הוה" הוא ממש לא דיבור.

ואם נכונים הדברים אז גם מתן תורה בכללו לא היה אירוע של אמירה או הכתבה מילולית של התורה. ציוויי י־הוה למשה לא נמסרו דרך שפת דיבור כלשהי, ואחד התפקידים החשובים ביותר של משה והנביאים והחכמים שבאו אחריו היה לתרגם את הדיבור האלוהי ללשון בני אדם.

מעשה הפרשנות האנושי לא נולד אחרי מתן תורה אלא היה חלק מן ההתגלות המתמשכת הזו עצמה, התגלות של תקשורת דו-כיוונית. פרשנות התורה אינה תולדה של התורה כי אם אחת ממיילדותיה.