מדוע אין כוהנות ישראליות?
הקדמה: נשים בחברה הישראלית המקראית
לפני שניגש לנושא הראשי של המאמר – בחינת היעדרן של נשים בעלות תפקיד פולחני משמעותי בישראל הקדום – עלינו להבין תחילה את מקומן של הנשים בחברה הישראלית המקראית מנקודת מבט רחבה יותר. בספרה רב ההשפעה "לקרוא את נשות המקרא" (Reading the Women of the Bible), סוקרת המחברת, תקווה פריימר-קנסקי (Tikva Frymer-Kensky), את מעמד האשה בסיפורי המקרא, כשהיא משתמשת במונח "חברה פטריארכלית" כדי להסביר את מעמדן ומיקומן החברתי של נשים, ככאלו הנתונות לשליטה גברית.[1] לאחרונה ערערה קרול מאיירס (Carol Meyers) על הגישה הזו, כשהיא מתבססת על ממצאים ארכאולוגיים[2] המלמדים על החיים באיזורים כפריים, בהם משימות היומיום התחלקו בין גברים לנשים:
נשים בכירות שימשו כ"סמנכ"ליות תפעול" של משק ביתן. רק לעיתים נדירות הן היו משועבדות או חסרות השפעה. בנוסף, הן לא היו נתונות לשליטה גברית בכל היבטי משק הבית. בדומה למארג החיים במשקי בית בחברות מסורתיות, אותם ניתן להשוות לישראל הקדומה, נשים גברים כאחד תרמו תרומה כלכלית משמעותית לחיי משק הבית, והיחסים ביניהם היו של שיתוף או של תלות הדדית.[3]
במאמר שפורסם לאחרונה, הוסיפה טרייסי מריה לֶמוס (Tracy Maria Lemos) ותהתה האם אכן התייחסו לנשים כאל "מטלטלין" במסגרת מה שמכונה "החברה הפטריארכלית המקראית":[4]
על אף שהחברה המקראית התנהלה באמצעות מערכות היררכיות שונות, ובהן לא תמיד החלוקה המגדרית היתה מערך הניגודים החשוב ביותר, הממצא הכתוב משאיר, לדעתי, מעט מאוד מקום לספק שרעיות היו כפופות לבעליהן, ובנות לאבותיהן. עם זאת, במקרה של רעיות, אין צורך להבין את הכפיפות הזו במונחי בעלות או רכוש קנייני. הטקסטים המקראיים עצמם מתייחסים לרעיות כמעמד נפרד מזה של עבדים, ולא ניתן היה לרכוש, למכור או להעביר בעלות עליהן. לכן, נראה כי הטענה הרווחת בקרב חוקרים, שהרעיות בימי המקרא היו "סך הכל מטלטלין", אינה מדויקת.[5]
הממצא המקראי
המקרא מכיל כמה סיפורים אודות נשים בעלות שליטה במשק הבית או בחברה, כפי שהעירה מאיירס:
- אמו של מיכה (שופטים יז) שלטה במשק ביתה;
- אביגיל (שמואל א כה) נטלה לידיה את היוזמה להציל את משק ביתה מזעמו של דוד;
- דבורה היתה שופטת (שופטים ד);
- יואב מצא "אשה חכמה" בתקוע (שמואל ב יד:ב);
- ירמיהו (ט:טז) מתאר נשים "חכמות";
- חולדה היתה נביאה (מלכים ב כב:יד), ובכירי הממשל התייעצו איתה.
נראה אם כן, שהתיאור המחקרי הקודם של ישראל הקדום כחברה פטריארכלית אינו עומד בפני הביקורת. מה שאנו רואים הוא חברה שבה הנשים אמנם אינן שוות לגברים בכל היבט (ככלל, נשים היו "שייכות" לגברי משק הבית, האבות או הבעלים), אך בו בזמן הן יכולות להיות בעלות עוצמה מספקת כדי להשיג לעצמן חינוך ולהפוך לבעלות מקצוע המובילות את הקהילה, שולטות באחרים ומסייעות להם.
נשים ישראליות והפולחן
כאשר אנו מתמקדים במקומן של נשים בחברה בהקשר הפולחני, אנו מתמודדים עם ממצא ארכאולוגי דל, המאלץ אותנו לבסס את הדיון על מקורות מקראיים בלבד. בפשטות, במקרא יש רק "כהנים" גברים; אין מילה כמו "כוהנת" או "לְוִיה". מנגד, המקרא מכיר במעמד של "בת כהן" (ויקרא כא:ט; כב:יב–יג) שאינה אשת פולחן מקצועית, אלא אישה המהווה חלק ממשק בית של בעלי מקצוע פולחני.
אנו קוראים אמנם על "משוררות" (עזרא ב:סה), ו"תופפות" (תהלים סח:כו), על נשים שעבדו במקדש (ה"אורגות שם בתים לאשרה", מלכים ב כג:ז) ועל נשים ה"צובאות פתח אהל מועד" (שמות לח:ח; שמואל א ב:כב), אך תפקידן המדויק במסגרת הפולחנית אינו ברור.[6]
הדואליות המגדרית של היקום: כוהנות בתרבות החיתית
היעדר כוהנות הוא תופעה ישראלית ייחודית, בשונה, למשל, מתפקידן הפולחני של כוהנות כפי שמתועד בטקסטים חיתיים.[7] טקסטים חיתיים אלו נכתבו כמה מאות שנים לפני הטקסטים המקראיים הראשונים, והם עשויים לשפוך אור על היעדרן של כוהנות במסגרת התאולוגיה, האידאולוגיה והאמונות המקראיות.
החיתים תפסו את היקום כולו במונחים של זכר ונקבה. הצמד כהן\כוהנת החיתיים ייצגו את הדואליות המובנית בעולם – זכר ונקבה – וכמוהם גם הזוג המלכותי, שהוכתרו ככהן וכוהנת לאלים, ושֵרתו אלים זכרים ואלות נקבות.
טקסטים חיתיים מתארים מערכת פולחנית שנוהלה על ידי החצר המלכותית והמלך עצמו בכל רחבי הארץ.[8] המלך והמלכה היו בעלי התפקיד החשובים ביותר, אחריהם הנסיכים והנסיכות, וכך הלאה במורד השושלת המלכותית. הכהונה המלכותית שֵרתה במרכזים פולחניים עתיקים וחשובים. משרתי המקדשים באזורים מרוחקים יותר היו כפופים גם הם לשליטה מלכותית, והיה עליהם להישבע אמונים למלך. כמו באתרים מרכזיים ומשמעותיים יותר, גם באזורים המרוחקים שירתו גברים ונשים יחדיו.[9]
סוגים של תפקידי פולחן נשיים
אנו יודעים די הרבה על תפקידן של נשים בפולחן החיתי, בזכות מגוון טקסטים שהשתמרו, החל מצווים מלכותיים שנועדו לצוותי הפולחן במקדש או במרכז פולחני[10], דרך טקסי חובה ועד ל(מספר רב של) רשימות מצאי פולחניות. הכוהנות החיתיות היו חלק ממערך אדמיניסטרטיבי נרחב ורב-דרגות, בדומה לתרבויות של מסופוטמיה וצפון-סוריה.[11] לפיכך תוארו הכוהנות בהגדרות תפקיד שונות, המייצגות רמות שונות של כהונה, בהתאם לתפקיד ולתקופה:
המעמד הראשי של כוהנות ששירתו בכל המקדשים החיתיים, יחד עם הכהנים הגברים, היה מעמד שנכתב בלוגוגרמה MUNUSAMA.DINGIR אותו ניתן לקרוא בחיתית כ"šiwanzanna" (מילולית: "אלה-אֵם נשית", או "אֵם אלוהית").[12] בתואר זה נשאו מלכות חיתיות, וכן כוהנות גדולות.
בטקסטים אלו מוזכרות נשים נוספות המשרתות בתפקידים שונים כגון: כוהנת המכונה MUNUSŠU.GI – "אשה זקנה" (הכוונה כנראה ל"אשה חכמה"), המשתמשת ב"קסם" פולחני בשירותה[13]; כוהנת בשם "קטרה" (katra) המופיעה בעיקר בטקסטים מאיזור המכונה Kizzuwatna (בדרום-מזרח אנטוליה)[14]; ואשה נביאה המכונה MUNUSENSI - "רואָה" (המילה החיתית אינה ידועה, וגם הפעילות שלה אינה מתועדת היטב). נשים אחרות שירתו כזמרות, רקדניות או כנשים של כהנים במשרות פולחניות.[15]
ברוב הטקסטים, MUNUSAMA.DINGIR הוזכרה יחד עם כהן-SANGA או כהן-GUDU, מונח דומה ככל הנראה.[16] היא תוארה תמיד יחד עם בעלי תפקידים נוספים בחגים הממלכתיים, ותפקידה הפולחני היה קשור לפעילותם של המלך, המלכה או הנסיך. כמה טקסטים מתארים אותה כבעלת בית (=משק בית או בעל) מחוץ למקדש, וטקסט אחד מזכיר בת של כוהנת. מכאן משתמע כי הכוהנת היתה נשואה, בדומה לכהנים החיתיים. עובדה זו עולה בקנה אחד עם תפקידה של המלכה החיתית כמשרתת האלים בתור כוהנת AMA.DINGIR, בזמן שהיתה נשואה ואם לילדים. טקסטים חיתיים מצביעים על כוחן של המלכות בזירה הפוליטית[17] ועל מעורבותן הישירה כ- MUNUSAMA.DINGIR בניהול הפולחן.[18]
"אב" ו"אם" בתרבות החיתית
התרבות החיתית היתה מוכוונת-משפחה, ולמרות שהגבר נחשב כבעל הסמכות הבלעדי, ניכר כי גם הנשים היו רבות השפעה – חוץ מאשר בקרב ובמלחמה. אלו היו זכותו הבלעדית של המלך בפרט, והגברים בכלל.[19]
טקסטים חיתיים ממחישים את השימוש בסמכות המשפחתית דרך הביטויים "אב ואם" או "אם ואב", כפי שבולט בטקסטים בעלי היבטים משפטיים.[20] בדומה, המלך היה פונה בתפילה לשליטיו האלוהיים, אל השמש ואל הסערה: "אתם האלים הנכם אבי ואמי". שני האלים האלו היו אלים-זכרים, אבל הפנייה אליהם כ"אב ואם" נועדה לייצג את מעמדם המשפטי וסמכותם כלפי המלך.[21]
אידאולוגיה מונותאיסטית ומעמד הנשים
מלכות מקראיות "עובדות אלילים"
המקרא מתאר שתי מלכות רבות עוצמה: איזבל, מלכת ישראל (מלכים א טז–כא), ובתה עתליה, מלכת יהודה (מלכים ב יא).
שתי המלכות האלו, כמו גם המלכה האֵם מעכה, אמו של אסא מלך יהודה (מלכים א טו:יג), מוצגות בטקסטים המקראיים כמעוררות סלידה, בעיקר בשל תפקידן הפולחני כתומכות בעבודת אלילים על פני עבודת י־הוה. השתיים הראשונות תמכו בעבודת הבעל והאשרה, והשלישית הקימה פסל של האלה אשרה במקדש בירושלים; הטקסט מתאר אותו כחפץ מתועב, "מפלצת". בהקשר המקראי, הפעולות הללו מוצגות כדוגמאות קיצוניות של להט "פגאני", אך בפועל הן מתארות את הנשים המלכותיות האלו בצורה דומה למקבילותיהן החיתיות.[22]
למחברי הטקסטים המקראיים ולעורכיהם היתה תפיסה ברורה של י־הוה כאלוהות בלעדית – אלוהות זכרית במפורש.[23] למרות שחוקרים ניסו להצביע על כמה מאפיינים נשיים של י־הוה בטקסטים המקראיים,[24] הרי שהצורות הלשוניות והדקדוקיות בהן מתייחסים אל י־הוה הן בלשון זכר.
הרחקתה של אשת י־הוה: האשרה
כמה חוקרים שיערו כי נשים במקרא הודרו מהעבודה הפולחנית במקדש, כיוון שהווסת שלהן הפכה אותן לטמאות. עם זאת, בחברה החיתית שגם בה ווסת הפכה נשים לטמאות מבחינה פולחנית, נשים בכל זאת תפקדו ככוהנות. ככל הנראה, הן לא שירתו בפועל בתקופת הווסת עצמה.[25]
הֶני ג' מרסמן (Hennie J. Marsman) הציעה, כי הסיבה שנשים בישראל הקדום נדחקו מחוץ לשירות הפולחני, היתה החשש מפני "הסכנה שכוהנות יהוו בנות-זוג פוטנציאליות לאל"[26] הצעה זו מבוססת על העובדה שבתרבויות השכנות היה לכוהנות תפקיד חשוב בייצוג האלוהות הנשית ביחס למלך.
הכוהנות בישראל ויהודה היו עשויות לייצג את האשרה. הדבר תואם את הפולמוס המקראי כנגד האשרה, הידועה מטקסטים ארכאולוגיים כבת זוגו של י־הוה.[27] במידה שהאלוהות הנשית הזו הורחקה, כך גם המעורבות הנשית בפולחן הורחקה עם הזמן, עד למצב בו נשים הודרו לחלוטין מתפקידים פולחניים משמעותיים.
ההאשמה המקראית של מעכה בעבודת האשרה מחזקת את התיזה הזאת. נראה שעבור מעכה עצמה הדבר היה חלק טבעי מעבודת י־הוה. האידאל המקראי של עבודת י־הוה לבדו, ללא אלות או אלים ישראליים אחרים לצידו, יכול היה להוות תמריץ להרחקת הכוהנות מהשירות הפולחני.
התפתחות של המקדש בירושלים: הסבר חלופי
ניתן להתבסס על התפתחות הפולחן הישראלי במהלך המחצית השניה של האלף הראשון לפני הספירה ולהציע הסבר אחר. כיוון שנשים נשאו בתפקידים חשובים בישראל הקדום, כמו נביאות וחכמות, היינו יכולים לצפות שהן תשרתנה גם במקדשים הישראליים. ייתכן כי הדחייה המקראית של נשים ככוהנות קשורה לאליטות היהודאיות ולביסוסו של המקדש בירושלים כמקדש (המלכותי) היחיד בו ניתן היה להקריב קורבנות מן החי.[28]
כחלק מתהליך זה, שהחל לפי ספר מלכים ב בתקופת שלטונו של חזקיהו ולאחריו יאשיהו (שלהי המאה ה-8 ותחילת המאה ה-7 לפני הספירה), נראה כי המקדש הגביל את הכהונה למשפחה מסוימת או כמה כאלו, שנתפסו כחלק משבט לוי וכצאצאי אהרן.[29] כיוון שהשייכות המשפחתית נמסרת רק רק דרך הזכרים, לא נותר מקום ללוִיות ולכוהנות.
מחיקתן של הכהנות מההיסטוריה ומהפולחן הישראלי \ יהודאי
כך או כך, בין אם כדי למחוק כל אפשרות למעמד של אשת י־הוה, בין אם כדי לסייע בהורדת האשרה ממעמדה, ובין אם כדי לגבש את שושלת כהני ירושלים, נאסרה השתתפותן של נשים בפולחן הישראלי\יהודאי. גם אם נשים השתתפו בפעילות פולחנית (במשקי בית כפריים, או במקדשים מחוץ לירושלים, כפי שהציעה מאיירס בהסתמך על ממצאים ארכאולוגיים), הן הורחקו במסורת הטקסטואלית של המקרא מתפקידן ככוהנות. נשים בתפקיד זה מתוארות אך ורק בטקסטים מחוץ לתורה (כלומר, רק בנ"ך), ואפילו בהם, כוהנות כאלה מוצגות בצורה מבזה, בניגוד חד למקבילותיהן במזרח הקדום.
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
8 במאי 2021
|
עודכן לאחרונה
4 בינואר 2023
מאמר זה הוא תרגום של "Why Are There No Israelite Priestesses" פורסם במקור על ידי TheTorah.com ביוני 2016. תורגם על ידי צוות האתר.
למבוא אודות נשים במקרא ראו:
Susan Ackerman, “Women in Ancient Israel and the Hebrew Bible” in: The Oxford Research Encyclopedia, Religion (religion.oxfordre.com, published April, 2016); Tikva Frymer-Kensky, Reading the Women of the Bible (New York: Schocken Books, 2002) xiii-xxii.
פריימר-קנסקי מציעה גישה לסיפורי הנשים במקרא, המחלקת אותם לארבע קטגוריות: "מנצחות", "קרבנות", "בתולות (כלות-לעתיד)", "דוברות (של האֵל)". ראו גם:
Carol Meyers, “Archaeology—A Window to the Lives of Israelite Women,” in Torah (ed. Irmtraud Fischer, Mercedes Navarro Puerto, with Andrea Taschl-Erber; Atlanta: Society of Biblical Literature, 2011), 61-108, .בעיקר עמ' 67-61
מאמר זה סוקר בפירוט את הממצא הארכאולוגי הפיזי והטקסטואלי מהאלף הראשון לפני הספירה, הקשור לנשים בישראל הקדום. מאיירס מדגישה את העובדה שטקסטים מקראיים מתעלמים מנשים במרחב הכפרי, שעבדו את אלוהיהן (יחיד או רבים) בביתן, כפי שמוכיח הממצא הארכאולוגי; ראו בעיקר עמ' 100-98. ובעברית: לאה יעקבזן, מעמדה המשפטי של האם במזרח הקדום ובמקרא (מאגנס, ורושלים 2017).
בניגוד להתמקדותה של פריימר-קנסקי בחקר טקסטים, הנוטים לשקף את "הגבר בן האליטה העירונית". לשם הבהרה, הדרך בה טקסטים מקראיים תופסים ומתארים נשים פורשה כמשקפת כתיבה גברית של היסטוריה, שגרמה לדחיקתן של נשים לשולי הסיפור. זאת בעיקר מאז התפשטות הקריאה הפמיניסטית של המקרא במחצית השנייה של המאה העשרים. נשים כמו דבורה או יעל, שנשאו בתפקיד משמעותי בהיסטוריוגרפיה המקראית, אמהות האומה שרה, רבקה, לאה ורחל, או אפילו דמויות כמו חנה או בת-שבע, אמנם מוזכרות בסיפור המקראי, אך הן הורדו למעמד משני.
ראו:
Carol L. Meyers, “Was Ancient Israel a Patriarchal Society?” JBL 133 (2014) 21-22.
ראו:
Tracy Maria Lemos, “Were Israelite Women Chattel? – Shedding New Light on an Old Question,” in Worship, Women and War: Essays in Honor of Susan Niditch (eds. John J. Collins, T. M. Lemos and Saul M. Olyan; Brown Judaic Studies 357; Brown University Press, 2015), 227-241.
ראו:
Lemos, “Were Israelite Women Chattel,” p. 241.
הנשים מתוארות בתור "הנשים הצֹבאת פתח אהל מועד". משמעות הפועל צב"א היא שירות פולחני, כמו שעולה מההשוואה לשימוש בפועל זה ביחס ללויים המשרתים במשכן (במדבר ד:כג).
החיתים השתמשו בכתב יתדות שבמקורו שימש את השוּמֶרים והאכדים והותאם לשפה החיתית. עובדה זו ממחישה את המגע התרבותי ואת ההשפעה של התרבות המסופוטמית. התרבות החיתית הושפעה גם ממגעה עם התרבויות החוּרית והשמית הצפון-סוריות. בנוסף, החיתים חיו יחד עם הלוּוִים (Luwians), והשתמשו גם בהירוגליפים הלוּויים כאחת משתי צורות הכתיבה שלהם. לכן, למרות שאני כותבת בעיקר על התרבות החיתית, רבים ממנהגיהם משתקפים במרחב של המזרח הקדום. על התרבות החיתית וההשפעות החיצוניות עליה, ראו:
Billie Jean Collins, The Hittites and their World (Atlanta: SBL Press, 2007), 157-196.
לתיאור קצר ראו:
Ada Taggar-Cohen, “Hittite Priesthood – State Administration in the service of the Gods: Its Implications for the Interpretations of Biblical Priesthood,” Biblische Notizen N.F.156 (2013), 155-175.
עם זאת נראה כי היו יותר כהנים מכוהנות.
עוד על ההנחיות למשרתי המקדש, ראו:
Taggar-Cohen, “Covenant Priesthood: Cross-Cultural Legal and Religious Aspects of Biblical and Hittite Priesthood” in Priests and Levites in History and Tradition, ed. Mark Leuchter and Jeremy Hutton (Ancient Israel and Its Literature series; Atlanta: SBL, 2011), 11-24.
העבודה המקיפה ביותר על תפקידי הכהונה במזרח הקדום היא:
R. A. Henshaw’s, Female and Male – The Cultic Personnel: The Bible and the Rest of the Ancient Near East (Allison Park: Pickwi 1994).
ככלל, החיתים כתבו את שמות התפקידים האלו בלוגוגרמות שומריות (חשבו כיצד אנו קוראים את הסימן @, שבמקורו מייצג בהקשר לאינטרנט את המילה at, בתור המילה 'שטרודל'). על הכינוי AMA.DINGIR לכוהנת ראו:
Ada Taggar-Cohen, Hittite Priesthood (THeth 26; Heidelberg: Winter Verlag, 2006), 335-368.
אודות צירופי הלוגורמות השומריות, ראו:
Mark Weeden, Hittite Logograms and Hittite Scholarship (StBoT 54; Wiesbaden: Harrassowitz Verlag), 146-148.
על שירותה הפולחני ומעמדה המוערך כמעבירת המסורת הפולחנית, ראו:
Billie Jean Collins, “Women in Hittite Ritual,” in Women in the Ancient Near East: A Sourcebook (Ed. Mark W. Chavalas; London and New York: Rutledge, 2014), 246-271.
לקשר האפשרי שלה עם בעלת האוב מעין דור (שמואל א כח), ראו:
Harry A. Hoffman Jr., “Second Millennium Antecedents to the Hebrew ’Ob,” JBL 86 (1967), 385-401.
ראו:
Jared L. Miller, “The katra/i-women in the Kizzuwatnean Rituals from Hattusa,” in Sex and Gender in the Ancient Near East (eds. S. Parpola and R. M. Whiting; CRRAI 47, 2002), 423-431.
למספרן הרב של נשים מקצועיות בפולחן החיתי, ראו:
Franca Pecchioli Daddi, Mestieri, professioni e dignità neIl’Anatolia ittita (Rome, 1982).
אלו הכהנים בעלי התפקיד החשוב ביותר במקדש, ראו: Ada Taggar-Cohen, Hittite Priesthood, שצוטט לעיל.
לדוגמה, החותמת המלכותית כללה את המלך והמלכה, ולמלכה היתה הזכות להשתמש בחותם שלה כדי לאשר פעולות פוליטיות או כלכליות.
היא הופיעה בטקסים פולחניים יחד עם המלך, ותפקדה ברוב הטקסים באופן דומה.
עובדה זו מודגמת בהליכי שבועה חיתיים, בהם בעל השבועה נשבע שייחלש כמו אשה. ראו:
Billie Jean Collins, “The First Soldiers Oath,” in Context of Scriptures 1(2003), 165-6 (§9).
ראו לדוגמה בחוקי הנישואים החיתיים:
Harry A. Hoffner Jr., The Laws of the Hittites: A Critical Edition (Leiden-NY-Köln: Brill, 1997), §28-29.
עולם האלים בחַתי נתפס כשיקוף עליון של מלכות הארץ. המלך היה בן תמותה שעתיד להפוך לאל זוטר בשרשרת ההיררכית לאחר מותו. בעיקרו של דבר, הוא ייצג את האדמה, והכהונה היתה מעין שלוחה שלו בשירות האלים. המלך עצמו היה "קשור" ביחסו לאלים. ראו לדוגמה בתפילה לאל-השמש (CTH 372: A i 14-21):
"...הו אל-השמש, מלך אדיר,
בין האלים, אותך לבדך עובדים כה הרבה \\
וה'קשר' החזק ניתן לך-לבדך".המילה המתורגמת כאן כ'קשר' הוא שם העצם החיתי išḫiya – שרק לעיתים רחוקות מופיע בהקשר כזה, אך הוא תיאור ברור של היחס לאל. עוד על היחסים בין המלך והמלכה החיתיים לאלים שלהם, ראו:
Taggar-Cohen, Hittite Priesthood, pp. 369ff.
אקרמן הציעה כי פולחן האשרה התבצע ביהודה ובשומרון כפולחן המדינה על ידי המלכה האֵם המכונה "הגבירה". ראו:
Susan Ackerman, “The Queen Mother and the Cult in Ancient Israel,” JBL 112 (1993), 385-401.
להצעת תיאור היסטורי של התפתחות שכזו, ראו:
William G. Dever, Did God Have a Wife?: Archaeology and Folk Religion in Ancient Israel (Grand Rapids-Cambridge: Eerdmans, 2005), 252-303.
ראו לדוגמה:
Mayer I. Gruber, The Motherhood of God and Other Studies (Atlanta: Scholars Press, 1992).
ראו:
Hennie J. Marsman, Women in Ugarit and Israel: Their Social and Religious Position in the Context of the Ancient Near East (Leiden-Boston: 2003), 487-489.
הנ"ל, עמ' 572.
הקיום של האשרה כבת-זוג אלוהית של י־הוה מתואר על בסיס המידע הארכאולוגי אצל:
William G. Dever, “Did God Have a Wife?” pp. 176-208.
הזמן הוודאי בו הובטחה בלעדיות כזו למקדש הירושלמי, מוגדר במכתב מיהודי יֵב (אלפנטינה) לכהני ירושלים, בו הם מבקשים תמיכה בחידוש מקדשם שנהרס על ידי המצרים. ראו:
B. Portan et. al., The Elephantine Papyri in English: Three Millennia of Cross-Cultural Continuity and Change (Leiden-New York-Köln: Brill, 1996), p. 135 text B17.
בפולחן החיתי, לעומת זאת, מעמד הכהנים והכוהנות לא עבר בירושה. לקו הירושה של הכהונה הישראלית ראו:
Deborah W. Rooke, Zadok’s Heirs: The Role and Development of the High Priesthood in Ancient Israel (Oxford University Press, 2000).
מאמרים קשורים :