תחתוני הכוהנים

מה לבשו הכוהנים?

אחרי שי־הוה מצווה על משה לבנות את המשכן ואת כליו (שמות כה–כז), הכתוב פונה לדבר על הכוהנים עצמם. תחילה מתוארים בגדיו המיוחדים של הכוהן הגדול, הכוללים אפוד משובץ אבני שוהם, חושן משובץ אבנים טובות, מעיל מעוטר בשוליו בפעמונים וברימונים עשויים זהב, ציץ זהב וכתונת בעלת גדילים, או משובצת.^[1]

בגדי הכוהן ההדיוט פשוטים בהרבה:

^{שמות כח:מ} וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת.

בהמשך מסופר שאלוהים מצווה על משה להכין את הכוהנים לעבודה בשירותו:

^{שמות כח:מא} וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי.

על אף שהתיאור המפרט את בגדי הכוהנים כבר נחתם, נמסרת עוד הנחיה בדבר לבוש הכוהנים – פריט נוסף המשמש כבגד תחתון:

^{שמות כח:מב} וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ.

המכנסיים הללו כיסו את הירכיים בלבד, כלומר הם שימשו כתחתונים. הם נועדו למנוע את האפשרות שערוות הכוהן תיראה בטעות, משום שהעונש על כך הוא מוות.

^{שמות כח:מג} וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא יִשְׂאוּ עָו‍ֹן וָמֵתוּ חֻקַּת עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו.^[2]

בחינת סדר הטקסט מלמדת שחשש חשיפת הערווה לא נכלל בטקסט המקורי אלא נוסף בידי סופר מאוחר. אחרי ההנחיה בדבר לבישת מכנסיים, הטקסט ממשיך מן הנקודה שבה עצר.

עורך בן תקופה מאוחרת, שדעתו לא הייתה נוחה מן הסכנה שערוות הכוהן תיראה, הוסיף את הציווי בדבר לבישת מכנסיים בין פסוקים מא ו־מג.^[3]

דיני הכוהנים ביחזקאל

גם בדיני המקדש בספר יחזקאל מוצג חשש שכוהן יגלה את ערוותו. ספר יחזקאל נחתם בחלק משפטי המציג את הדינים שישמשו במקדש העתידי (פרקים מ–מח). בהקשר הזה מתוארים שם גם בגדי הכהונה. וגם כאן נראה שהחשש מפני חשיפת איברי הכוהן משתקף בתוספת טקסטואלית מאוחרת (מוזח):

^{יחזקאל מד:יז} וְהָיָה בְּבוֹאָם אֶל שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית בִּגְדֵי פִשְׁתִּים יִלְבָּשׁוּ וְלֹא יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם צֶמֶר בְּשָׁרְתָם בְּשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית וָבָיְתָה. 

^מד:יח פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל רֹאשָׁם וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל מָתְנֵיהֶם לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע. 

^מד:יט וּבְצֵאתָם אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הָעָם יִפְשְׁטוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם אֲשֶׁר הֵמָּה מְשָׁרְתִם בָּם וְהִנִּיחוּ אוֹתָם בְּלִשְׁכֹת הַקֹּדֶשׁ וְלָבְשׁוּ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְלֹא יְקַדְּשׁוּ אֶת הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם.

פסוק יט, שבו הנחיות ליציאה מן החצר, ממשיך ישירות את פסוק יז, שבו מתוארת הכניסה: בכניסתם אל החצר הפנימית במקדש הכוהנים לובשים בגדי פשתן (פס' יז), וביציאתם הם פושטים אותם ולובשים בגדים אחרים (פס' יט). מסתבר שהחלפת הבגדים מציינת את המעבר מן המרחב הקדוש למרחב החול. פס' יח קוטע את הרצף הזה; יש בו ציווי על בגדים ספציפיים – כיסוי ראש ומכנסיים – ונאמר שאסור שהמכנסיים יגרמו לכוהן להזיע (אולי יש קשר לאיסור על לבישת צמר בפסוק הקודם).^[4]

שינוי מבנה המזבח

טקסט שלישי הנוגע לסכנה שכוהן יגלה את ערוותו מופיע בספר שמות מיד אחרי פירוט עשרת הדברות, בתוך קבוצת דינים הקשורים לעבודת י־הוה (שמות כ:כב–כו). בפס' כב–כג מצוי איסור לעשות אלוהי כסף וזהב, והפסוקים האחרים עוסקים במזבח. הדין הראשון (פס' כד) הוא שמוטב לבנות את המזבח מאדמה. הדין השני (פס' כה) מבהיר שאם בונים את המזבח מאבנים אסור לסתת אותן ועליהן להישאר במצבן הטבעי. הפסוק האחרון עוסק באופן עליית הכוהנים למזבח:

^{שׁמות כ:כו} וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו.^[5]

לפי דין זה, הכוהנים אינם לובשים מכנסיים ומשום כך צריך לבנות למזבח כבש ולא מדרגות, לבל תיגלה ערוותם. רש"י (ר' שלמה יצחקי, 1040–1105) מפרש בעקבות המכילתא את ההיגיון שביסוד הציווי, ונוסף על כך עומד על הסתירה שבין ההוראות בשמות כ ושמות כח:

אשר לא תגלה ערותך – שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, אף על פי שאינו גילוי ערוה ממש, שהרי כתוב (שמות כח:מב): "ועשה להם מכנסי בד", מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגילוי ערוה הוא, ואתה נוהג בם מנהג בזיון.

רש"י היה מפרש קלאסי, ומשום כך לא הייתה לו ברירה אלא ליישב את הקטע עם ההוראה בשמות כח; אבל גישתו האפולוגטית מדגישה את הבעיה: שני הטקסטים מוטרדים מן האפשרות שערוות הכוהן תיראה בטעות, אבל כל אחד מהם מציע פתרון אחר.

שמות כ, השייך לספר הברית, מציע שאם הכוהן עולה בכבש הוא יכול להקפיד שרגליו תהיינה קרובות זו לזו וכך יימנע מלחשוף את מה שמתחת לכתונת. הטקסטים הכוהניים שמות כח ויחזקאל מד פותרים את הבעיה בציווי על הכוהנים ללבוש מכנסיים. מסתבר שזו הסיבה לכך שלמזבח ביחזקאל אין כבש אלא "מַעֲלֹת" (יחזקאל מג:יז) – בדיוק מה שנאסר בשמות כ:כו!^[6]

מתי הפך העירום לבעיה? בספר שמואל מתוארת שיחה בין דוד המלך ואשתו מיכל, בת שאול המלך הקודם, בשאלת הבעייתיות של חשיפת הגוף במקרה.

הריקוד הדתי של דוד מוביל לעירום: שמואל ב פרק ו

הסיפור נפתח (שמואל ב ו:ב) בתיאור מאמציו של דוד להעלות את ארון הברית מקרית יערים לירושלים.^[7] הניסיון הראשון נכשל; הארון מתנודד בעגלה ואיש ששמו עוזה אוחז בו כדי למנוע את נפילתו, וי־הוה מכה אותו והוא מת. דוד משאיר את הארון בביתו של גיתי ששמו עובד-אדום המתגורר במקום. דוד מנסה שוב להעלות את הארון לירושלים, והפעם הוא מצליח ומציין זאת בהתלהבות וביראת כבוד:

^{שמואל ב ו:יג} וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן יְ־הוָה שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא. ^ו:יד וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי יְ־הוָה וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד. ^ו:טו וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן יְ־הוָה בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר.

הארון נכנס לירושלים ללא תקלה, אבל דעתה של מיכל, שראתה את ההתרחשויות, אינה נוחה:

^{שׁמואל ב ו:טז} וְהָיָה אֲרוֹן יְ־הוָה בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְ־הוָה וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ.

השורש כר"ר (כרכר) מציין דבר עגול, ולפיכך משמעותו כאן היא "להסתובב" או "להתגלגל".^[8] לדברי חוקר המקרא וההיסטוריון השוויצרי אותמר קיל, השילוב הייחודי עם הפועל "מפזז" מלמד שכוונת הפסוק שדוד עשה "גלגלון".^[9] היות שדוד לבש רק אפוד פשתן, ריקוד אקרובטי ממין זה מוביל בהכרח לחשיפת ערוותו.

עירום וריקוד דתי במזרח הקדום

ריקוד אקרובטי שכזה בהקשר פולחני מוכר ממקומות אחרים במזרח הקדום.^[10] בכמה חרפושיות מתקופת הברונזה התיכונה נראות דמויות של אנשים שככל הנראה עוסקים בפעילות פולחן. הדמויות רוקדות במרץ ועומדות לעשות גלגלון (איור 1). בחותם גליל שנמצא ליד העיר אוגרית, אך הוא מתקופת הברונזה התיכונה, נראה רקדן באמצע ביצוע "גלגלון" (איור 2).

מסמך חיתי (KBO 10:23, IV 7–14) מתאר מנהג דומה בהקשר של פסטיבל קי.לם - משתה ה"שער" השנתי בן שלושה ימים שנחגג בחתושש:

והם רקדו, לבושים בעורות נמרים. [...] והרוקדים, עשרה או יותר, הולכים אחרי העגלה. אחד מהם עירום. והרקדן מסתובב פעם אחת.^[11]

החוקרים חלוקים בשאלה מהו בדיוק "סיבוב" זה. יש שסבורים שהרקדן העירום מסתובב לאחור ופונה אל המלך,^[12] אך לא ברור מדוע עליו להיות עירום לשם כך. חוקרים אחרים מציעים שהרקדן עושה גלגלון, והצעה זו מסתברת יותר.^[13] עורות הנמרים שהרוקדים האחרים לובשים עלולים להגביל את יכולת התנועה של הרקדן, והעירום מאפשר לו לנוע ביתר חופשיות.

ראיות מטקסטים ומחפצי אומנות מהמזרח הקדום תומכות בפרשנות של קיל, שלפיה הריקוד של דוד בשמואל ב ו:טז כולל אקט אקרובטי כלשהו.

מחאת מיכל ועונשה

כאשר דוד חוזר לביתו מיכל שוטחת בפניו את שאט הנפש שהיא חשה לנוכח מעשיו:

^{שמואל ב ו:כ} וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים.

מיכל, שהיא עצמה בת של מלך, טוענת שמעשי דוד, שנעשו לעיני נשים פשוטות מעמד, אינם הולמים מלך. בתגובה לכך דוד מוכיח את מיכל:

^{שׁמואל ב ו:כא} וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי יְ־הוָה אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל־בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם יְ־הוָה עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי יְ־הוָה^{. ו:כב} וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה.

הוא מדגיש שמעשיו נעשו לכבוד י־הוה. לפיכך הוא לא השפיל עצמו כמלך לפני נתיניו אלא ככוהן לפני י־הוה – והתנהגות שכזו ראויה בהחלט. דוד מדגיש את העובדה שי־הוה בחר בו – "אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל־בֵּיתוֹ" – כדי להוכיח את סמכותו בענייני פולחן;^[14] הוא בחיר י־הוה, ומשום כך הוא יודע מהי הדרך הנכונה לעובדו.

אומנם עמדתה של מיכל מתיישבת עם הכתוב בשמות וביחזקאל, אבל ספר שמואל מצדד בדוד, כפי שעולה מהפסוק החותם את הסיפור: כעונש על הבוז שרחשה לדוד, לא היו למיכל ילדים.^[15]

^{שמואל ב ו:כג} וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ.

בעזרת סיפור זה אפשר להיטיב להבין את הוספת דין לבישת המכנסיים בידי העורכים המאוחרים וכן את האיסור על עשיית מדרגות למזבח. נראה שמחבר הסיפור סבר שריקוד דתי הכרוך בחשיפת הגוף הוא שבח לי־הוה. השפלת הרקדן אינה פוגעת בכבוד י־הוה אלא מדגישה את גדולת האל בהשוואה לרקדן המושפל. תפיסה שכזו מנוגדת לחוקים הכוהניים המאוחרים יותר, ומסיבה זו הסיפור על אודות דוד עבר שינוי בגרסתו המאוחרת בספר דברי הימים.

דברי הימים והריקוד הכשר של דוד

ספר דברי הימים הוא חיבור בן המאה הרביעית לפי הספירה המרבה לשכתב את המקורות שעליהם הוא מבוסס כדי להתאימם לחוק המקראי, שלשיטתו היה חוק נורמטיבי עוד מימי משה.^[16] כמו במקרים רבים, גם כאן מחבר דברי הימים מעבד את המקור שעליו הוא מסתמך ומיישב את הסיפור עם הערכים המקובלים:

^{דברי הימים א טו:כז} וְדָוִיד מְכֻרְבָּל בִּמְעִיל בּוּץ וְכָל הַלְוִיִּם הַנֹּשְׂאִים אֶת הָאָרוֹן וְהַמְשֹׁרְרִים וּכְנַנְיָה הַשַּׂר הַמַּשָּׂא הַמְשֹׁרְרִים וְעַל דָּוִיד אֵפוֹד בָּד.

הוא מחליף את הפועל "מכרכר" בפועל "מכורבל", הדומה לו מבחינה צורנית, ומוסיף שדוד היה לבוש במעיל בוץ. השינוי מוחק את היסוד הלא־ראוי בריקוד של דוד ובתוך כך יוצר קרבה בין פירוט בגדיו של דוד ובין בגדי הכוהנים (הגדולים): "מעיל" מופיע גם בשמות כח:ד, לד כחלק מבגדי הכוהן (הגדול). בזכות הוספת המעיל, אפוד הבד של דוד משמש כשכבה שניה; אומנם הוא אינו לובש בגדים תחתונים, אבל הוא לובש כמה שכבות ולפיכך הוא לבוש בצניעות.

מחבר דברי הימים משנה גם את תיאור הריקוד:

^{דברי הימים א טו:כח} וְכָל יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְ־הוָה בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר וּבַחֲצֹצְרוֹת וּבִמְצִלְתָּיִם מַשְׁמִעִים בִּנְבָלִים וְכִנֹּרוֹת. ^טו:כט וַיְהִי אֲרוֹן בְּרִית יְ־הוָה בָּא עַד עִיר דָּוִיד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִיד מְרַקֵּד וּמְשַׂחֵק וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ.

מחבר דברי הימים מחליף את צמד הפעלים "מפזז ומכרכר" בצמד "מְרַקֵּד וּמְשַׂחֵק" – מונחים מתונים יותר לתיאור ריקוד של גברים.^[17]

אם כן, בגרסה המעובדת של הסיפור נעלם כל זכר לכך שדוד מגלה את ערוותו, והבוז המיוחס למיכל לגבי התנהגות דוד הופך להיות בלתי מבוסס. בגרסה של דברי הימים, דוד הצדיק אינו מחלל שום נורמה דתית ובוודאי שאינו חושף את ערוותו בנוכחות הארון.

תפיסה מתפתחת של עירום בהקשר דתי

היחס לאפשרות שכוהנים יגלו את ערוותם בטעות בזמן עבודת הקודש השתנה במרוצת הזמן. בתקופות מוקדמות לא הייתה הסכמה רחבה שדבר כזה הוא בגדר חילול הקודש. למעשה, הסיפור על דוד בספר שמואל מציג את המעשה כדבר חיובי, כמעין ביטוי לענווה של דוד מול האל. אולם במרוצת הזמן החלו לראות בגילוי הערווה פגיעה בכבוד האל.

שמות כ מבקש לצמצם את הבעיה בעזרת האיסור לעלות אל המזבח במדרגות, והעורכים הכוהניים של שמות כח ושל יחזקאל מד פותרים את הבעיה בדרך מודרנית יותר – ציווי לכוהנים ללבוש מכנסיים מתחת לבגדיהם בזמן מילוי תפקידם במקדש. קריאה הוליסטית סתורה, כמו זו המשתקפת בדברי חז"ל ורש"י, פותרת את הבעיה בעזרת עודפות: עלו למזבח בכבש והכוהנים לבשו מכנסיים.