שירת הים של מרים: שירת ניצחון נשית

שירת הים היא שירת תודה על הצלת ישראל בדרך נס מיד המצרים הרודפים אותם.^[1] ככלל היא נחשבת לשירה קדומה בהרבה (ושונה) מקטעי הסיפור שקודמים לה, המתארים את האירוע המכריע בסיפור בריחת ישראל משעבוד מצרים.^[2]

צורתה ותוכנה שואבים השראה מעולם הדימויים של המיתולוגיה הכנענית, שבה האל בעל גובר על התוהו ובוהו הקדמוני, המיוצג במים הגועשים, ומשליט סדר בעולם. האפוס האוגריתי מתאר דימוי צבאי של מאבק קוסמי, ודימוי זה מהדהד בשירה הישראלית; איתני הטבע (הרוח והמים) הם כלי הנשק אותם י־הוה מרים על האויבים המצרים.

דימוי הלוחם השמימי הלקוח מהמיתוס הכנעני מפורש למדי: י־הוה מכונה "איש מלחמה" (פסוק ג בנוסח המסורה)^[3] והוא מכניע את אויביו בחרב (פסוק ט). בשונה מהמיתוס הכנעני, י־הוה לא מכניע את המים, אלא את האויבים בשר ודם.

שתי (?) שירות הים

דברי הקדמה קצרים באים לפני התיאור השירי של ההצלה על הים:

^{שמות טו:א} אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַי־הוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר

לאור פסוק זה, באנגלית מקובל לכנות את השירה "שירת משה" (The Song of Moses). בשם זה מכונה לעיתים גם שירת האזינו בדברים לב. אחרי השירה בא סיכום בן פסוק אחד בפרוזה,^[4] ואחריו קטע פרוזה קצר נוסף המשמש הקדמה לשירה נוספת:

^{שמות טו:כ} וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף^[5] בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. ^טו:כא וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם...

השירה שמרים שרה, שמקובל לכנותה "שירת מרים", חוזרת כמעט במדויק על הפסוק הראשון בשירת הים:

שירת הים (שמות טו:א²)

אָשִׁירָה לַי־הוָה
כִּי גָאֹה גָּאָה
סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם

שירת מרים (שמות טו:כא²)

שִׁירוּ לַי־הוָה
כִּי גָאֹה גָּאָה
סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם

בשני המקרים יש להניח שהקופלט שימש ככותרת השירה וכשורת הפתיחה שלה. זאת בהתבסס על המנהג השֵׁמִי הקדום לקרוא לשירות וליצירות ספרות אחרות על שם המילים או המשפטים הראשונים בהם. עם זאת, בעוד שבפסוקים א¹–יח מופיעה השירה השלמה, בפסוק כא מובאת השורה הראשונה בלבד, כלומר הכותרת, שאפשר שהיא גם השירה כולה. כך למשל, בעת העתיקה נקרא האפוס עלילות גלגמש "אשר ראה מעמקים", כמילות הפתיחה של האפוס.

עם זאת, בקבוצה של פרגמנטים ממגילות ים המלח המכונים "דברי תורה מעובדים" (ובפרט 4Q365/4QRP^c), המתוארכים לשנים 75–50 לפני הספירה, נשתמרו שבע שורות חלקיות משירה שונה. שבע שורות אלה מופיעות במקום של שירת מרים, והן מלמדות אפוא על קיום מסורת אחת לפחות שלפיה מרים שרה שירה שונה משירת הים שמשה שר.^[6]

מי חיבר את שירת הים?

ספר שמות מייחס את שירת הים למשה, וגרסתה של מרים נחשבת לתשובה אנטיפונית. עם זאת, כמה עניינים מחזקים את האפשרות שמנקודת הראות של היסטוריית המסורת, השירה השתייכה למרים לפני שיוחסה למשה.

ראשית, השירה נפתחת בפועל בגוף ראשון, "אָשִׁירָה", אך דברי ההקדמה מספרים ש"משה ובני ישראל" ולא משה לבדו שרו אותה. יתרה מכך, בהקדמה מדובר על "השירה הזאת", ולא על "שירתו" או "שירת משה". כלומר, הטקסט המקראי עצמו אינו מייחס את השירה למשה באופן חד־משמעי.

עניין שני שיש להביא בחשבון הוא העובדה שהמחשבה שהכתוב בשמות טו:כא הוא אנטיפון מבוססת על ההנחה שהפועל "וַתַּעַן" המקדים את קטע השירה הקצר בפסוק משמעותו "תשובה". ואולם ייתכן שהפועל "לענות" ("וַתַּעַן") נוצר משילוב היסודות הפרוטו־שמיים *ʿny, תשובה, ו־*ǵny, לשיר (בדומה ל־ ǵny בערבית ול־‘ny בארמית הסורית), ובמקרים רבים הוא מציין מוזיקה או שירה (למשל, במדבר כא:יז). נוסף על כך, בתרגום השבעים לשמות טו:כא המילה "ותען" מתורגמת "הובילה אותן בשירה".^[7] מה שמרים שרה אינו מתואר אפוא כתשובה אנטיפונית, אלא כשירה נפרדת של מרים עצמה.

כבר לפני יותר מחמישים שנה, שני חוקרי מקרא מובילים, פרנק מור קרוס ודיוויד נואל פרידמן, שניהם מומחים לשירה המקראית, טענו שהשירה (הארוכה) בשמות טו צריכה להיקרא "שירת מרים". הם סבורים שייחוס השירה בשמות טו:כ–כא למרים משכנע יותר, וטוענים שקל יותר לראות כיצד השירה הארוכה יוחסה כעבור זמן למנהיג דגול (משה) מאשר "להסביר שהייחוס למרים משני".^[8]

בהתבסס על נקודות אלה ועל הפרגמנט במגילות מדבר יהודה המייחס למרים שירה ארוכה יותר אפשר להסיק ששירת הים צריכה הייתה להיחשב לשירת מרים.^[9] למעשה, עצם נוכחות הפתיחה (כלומר הכותרת) של שירת מרים בנוסח המסורה מלמדת שהמסורת שלפיה מרים היא מחברת השירה הייתה מבוססת כל כך, עד שאי אפשר היה להוציאה מן הטקסט בעריכה. וזאת אף על פי שהעורכים ייחסו את השירה כולה למשה כדי לרומם את מעמדו.^[10]

ז'אנר ופרפורמנס: שירתה של אישה

סיבה נוספת לקשור את שירת הים למרים היא עובדת השתייכותה לז'אנר המזוהה עם נשים. ז'אנר זה הוא מסורת של אירוע מוזיקה שמתאפיין בשלושה יסודות, שכולם מופיעים בשמות טו:כ: שירה שמלווה בנגינה בתופים ובמחולות. צירוף שלושת היסודות האלה מופיע במספר טקסטים מקראיים אחרים ובטקסט חוץ־מקראי אחד, ותמיד נשים הן המבצעות.

בת יפתח חוגגת את הניצחון על עמון – בשופטים יא יפתח נשבע שאם יכריע את עמון הוא יקריב את הראשון שיצא לקראתו מתוך ביתו, שהרי הניצחון אינו אפשרי אלא בעזרת י־הוה: "וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ יְ־הוָה" (פסוק כט); " וַיִּתְּנֵם יְ־הוָה בְּיָדוֹ" (פס' לב). אז מתרחשת תפנית טרגית:

^{שופטים יא:לד} וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת...

בת יפתח מבצעת את המחול (ומסתבר שהוא מלווה בשירה) כדי לחגוג את ניצחונם המפתיע של ישראל.^[11]

נשות ישראל חוגגות את ניצחון דוד ושאול על הפלישתים – אירוע מוזיקלי נוסף במסגרת חגיגות מופיע בשמואל א יח, בסיפור על קורות דוד בטרם שהוא מלך על ישראל. לבקשת שאול דוד נלחם בפלישתים ומנצחם (פסוק ה), ואז:

^{שמואל א יח:ו} וַיְהִי בְּבוֹאָם בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל (לשור) [לָשִׁיר] וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים. ^יח:ז וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל (באלפו) [בַּאֲלָפָיו] וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו.

גם כאן אנו רואים נשים מחוללות, שרות ומנגנות בכלי נגינה בחגיגות לכבוד ניצחון ישראל במלחמה.

שירת דבורה – דוגמה נוספת מצויה בפרק ה בספר שופטים, בשירה המציינת את ניצחון ישראל על סיסרא, שר צבא כנען. מקובל לכנות שירה עתיקה זו בשם "שירת דבורה". אומנם בפסוק המקדים את השירה מסופר שברק שר עם דבורה, אך השירה כתובה בגוף ראשון ובלשון יחיד ובפסוק ח דבורה מדברת על עצמה. בהמשך השירה ההבחנה בין דבורה השרה ובין ברק המנצח נאמרת במפורש:

^{שופטים ה:יב} עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר קוּם בָּרָק וּשֲׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן אֲבִינֹעַם.

בשירה לא נאמר שדבורה מנגנת או מחוללת, אבל עצם העובדה שאישה שרה שירת ניצחון מעלה בדמיון את התופים והמחולות הנלווים לשירה.

ישראל המשולים לעלמה – בירמיה פרק לא, בנבואת נחמה ותקווה לניצולי חורבן יהודה וירושלים, עם ישראל מתואר כעלמה שמנגנת בתופים ויוצאת במחול שמחה:

^{ירמיה לא:ד} עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים.

אין המדובר כאן בניצחון צבאי, אבל הפרק מייחס את שמחת השיבה מהגלות לעוצמתו של האלוהים.

יהודית חוגגת את הניצחון על האשורים – בסיפור היהודי הקדום על יהודית ומעשי גבורתה,^[12] יהודית מצילה את עמה כאשר היא כורתת את ראש שר צבא האויב הולופרנס (יהודית יג–טו), בדומה לסיפור יעל וסיסרא בשופטים ד.^[13] כמו בדוגמאות מן המקרא שהוצגו כאן, יהודית מובילה את הנשים במחול ובנגינה בתופים:

^{יהודית טו:יב} וַתָּרָץ כָּל אִשָּה מִיִּשְרָאֵל לִרְאוֹתָהּ וַתְּבָרֵכְנָה אוֹתָהּ וַתַּעֲשֶינָה לָהּ מָחוֹל מֵהֶן. וַתִּקַּח לוּלָבִים בְּיָדֶיהָ וַתִּתֵּן לַנְָשִים אֲשֶר אִתָּהָ. ^טו:יג...וַתֵּצֵא לִפְנֵי כָל הָעָם בְּמָחוֹל בְּרֹאש כָּל הַנָּשִים. וַיֵּלֶך כָּל אִיש יִשְרָאֵל אַחֲרֶיהָ חֲלוּצִים, בַּעֲטָרוֹת, וְשִירִים בְּפִיהֶם.^[14]

אז שרה יהודית שירה ארוכה (טו:א–יז) לציון הניצחון על האשורים רבי הכוח בזכות התערבותו של אלוהים, ובידה של אישה. השירה נפתחת כך:

^{יהודית טז:א} וַתַּעַן יְהוּדִית אֶת הַתּוֹדָה הַזֹּאת בְּכָל יִשְרָאֵל וַיַּעַן כָּל הָעָם אַחֲרֶיהָ אֶת הַתְּהִלָּה הַזֹּאת לה'. וַתֹּאמֶר יְהוּדִית:

^טו:ב עֱנוּ לֵאלֹהַי בְּתֻפִּים;
זַמְּרוּ לה' בְּצֶלְצְלִים.
שִירוּ לוֹ שִיר חָדָש;
רוֹמְמוּ וְקִרְאוּ בִשְמוֹ.^[15]

יהודית המובילה את הנשים בשירת ניצחון מזכירה את מעשי מרים בשמות טו, ומסתבר שהפרק נכתב בהשראת הסיפור בשמות.

מסורת נשית

כל הטקסטים הללו יחד מלמדים על קיומה של מסורת נשית מובהקת. אפילו כאשר הטקסט אינו מדבר על כל שלושת היסודות, אפשר להבין ששלושתם היוו חלק מן האירועים. למעשה, ממחקרים של שירים מסורתיים שונים, עולה שתנועה (מחול), מקצב (תופים) ומילים,לרוב מהווים יחד את מהותו של האירוע במסורת..^[16]

במקרה זה – שירת מרים והטקסטים הדומים לה שנזכרים בהם מחולות, תופים ושירה – ז'אנר הפרפורפמנס המדובר הוא מסורת של שירת ניצחון שמבוצעת על ידי נשים. נשים נשארות בבית כאשר צבאות יוצאים לקרב, ולכן הן חוגגות את שובם של הלוחמים.^[17] בהקשר התרבותי של העולם העתיק, הגיוני ששירת הים הושרה בפי נשים – מרים ונשות ישראל – לציון ניצחון י־הוה על אויבי ישראל. למעשה, מתיאורי מרים, בת יפתח ויהודית מצטיירת תמונה של נשים שתפקידן להוביל קבוצות מוזיקליות.

נשים ותופים

מתוך עיון במונחים המתארים כלי נגינה במקרא ניתן ללמוד על ז'אנר זה ועל תפקידן של הנשים כמוזיקאיות, ובייחוד כמתופפות. במקרא מונחים מוזיקליים רבים המציינים כלי נגינה, ומוזיקולוגים חילקו אותם לארבע קטגוריות.^[18] להלן ארבע הקטגוריות ומניין הכלים המוזכרים במקרא השייכים לכל קטגוריה:

1. קורדופונים: כלי מיתר; לפחות תשע כלים שונים (למשל כינור).^[19]
2. אירופונים: כל נשיפה; כתריסר כלים (למשל שופר).^[20]
3. אידיופונים: כלים שמפיקים קול כאשר חלקיהם השונים מכים זה בזה; חמש דוגמאות (למשל פעמונים).^[21]
4. ממברנופונים: כלי הקשה: דוגמה אחת בלבד והיא התוף, שיש להניח שהוא כלי הנגינה הקדום ביותר.

היות שהמקרא מזכיר כלי הקשה אחד ויחיד, התוף, יש להניח שכל אירוע מוזיקלי לווה בכלי זה. זאת מפני שכלי ההקשה יוצר מקצב שלו תפקיד חיוני בכל אירוע מוזיקלי. ומי ניגן בתופים בישראל הקדומה?

במקרא נזכרים כמעט שלושים כלי נגינה שונים.  אולם, רק במקרים בהם מדובר בנגינה בתופים, המקרא מציין במפורש את מינו של המנגן. תופעה זו מתרחשת בשירות הניצחון שנמנו למעלה ובמזמור סח בתהילים, שבו מתוארים אנשים שרים, נגנים ועלמות המתופפות בתופים בשיירת העולים למקדש.^[22]

^{תהלים סח:כו} קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת.

יתרה מכך: רק בחמש משש עשרה הפעמים שבהן נזכרים התופים במקרא הכתוב מדבר על המתופפים בהם, ובכל המקרים נשים הן המתופפות.

מחול נשי

כפי שהתופים יוחדו לשימוש הנשים, כך נראה שהשורש חו"ל, יוחד לתיאור ריקודי הנשים. השורש משמש בקטעים שבהם מתוארות נשים שרות, רוקדות ומתופפות בתופים (שמות טו:כ; שופטים יא:לד; שמ"א יח:ו; ירמיה לא:ד).

השורש מופיע גם בשיר השירים, בתיאור האישה השולמית:

^{שיר השירים ז:א} מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם.

במקומות אחרים, כאשר הרוקדים הם גברים, המקרא משתמש בשורש רק"ד (למשל דברי הימים א טו:כט).^[23] נראה מהתיאורים שריקודי הנשים היו בתנועת מחול אופקית, ואילו ריקודי הגברים היו זינוקים מעלה ומטה, בתנועה אנכית.^[24]

נשים ותופים: ראיות ארכאולוגיות

ממצאים ארכאולוגיים מחזקים את הטענה בדבר הקשר בין נשים (לא גברים!) ובין תופים. צלמיות חרס קטנות נמצאו כמעט בכל אתר מתקופת הברזל במזרח הים התיכון. רבות מן הצלמיות עשויות בדמות בעלי חיים, אך שכיחות גם צלמיות בדמות אנשים.^[25] תת־קבוצה בתוך הצלמיות בדמות אדם מתארת מוזיקאים מנגנים בחלילים, במצילתיים, בלירות ובתופים.^[26] כמעט ארבעים מהצלמיות הללו מתארות מתופפים, ולמיטב ידיעתי, כמעט כולם נשים.^[27]

היום רובם המכריע של המתופפים הם גברים, אך לא כך היו פני הדברים במזרח הקדום. בתקופת המזרח הקדום נשים מתופפות היו הליווי המוזיקלי היחיד באירועי מוזיקה או השתתפו בהרכבים מוזיקליים קטנים. ראיה ארכאולוגית לקיום הרכבים על טהרת הנשים מופיעה על גבי פיקסיס (כלי צינורי בעל מכסה, ששימש בדרך כלל לאחסון מוצרי קוסמטיקה, תכשיטים או חפצים קטנים אחרים) קטן עשוי שנהב המתוארך לתקופת הברזל השנייה. הכלי נמצא בתל נמרוד (כלח), אך מקורו כנראה בלבנט. הכלי מתאר שיירת נשים מנגנות, ובאמצעה אישה מתופפת בתוף.^[28] תמונה דומה מופיעה על גבי קערת כסף מראשית המאה השביעית לפני הספירה שהתגלתה בקפריסין, אך נוצרה כנראה בידי אומן בן הלבנט.^[29]

הערות סיום

לסיכום, היות שנשים בלבד ניגנו בתוף, אין לנו אלא להסיק שבכל המקומות שהמקרא מספר על אירועי מוזיקה הכוללים תופים וכלים אחרים, המנגנים היו נשים בלבד (כמו במקרים שבהם השורש חו"ל מופיע; ראו תהילים קמט:ג; קנ:ד) או נשים וגברים.^[30] כאשר נשים בלבד ניגנו, הן חברו לקבוצות שניתנה בהן ההזדמנות לנשים לשמש כמנהיגות.

שירת הים היא דוגמה מקראית חשובה לז'אנר פרפורמנס נשי. משמעות ייחוסה למרים היא שקולה של אישה הוא אשר השמיע את המסר רב העוצמה ואולי הקדום ביותר בדבר כוחו של האל להציל את עמו.

אומנם נראה שהצבת שירת מרים אחרי הגרסה השלמה המיוחסת למשה נותנת למנהיג כבוד שאינו ראוי לו, אך עם זאת היא ממלאת תפקיד ספרותי חשוב: עטיפת חלקו החשוב הראשון של ספר שמות (שמות א–טו:כא) בטקסטים שנשים עומדות במרכזם – משתים עשרה הנשים שממלאות תפקידים מרכזיים בפרקים הראשונים בספר שמות (שפרה, פועה, אם משה, אחותו [מרים], בת פרעה ושבע בנותיו של כהן מדין) למילותיה המצטלצלות של מרים בשמות טו.^[31]