האם הקדושה מידבקת?
אהרון במשכן, תחריט מאת ז'ראר ז'ולן, 1670. מקור: ויקימדיה
ארבעה פסוקים בתורה, שניים מהם בפרשת צו, יוצרים רושם ש"הקדושה מידבקת".[1] אלה הפסוקים:
- המזבח: "כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בַּמִּזְבֵּ֖חַ יִקְדָּֽשׁ" (שמות כט:לז)
- כלי המשכן: "כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהֶ֖ם יִקְדָּֽשׁ" (שמות ל:כט)
- המנחה: "כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יִגַּ֥ע בָּהֶ֖ם יִקְדָּֽשׁ" (ויקרא ו:יא)
- קורבן חטאת: "כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יִגַּ֥ע בִּבְשָׂרָ֖הּ יִקְדָּ֑שׁ" (ויקרא ו:כ)
(אפשרות אחרת היא שכוונת הפסוקים שכל אדם [ולא כל דבר] שנוגע בדברים האלה מתקדש). לאור הפסוקים האלה, רבים ממבקרי המקרא המודרניים, כגון נחום סרנה, טוענים שבמקור בני ישראל האמינו שהקדושה מידבקת.[2]
מדוע ספרות חז"ל אינה סבורה שהקדושה מידבקת
בשום מקום בספרות חז"ל אין מפרשים שכוונת הפסוקים שאדם או דבר יכולים להתקדש משום שנגעו בדבר קדוש. לפי שיטת ההלכה, אף שהטומאה עוברת במגע, לא כן הקדושה.
מדוע לא? אני סבור שדבקותם של חז"ל בעקרון הקדושה הלא־מידבקת נובעת ככל הנראה משיקולים תאולוגיים. קרול מאיירס ואריק מאיירס מציגים טיעון משכנע:
אף שהטומאה מידבקת... הקדושה לעומתה אינה מידבקת. קשה הרבה יותר להגיע למצב של קדושה, והיא נובעת אך ורק ממעורבות ישירה או ממעשים. כל אדם נדרש לעמוד בסטנדרטים המובילים לקדושה. מסר זה השפיע רבות על התפתחות היהדות הקלאסית, שבה שמירת ההלכה נעשתה הדרך היחידה להגיע (לקדושה).[3]
רוצה לומר, הרעיון שהקדושה יכולה להתפשט באמצעות מגע בלבד אינו מתקבל על הדעת ביהדות ההלכתית, וכתובים שעולה מהם רושם שכזה פורשו מחדש כדי לבטל את האפשרות הזו.
מדרשי הלכה: רק דברים ראויים לקדושה מקבלים קדושה
במדרשי ההלכה המוקדמים נאמר ששני הפסוקים שבשמות (על המזבח – כט:לז ועל כלי המשכן – ל:כט) עוסקים בעיתוי. חפצים שונים המשמשים לעניינים שבקדושה מקבלים קדושה ברגע שהם מונחים על גבי המזבח או בתוך כלי מכלי המשכן.[4] אולם כדברי רש"י, "דבר שאינו ראוי להם אין מקדשין"[5] במגע עם המזבח או עם כלי מכלי השרת.[6]
דברים הסופגים חומר קדוש
הסבר זה יכול להתאים למזבח ולכלי המשכן הנזכרים בשמות משום שהגיוני להניח שהכלים הקדושים האלה יכולים להעביר קדושה. לעומת זאת, משני הפסוקים שבפרשת צו (ויקרא ו:יא, ו:כ) עולה שמאכל שיש בו קדושה – מנחה או קורבן חטאת – מעביר קדושה לדבר או לאדם שנוגעים בו, ורעיון שכזה אינו סביר.
גם במקרה זה חז"ל מסרבים לראות את רעיון הקדושה המידבקת: הם אומרים שהמילה "ייגע" קשורה ל"בליעה" של חלק מן החומר הקדוש בדבר שאינו קדוש.[7] על פי ההלכה, לא די במגע בלבד כדי שתהיה בליעה; יש צורך במפגש פעיל יותר, כגון בישול הדברים יחד. במצב שכזה, המגבלות החלות על האוכל שיש בו קדושה חלות על התערובת כולה – כלומר על הדבר הלא־קדוש שחלק מן המאכל הקדוש חדר אליו ונבלע בו.
חלק מן העקרונות המנחים של דיני תערובות בהלכה נקשרים אפוא לפסוקים האלה בספר ויקרא או נלמדים מהם. שמא פרידמן, חוקר מבית המדרש ללימודי יהדות (JTS) וממכון שכטר, מסביר את הדברים:
הקדושה אינה איכות דמוית חשמל העוברת בכל עולם החומר באמצעות מגע, אלא היא מוגבלת לגוף הקורבן המקורי, והיא עוברת לחפץ אחר אך ורק אם נוזלי קורבן החטאת נבלעים בחפץ.[8]
הסבר רשב"ם לפסוקים
כמה ממפרשי המקרא היהודים בימי הביניים היו נכונים לעיתים לפרש קטעים הלכתיים בתורה בניגוד לפרשנות חז"ל המקובלת. אולי הנועז שבהם היה רשב"ם (שמואל בן מאיר; המאה השתים עשרה, צרפת).[9]
במקרה של ארבעת פסוקי התורה שנראה שמתוארת בהם קדושה מידבקת, רשב"ם מאמץ עמדה חלופית מפתיעה. הוא אינו מציע שחפץ שנגע במזבח או בבשר קורבן חטאת מתקדש. תחת זאת הוא אומר שהמילה "יקדש" בארבעת הפסוקים האלה אינה מתארת את תוצאת המגע בדברים הקדושים (כפי שחז"ל ומרבית החוקרים המודרניים מניחים) אלא את ההכנות שיש לעשות לפני הנגיעה במזבח או במאכל שיש בו קדושה. אדם צריך להתקדש, כלומר לטהר עצמו, לפני נגיעה בדבר קדוש.[10]
הפרשנות שלפיה הפסוק מתאר תהליך טהרה סוטה ממסורת הפרשנות של חז"ל אך אינה עומדת בסתירה להלכה.[11] אפשר להניח שהמניע לפירושו של רשב"ם היה היעדר העקיבות בהסבר המוכר של חז"ל, המפרש משפט אחד – "כל הנוגע ב-X יקדש" – בדרך אחת בשמות ובדרך שונה בויקרא. לעומת זאת, לפי פירושו משמעות המשפט זהה בארבעת המקרים. ייתכן שרשב"ם גם חש שפירושי חז"ל רחוקים מדי ממובנן הפשוט של המילים.[12] אך האם יש יתרון נוסף להעדפת פרשנות ה"הכנות"?
פרשנות ה"הכנות" כפשט: לוין נגד מילגרום
פרשנות זו קנתה לה אחיזה גם בקרב כמה מחוקרי המקרא המודרניים. לדוגמה, ברוך לוין טען בעקבת רשב"ם שכוונת הפסוקים היא שאנשים חייבים להיטהר לפני נגיעה בכלי קודש.
כתימוכין לטענתו הוא מצביע על הסימטריה בין שני חלקי ויקרא ו:יא. הרישא של הפסוק – "כל זכר בבני אהרן יאכלנה" – מצמצמת את רשימת האנשים הרשאים לאכול את קורבן החטאת. הסיפא של הפסוק – "כל אשר יגע בהם יקדש" – מצמצמת את הרשימה עוד יותר. לא די שהאוכלים הם זכרים מצאצאי אהרון; עליהם גם לעשות טקס היטהרות כהכנה לאכילה.[13]
לעומת זאת, יעקב מילגרום דוחה את הקריאה הזו בתוקף. הוא טוען שהמשפט "כל הנוגע ב־X יקדש" דומה למשפט "כל הנוגע ב־X יטמא",[14] השכיח מאוד בספר ויקרא, במידה רבה כל כך שמן ההכרח לפרשם בצורה זהה. לטענת מילגרום, אם משמעות המשפט האחד היא שדבר טמא יכול להעביר טומאה, הרי שמן ההכרח שמשמעות המשפט הראשון היא שדבר קדוש מעביר קדושה.[15]
אברהם אבן עזרא יוצא להגנת רעיון הקדושה המידבקת
אחד המפרשים הקלאסיים, אברהם אבן עזרא, אכן מפרש שכוונת הפסוקים היא שמגע בדברים קדושים מעביר קדושה (בפירושיו על שמות, ויקרא וחגי).[16] פרשנות שכזו היוצאת מתחת ידיו של מפרש מן המפרשים הקלאסיים מפתיעה, ועל אחד כמה וכמה כשמדובר באבן עזרא, שהרי כאשר פשט הכתוב עומד בסתירה למסורת חז"ל אבן עזרא נוטה להיות שמרן יותר מבן זמנו המבוגר ממנו מצפון צרפת, רשב"ם.[17] לאמיתו של דבר, אבן עזרא אומר במפורש בהקדמה לפירושו על התורה שלא יפרש קטעים הלכתיים בניגוד להלכה.[18]
קשה להעלות על הדעת מדוע עשה כן במקרה שלפנינו. איננו יודעים באיזו מידה הכיר את ספרות חז"ל[19] – אף שללא ספק, הוא היה בקיא בה פחות מרשב"ם – ולפיכך ייתכן שהסתירה בין דבריו ובין המסורת היא פרי המקרה.
שילוב עמדת חז"ל
כפי שכתבתי בראשית הדברים, חז"ל לא היו נכונים לקבל את רעיון הקדושה המידבקת, ולהתנגדות זו שורשים תאולוגיים עמוקים. אפילו פשטן כמו רשב"ם, שהרבה להתעלם מההתפתחות ההיסטורית של הפרשנות היהודית המסורתית, לא היה נכון לעבור על ערך יהודי מרכזי ומקובל כל כך. ואף שאבן עזרא מציע שאומנם הקדושה מידבקת, בסופו של דבר אף הוא מוצא דרך להתקרב להשקפת חז"ל.
בפירושו על חגי ב:יב, ששם הנביא אומר שכל הקורבנות שישראל מביאים למקדש טמאים בגלל מעשיהם הרעים, אבן עזרא כותב:
והנה התברר כי אין כח בקודש לקדש מה שלא היה קדש על ידי מגע אמצעי ככח טמא נפש לטמא.
אבן עזרא מדגיש שאף שהקדושה מידבקת, הטומאה מידבקת ממנה. רעיון זה הוא לקח חשוב לכולנו – קדמונים ובני התקופה המודרנית כאחד.
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
27 במרץ 2023
|
עודכן לאחרונה
27 במרץ 2023
מאמר זה הוא תרגום של "Is Holiness Contagious" שפורסם במקור על ידי TheTorah.com במרץ 2015. תורגם על ידי ALE.
לגרסה מפורטת יותר של המאמר ראו:
Martin Lockshin, “Is Holiness Contagious?” in Purity, Holiness and Identity in Judaism and Christianity: Essays in Memory of Susan Haber, ed. C. Ehrlich, A Runesson and E. Schuller [Mohr Siebeck: Tubingen, 2013], 253-262.
ראו:
Nahum Sarna, The JPS Torah Commentary: Exodus (Philadelphia, 1991), ad Exod 29:37.
ראו:
Meyers, C. L. and E. M. Meyers, Haggai, Zechariah 1–8, Anchor Bible 25B (New York, 1987) p. 56.
ראו ספרא צו א:
ר’ יוסי הגלילי אומר: מתוך שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש שומע אני דברים הראוים למזבח ודברים שאינן ראוים למזבח תלמוד לומר כבשים מה כבשים המיוחדים שהם ראוים למזבח יצא דבר שאין ראוי למזבח… מתוך שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש למדנו שהמזבח מקדש את הראוי לו…. מנין שאף הכלים מקדשים את הראוי להם ת”ל…
רש"י על שמות ל:כט.
נוסף על המדרש שהובא בהערה 4 לעיל, ראו גם משנה זבחים ט:א, ט:ז; בבלי זבחים פג ע"א, פו ע"א.
ראו בייחוד ספרא צו ג: "כל אשר יגע בבשרה יקדש, יכול אעפ”י שלא בלע תלמוד לומר בבשרה, עד שיבלע". מדרש הלכה זה מצוטט בתלמוד פעמים רבות; ראו למשל בבלי פסחים מה ע"א וע"ב ובבלי נזיר לז ע"ב.
ראו:
Shamma Friedman, “The Holy Scriptures Defile the Hands,” in M. Brettler and M. Fishbane eds., Minhah le-Nahum (Shefield, 1993), p. 122.
ראו את מאמרי:
Martin Lockshin, “Tradition or Context: Two Exegetes Struggle with Peshat,” in From Ancient Judaism to Modern Israel, ed. by J. Neusner and E. Frierichs, volume 3 (Atlanta, 1989), pp. 173-186.
ראו גם את ההקדמה למהדורה של פירוש הרשב"ם על התורה שערכתי (ירושלים: חורב, 2099), בייחוד עמ' 16–18.
הפרשנות הזו מצויה גם במקורות שנכתבו לפני רשב"ם, למשל בתרגום המיוחס ליונתן בפסוק זה וכן בתרגום השבעים ובוולגטה. רשב"ם חוזר על ההסבר ארבע פעמים בפירושו על התורה: שמות כט:לז, ל:כט, ויקרא ו:יא ויא:ח.
רשב"ם היה נכון לפרש פסוקים בניגוד ישיר להלכה, והוא אומר זאת במפורש כמה פעמים בפירושו. בעניין זה ראו:
Zev Farber, “Can the Torah Contradict Halacha?” TheTorah (2013).
אחד המקרים היפים ביותר של מחמאה עקומה בתולדות פרשנות המקרא היהודית מצוי בפירושו של רבי דוד צבי הופמן על ויקרא ו:יא: הוא אומר שפירושו של רשב"ם "הוא הפירוש הטוב באופן יחסי מבין הפירושים המתנגדים למסורת שלנו" (ספר ויקרא, מפורש בידי דוד צבי הופמן, א [ירושלים: מוסד הרב קוק, 2022), עמ' קסז. דעתו של הופמן אינה נוחה ממנהגו של רשב"ם להתעלם מפרשנות חז"ל וללכת בדרכו שלו, אבל הוא סבור שגישתו של רשב"ם עדיפה על גישת המבקרים הסבורים שהפסוק מדבר על קדושה מידבקת.
ראו את הפרשנות על הפסוק כאן:
The JPS Torah Commentary: Leviticus (Philadelphia, 1989) ad loc.
ויקרא יא:כד, כו, כז, לא; טו:י, יט, כז.
ראו:
Anchor Bible Leviticus, volume 1 (New York, 1991), esp. pp. 444-456.
הפירוש הארוך על שמות כט:לז; פירוש על ויקרא ו:יא, ו:כ ועל חגי ב:יב. השוו פרידמן (לעיל, הערה 8), עמ' 121 הערה 2, הכותב שאבן עזרא "מתקרב לקדושה מידבקת". בעניין סתירה אפשרית בפירושו של אבן עזרא לבמדבר יא:ח ראו אוריאל סימון, אזן מלין תבחן: מחקרים בדרכו הפרשנית של ר' אברהם אבן עזרא (רמת גן: אוניברסיטת בר אילן, 2013), עמ' 95, הערה 67. בעניין האפשרות שדברי אבן עזרא כאן מבוססים על מנחם בן סרוק ראו סימון, שם, הערה 68.
ראו את מאמרי הנזכר בהערה 9 לעיל. ראו גם את מאמרי:
Martin Lockshin, “Lonely Man of Peshat,” Jewish Quarterly Review 99:2 (Spring, 2009), 291-300.
רק בתורות ובמשפטים ובחקים, אם מצאנו שני טעמים לפסוקים, והטעם האחד כדברי המעתיקים, שהיו כולם צדיקים, נשען על אמתם בלי ספק בידים חזקים. וחלילה חלילה מלהתערב עם הצדוקים, האומרים כי העתקתם מכחשת הכתוב, והדקדוקים. רק קדמונינו הי’ אמת, וכל דבריהם אמת וד’ אלהים אמת ינחה את עבדו בדרך אמת:
המהרש"ל כתב בחיבורו ים של שלמה, בהקדמה למסכת חולין, שאבן עזרא "לא היה בעל תלמוד".
מאמרים קשורים :
