האם בני ישראל חגגו את חירותם בו בעת שהחזיקו בעבדים?

פתיחה: אנקדוטה

במפגש קטן לפני כמה שנים סיפר אחד הדוברים כי למיטב הבנתו המסר של ההגדה הוא שעבדות היא דבר מאוס – שאם לא כן, מדוע מלאה ההגדה בביטויים של תודה על שיצאנו לחירות? אז, ללא כל הכנה מוקדמת, פרץ פתאום אחד היושבים והקשה על הדובר בקול צורם: איש צעיר, אם אתה חושב שיציאת מצרים רומזת על דחייה עקרונית של רעיון העבדות, אתה טועה לחלוטין. ברור ופשוט הוא הדבר שסיפור יציאת מצרים הוא סיפור לאומי – ליהודים יועד גורל אחר מלהיות משועבדים במצרים. אל תחליף את המשמעות האותנטית והלאומית של הסדר באיזו הצהרה של "חירות לכל אדם".

ואז הגיעה שורת המחץ: אם העבדות אכן הייתה פסולה מטבעה, מדוע כשבני ישראל על סף יציאתם ממצרים הם מקבלים הוראות בנוגע להשתתפות של עבדיהם בקורבן הפסח? המסירה הפומבית של הוראות כאלה בדיוק בנקודת הזמן הגורלית הזו כבר הייתה אמורה לפכח אותך מהאשליות שלך. חוקי העבדים האלה למעשה מלמדים כי העבדות הייתה ללא ספק עניין מקובל ומוסכם. הביקורת החריפה הזו הטילה צל כבד על המפגש.

חוקי העבדים של פסח

דבריו של המקשה כוונו לפסוק הזה:

^{שמות יב:מג} וַיֹּ֤אמֶר יְ־הֹוָה֙ אֶל מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן זֹ֖את חֻקַּ֣ת הַפָּ֑סַח כָּל בֶּן נֵכָ֖ר לֹא יֹ֥אכַל בּֽוֹ: ^יב:מד וְכָל עֶ֥בֶד אִ֖ישׁ מִקְנַת כָּ֑סֶף וּמַלְתָּ֣ה אֹת֔וֹ אָ֖ז יֹ֥אכַל בּֽוֹ: ^יב:מה תּוֹשָׁ֥ב וְשָׂכִ֖יר לֹא יֹֽאכַל בּֽוֹ:

הקטע ממשיך עם דינים אחרים של קורבן הפסח ומסתיים במילים:

^{שמות יב:נ} וַֽיַּעֲשׂ֖וּ כָּל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְ־הֹוָ֛ה אֶת מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽת אַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ:

על פי דברים אלו בני ישראל הורשו להשתחרר מעבדותם שלהם רק לאחר שהם עצמם הסכימו לשעבד אחרים, ועל פי פשוטו של פסוק נ,^[1] גם לקנות ולמול עבדים חדשים. שאם לא כן, מדוע יש צורך לחוקק חוקים כאלה בעודם במצרים?

אם כן, האם ניתן להסיק שאותו אדם שהקשה על הדובר ויצר סערה במפגש, צודק אחרי הכל?

הקושיה מבוססת על הנחות יסוד מסורתיות

ככל הנראה אנו ניווכח לכך שהמסקנות של המקשה נובעות מתוך הנחות יסוד שהוא ועוד רבים אחרים מקבלים כמובנות מאליהן:

• התורה היא חיבור אחיד.
• היא דברו הנצחי של האל.
• היא ניתנה לעם ישראל בצורתו הנוכחית מידי דמותו ההיסטורית של משה, לא יותר מ־40 שנה אחר יציאת מצרים.

ובכל זאת, רבים נוזפים באותו רעיון שביטא המקשה, שכן לא מתיישב על דעתם שהתורה תנהג כך. האם התורה באמת לא רואה ערך בחירות ובכבוד האנושיים ולנגד עיניה עומדים אך ורק אינטרסים לאומיים?

המחקר האקדמי מציל את המצב

עבור מי שנחשף להשערת התעודות במידה כלשהי הקושי המוסרי רך יותר או אפילו כלל לא קיים. הנרטיב הקדום ביותר של יציאת מצרים, שאינו מן המקור הכהני, לא טוען בשום מקום שבני ישראל קיבלו במצרים, על סף גאולתם שלהם, היתר מפורש לשעבד אחרים. זאת בניגוד לשמות יב:מג-נא, קטע המאופיין בסימני היכר, תוכניים ולשוניים, הבלעדיים לרובד הכהני ולרובד P מאוחר יותר.

סימני היכר כהניים

סימני ההיכר הללו כוללים את הפתיחה הטיפוסית "וידבר י־הוה אל משה/אל משה ואל אהרן לאמר" ואת ההקפדה העיקשת על מעשה המילה, טקס שקיבל מעמד של ברית רק אצל המקור הכהני. למעשה נראה כי פסוק מז, המורה על "כל עדת ישראל" ולא רק על "זקני ישראל" לבצע את עבודת הפסח, מתפלמס עם נהלים קדומים יותר, המוזכרים בשמות יב:כא:

אם כן על פי הטקסט הלא־כהני זקני ישראל לבדם הם שנצטוו על קורבן הפסח. ציפייה זו ריאלית הרבה יותר מעם של עבדים.^[2]

המקור הכהני מבטא גישה מכילה כלפי העבדות

אחר שככל הנראה פתרנו את שאלת המקור של הטקסט המגלה גישה סלחנית כלפי העבדות, אנו מוכנים להעמיק בשאלת הגישה של המקור הכהני כלפי העבדות. היחס של המקור הכהני לעבדות מתגלה כדפוס קבוע.

טעם מצוות השבת: מנוחת העבדים או בריאת העולם?

בספר שמות ובספר דברים ניתן טעם שונה למצוות השבת.

עשרת הדיברות של ספר דברים כוללים את המשפט "לְמַ֗עַן יָ֛נוּחַ עַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ כָּמֽ֑וֹךָ", על פיהם הציווי על השבת נובע מזיכרון העבדות של בני ישראל במצרים. בעשרת הדיברות של ספר שמות אין שום זכר לנושא העבדות – השבת היא תזכורת לבריאת העולם.

הפרשנים המסורתיים לא הסתירו את חוסר הנחת שהתעוררה בהם למול הסתירה שבין שני הנוסחים של טקסט מכונן כל כך כמו עשרת הדיברות.^[3] לעומת זאת המחקר המודרני מתמודד עם הסתירה בשלווה. הוא מניח כי שני הנוסחים הללו מבטאים הרחבות של גרסה "מקורית" משוערת שבה כל דיבר היה תכליתי ויסודי יותר (כלומר קצר יותר), בדומה לדיברות השישי עד התשיעי.^[4]

הגרסה המורחבת הראשונה של עשרת הדיברות היא זו שבספר דברים, הנראית כאבטיפוס של עשרת הדיברות של שמות.^[5] המקבילות המובהקות בין עשרת הדיברות של ספר שמות ובין קטע הסיום של סיפור הבריאה הארוך של המקור הכהני (בראשית ב:ב-ג) יוצרות בסיס חזק להשערה שהגרסה הזו של עשרת הדיברות, לפחות בצורתה הנוכחית, כהנית במקורה. אם כן אנו יכולים לראות איך המקור הכהני החליף את מנוחת העבד בסיפור הבריאה (הוא יכול היה להשאיר את שניהם). אי אפשר לדעת בוודאות מפני מה דחה המקור הכהני את הטעם של ספר דברים אך סביר להניח כי מקור זה פחות הוטרד ממנוחת העבדים מאשר המקור הדברימי (D).

חוק העבדים הכהני

גישה נוקשה כלפי עבדים גויים באה לידי ביטוי פעם נוספת בויקרא כה:מד-מו. החוק הזה מגיע אחר הציווי לשחרר את כל העבדים הישראליים המשועבדים בשנת היובל.

^{ויקרא כה:מד} וְעַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר יִהְיוּ לָ֑ךְ מֵאֵ֣ת הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵהֶ֥ם תִּקְנ֖וּ עֶ֥בֶד וְאָמָֽה: ^כה:מה וְ֠גַם מִבְּנֵ֨י הַתּוֹשָׁבִ֜ים הַגָּרִ֤ים עִמָּכֶם֙ מֵהֶ֣ם תִּקְנ֔וּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם֙ אֲשֶׁ֣ר עִמָּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר הוֹלִ֖ידוּ בְּאַרְצְכֶ֑ם וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַֽאֲחֻזָּֽה: ^כה:מו וְהִתְנַחַלְתֶּ֨ם אֹתָ֜ם לִבְנֵיכֶ֤ם אַחֲרֵיכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֲחֻזָּ֔ה לְעֹלָ֖ם בָּהֶ֣ם תַּעֲבֹ֑דוּ וּבְאַ֨חֵיכֶ֤ם בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל֙ אִ֣ישׁ בְּאָחִ֔יו לֹא תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָֽרֶךְ:

מדוע המחבר הכהני היה כה להוט לשמור על אפשרות שעבודם של נוכרים? אף שאי אפשר לשלול במקרה הזה מידה מסוימת של דעה קדומה או תפיסת עולם המחלקת בין "משלנו/לא משלנו", אני מאמין כי המפתח להבנת הגישה של P טמון במילים "וְעַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר יִהְיוּ לָ֑ךְ".

החקיקה של המקור הכהני מבוססת על ההנחה כי בני ישראל משעבדים זה את זה, והיא מנסה להפסיק את הנוהג הזה. מילות הפתיחה האלה נשמעות כמו תגובה, קרוב לוודאי תגובה לבעלי קרקעות שמחו על כך שהמשך קיומה של החקלאות בישראל תלוי בהכרח בשימוש בעבדים. במילים אחרות אפשר לראות את הרקע מאחורי ההיתר הכהני לשעבוד של נוכרים כהסכם עם בעלי קרקעות גדולים שנועד לוודא כי יהודים לא ישועבדו יותר לצמיתות.

ייתכן שהמקור הכהני התמודד עם סיטואציה דומה לזו המתוארת בנחמיה ה:א-ה – טקסט בתר־גלותי קדום אחר – ובה העם הרים קול זעקה כנגד אחיהם היהודים על שהצטרכו להשתמש בבניהם ובנותיהם בתור ערבונות לאוכל או למכור את ילדיהם לעבדים.

^{נחמיה ה:א} וַתְּהִ֨י צַעֲקַ֥ת הָעָ֛ם וּנְשֵׁיהֶ֖ם גְּדוֹלָ֑ה אֶל אֲחֵיהֶ֖ם הַיְּהוּדִֽים: ^ה:ב וְיֵשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אֹמְרִ֔ים בָּנֵ֥ינוּ וּבְנֹתֵ֖ינוּ אֲנַ֣חְנוּ רַבִּ֑ים וְנִקְחָ֥ה דָגָ֖ן וְנֹאכְלָ֥ה וְנִחְיֶֽה: ^ה:ג וְיֵשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אֹמְרִ֔ים שְׂדֹתֵ֛ינוּ וּכְרָמֵ֥ינוּ וּבָתֵּ֖ינוּ אֲנַ֣חְנוּ עֹרְבִ֑ים וְנִקְחָ֥ה דָגָ֖ן בָּרָעָֽב: ^ה:ד וְיֵשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אֹמְרִ֔ים לָוִ֥ינוּ כֶ֖סֶף לְמִדַּ֣ת הַמֶּ֑לֶךְ שְׂדֹתֵ֖ינוּ וּכְרָמֵֽנוּ: ^ה:ה וְעַתָּ֗ה כִּבְשַׂ֤ר אַחֵ֙ינוּ֙ בְּשָׂרֵ֔נוּ כִּבְנֵיהֶ֖ם בָּנֵ֑ינוּ וְהִנֵּ֣ה אֲנַ֣חְנוּ כֹ֠בְשִׁים אֶת בָּנֵ֨ינוּ וְאֶת בְּנֹתֵ֜ינוּ לַעֲבָדִ֗ים וְיֵ֨שׁ מִבְּנֹתֵ֤ינוּ נִכְבָּשׁוֹת֙ וְאֵ֣ין לְאֵ֣ל יָדֵ֔נוּ וּשְׂדֹתֵ֥ינוּ וּכְרָמֵ֖ינוּ לַאֲחֵרִֽים:

למעשה תגובותיהם של המקור הכהני ושל נחמיה די דומות – שתיהן מנסות להגן על "אחיהם היהודים" ומעודדות שעבוד של נוכרים.

סיום מעודד

ההסכמה שנתן המקור הכהני לשעבוד של נוכרים היתה פתרון למשבר חברתי שנתפס כמסכן את קהילת שיבת ציון הצעירה והשברירית. וככל הנראה, הסיבה שבגללה מזכיר המקור הכהני P את השעבוד הזה בתוך סיפור יציאת מצרים היא כורח הנסיבות ההיסטוריות הללו. אולם כפי שראינו לא כל מקורות התורה חתומים על החזון הזה. ספר דברים למשל פועל להקל על עבודת הפרך הנצחית של העבדים ומצווה על יום שבו העבדים ובעליהם שווים אלו לאלו, יום השבת.

טובות מזו הן מילותיו של נביא עלום, אשר נשתמרו בישעיה נח:ו, הקוראות ללא פחות מביטולה של העבדות: "שַׁלַּ֤ח רְצוּצִים֙ חׇפְשִׁ֔ים וְכׇל־מוֹטָ֖ה תְּנַתֵּֽקוּ".