מה ניתן ללמוד ממגילות קדומות על התגבשות התורה
פפירוס צ'סטר ביטי 1, 1160~ לפני הספירה (צד אחורי [verso], חתוך). המגילה, הכתובה בכתב היראטי, מתארת בצד הקדמי (recto) את מלחמות הורוס וסת, ובצד האחורי כתובים שיר הלל לרעמסס החמישי, המנון לאל אמון ורישום של מכירת פר וענייני עסקים אחרים.
כאשר חוקרי מקרא המבקשים להבין כיצד התחברו הטקסטים המקראיים, הם מושפעים מדרכי הפרסום ווהפצה המוכרות להם. נטייה זו מתקיימת כבר זמן רב. הדורות הראשונים של אנשי ביקורת המקרא במאה התשע עשרה, למשל, התמקדו ברעיון שהתורה החלה כטקסטים עצמאיים, ומאוחר יותר עורך, שפעל כמו מוציא לאור בן זמננו, ערך אותם והפיק מהם מסמך אחיד.
באמצע המאה העשרים, האפשרות שביסוד סיפורי התורה עומדות מסורות שבעל פה קנתה אחיזה בקרב חוקרי המקרא. גישה זו הושפעה מהאופן שבו היסטוריונים הבינו את תהליך ההעברה בעל פה של מסורות באיסלנד ובמקומות נוספים באירופה.
במהלך העשורים האחרונים, הרעיון הישן שסיפורי התורה נוצרו בעקבות הכנסה הדרגתית של תוספות פרי עטם של סופרים (שמכונות כיום עריכות, "redactions") הפך מקובל מאוד. ייתכן שניתן לייחס את הפופולריות המחודשת של הרעיון, המדבר על עיבוד רב־שכבתי של טקסט קיים, לדמיון לעיבוד תמלילים במחשבץ מחבר או כמה מחברים יכולים להוסיף חומרים חדשים לקובץ קיים בלי לשנות את הכתוב בו.
כל אחד מהמודלים שופך אור על היבטים חשובים בהתפתחות התורה וספרי המקרא האחרים. למרות זאת, אני מבקש לטעון שמן הראוי לעיין בקבוצת נתונים קדומים יותר: הממד החומרי של הכתיבה והקריאה בעת העתיקה.
המגילות שעליהן נכתב המקרא
עם ישראל הקדום ושכניו כתבו על גבי חומרים שונים, בהתאם לסוג הטקסט. לוחות חרס קטנים שימשו לכתיבת מכתבים ולרשומות תמציתיות, ואילו לוחות כתיבה גדולים שימשו לכתיבת טקסטים מעט ארוכים יותר, באופן זמני לפחות.[1] לעומת זאת, מגילות, בין שהיו עשויות מקני גומא (פפירוס) ובין שהיו עשיות עור חיה מעובד, סיפקו משטח גדול יותר לכתיבה, עליו נכתבו טקסטים ארוכים יותר.
כמה חוקרים, בהם לאיוש (לודוויג) בלאו (1861–1936) ומנחם הרן (1924–2015), כבר ניסו לעמוד על ההשלכות של כתיבה על גבי מגילות, אולם המחקרים המוקדמים האלה התמקדו בעיקר במידע המוגבל המצוי במקרא עצמו ובספרות חז"ל.[2]
ממצאים ארכאולוגיים מספקים לנו מידע חשוב לפתיחת הדיון. יש ברשותנו כיום שפע של מידע מחקרי על מגילות שנמצאו במצרים (הכתובות בכתב היראטי, דמוטי, ארמי־יהודי ויווני־רומאי מוקדם), באתרים במזרח הקרוב כמו דיר עלא ועל מגילות מדבר יהודה. המסמכים הללו קשורים קשר הדוק לשאלות בדבר ההיסטוריה של התחברות הטקסטים המקראיים. להלן נבחן שתיים מן המסקנות שאפשר להסיק מהם.[3]
עיבוד באמצעות הוספה
הוספת חומר חדש בסופו של חיבור הכתוב על גבי מגילה – תופעה שאני מכנה "עיבוד באמצעות הוספה"[4] – היא עניין פשוט ויש לה דוגמאות רבות בעולם העתיק. דוגמה ממצרים היא פפירוס צ'סטר ביטי 1: סופר (או כמה סופרים) הוסיף במרוצת הזמן עוד ועוד טקסטים שאינם נוגעים לתוכנו המקורי. יש להניח שהמגילות שעל גביהן נכתבו הטקסטים השונים לא היו בבעלות הסופר, ולכן הוא העתיק את תוכנן מגנזך אל החלקים הריקים בפפירוס שהיה ברשותו.[5] חשוב לזכור שהן פפירוס והן קלף היו יקרים ותהליך הכנתם לכתיבה היה ארוך ומורכב. משום כך סופרים העדיפו להשתמש בחלקים הריקים במגילות שהיו ברשותם לפני שרכשו מגילות חדשות. עיבוד באמצעות הוספה שימש גם להוספת נספחים לטקסט העיקרי.[6]
הכתיבה על מגילה זו ועל מגילות פפירוס אחרות החלה בצד "הקדמי" (recto) של המגילה, שבו הסיבים מקבילים לטקסט. אם רצו להוסיף טקסט למגילה שכזאת, המשיכו לכתוב עד שמילאו את הצד הזה, ואז הפכו את המגילה וכתבו על גבי הצד השני (verso).
אפשר לראות תהליך דומה במגילות קומראן, אף שקשה יותר לכתוב בצד השני של מגילות העשויות מעור חיה מעובד (סוג מוקדם של קלף).[7] על פי רוב כתבו על הצד החיצוני (צד השיער) של העור ורק לעיתים נדירות כתבו על הצד הפנימי, שהכתיבה עליו לא הייתה איכותית. במגילות פפירוס, לעומת זאת, ניצלו בעת הצורך את האפשרות לכתוב על הצד השני.
דוגמאות מן המקרא: הנספח לספר ויקרא
בויקרא כז יש דוגמה טובה לעיבוד באמצעות הוספה בטקסט מקראי. במקור הספר הסתיים בפרק כו, שבו מתוארות ברכות וקללות (כו:א–לח) ואחריהן קבוצת הבטחות נוספת בדבר מחויבותו המתמשכת של י־הוה למי שיישאר בגלות (כו:לט–מה).[8] פרק זה נראה כסיום הגיוני לספר, והפסוק האחרון בו חוזר ואומר שי־הוה נתן לישראל את כל החוקים הכתובים בספר דרך משה בהר סיני:
ויקרא כו:מו אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְ־הוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה.
אחרי מה שנראה כסופו של הספר, בפרק כז מסופר שי־הוה פונה אל משה שוב ("וַיְדַבֵּר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר"; ויקרא כז:א), ומצווה עליו לדבר אל בני ישראל ("דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם"; ויקרא כז:ב1) ולמסור להם מערכת מפורטת של הנחיות להתרת נדרים מסוגים שונים (ויקרא כז:ב2–לג).
כפי שידוע לחוקרים זה זמן רב, מערכת הדינים הזאת היא טקסט חדש ונפרד שנוסף לספר.[9] יש להניח שמחבר הדינים רצה להבהיר שההנחיות האלה, כמו החוקים הכתובים בויקרא א–כו, הן חלק מקורפוס החוקים והמשפטים שמשה נתן לבני ישראל בהר סיני. לפיכך הוא חתם את הספר בחזרה מקשרת (Wiederaufnahme),[10] וחוזר על פסוק הסיום של פרק כו:
ויקרא כז:לד אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְ־הוָה אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי.
דוגמאות נוספות
גם בטקסטים אחרים במקרא יש תוספות או נספחים שיכולים לשמש דוגמה לעיבוד באמצעות הוספה:
שופטים יז–כא: אחרי הסיפורים על השופטים שקמו לישראל בא נספח שבו שני סיפורים, הממוסגרים במשפט "בימים ההם אין מלך בישראל".
במדבר לג–לו: אחרי הסיפור על התיישבות השבטים גד, ראובן וחצי המנשה בעבר הירדן יש בספר במדבר ארבעה פרקים נספחים, שבהם מתוארים נתיב המסע וחוקים שונים הנוגעים לקרקע ולירושה.
שמואל ב כא–כד: אחרי הסיפור על מרד שבע בן בכרי ודיכויו, ספר שמואל מסתיים בכמה סיפורים, שירות ורשימות הקשורים לתקופה מוקדמת יותר בחיי דוד.
תהילים קנא (המסורת היוונית) / תהילים קנא–קנה (המסורת הסורית): ניכר שמזמור קנ בתהילים חותם את הספר, משום שנמנים בו כלי הנגינה שמיועדים ללוות את אמירת המזמורים. יש מסורות המוסיפות מזמורים אחר פרק זה.
ירמיה נב (נוסח המסורה): בסוף ספר ירמיה בנוסח המסורה מועתק קטע מספר מלכים (מלכים ב כד:יח–כה:ל) המתאר את חורבן ירושלים וכך ומראה את התגשמות נבואת החורבן.
ישעיה לו–לט: בסוף החלק המוקדם בספר ישעיה, המיוחס לנביא בן המאה השמינית שזה היה שמו, מופיעים שלושה פרקים מספר מלכים המספרים את קורות התקופה, ובתוך כך כמה ממעשי ישעיה (מלכים ב יח–כ). בנוסח הקיים בידינו מופיע אחרי הפרקים האלה (החל מפרק מ) חיבור פרי עטו של נביא אחר, ישעיה השני, המתאר את ראשית התקופה הפרסית. עם זאת המגילה המקורית הסתיימה בגרסה כלשהי של פרק לה, ואחריה הופיעו ארבעת פרקי הנספח.
דוגמאות דומות מצויות גם במקורות חוץ־מקראיים:
פפירוס אמהרסט 63 כולל את הסיפור המצרי על שני האחים בעמודות האחרונות (עמודות xviii–xxiii).[11]
סרך היחד מקומראן: לגרסאות שונות של הטקסט סיומות שונות.[12]
בין החוקרים שוררת הסכמה רבת שנים בדבר אופיים המשני של החומרים האלה. אולם ייתכן שרבים לא עמדו על כך שעיבוד שכזה, שנעשה באמצעות הוספה, אופייני במיוחד למדיום המגילה. רוצה לומר, התוספות הבולטות לסוף ספר ויקרא וחיבורים עתיקים אחרים – במקרא ומחוץ לו – משקפות את העובדה שהחיבורים האלה נכתבו על גבי מדיום עתיק ספציפי, מגילות, שאפשר היה להוסיף על גביו טקסטים בקלות.
אורך המגילה ושטח הכתיבה
ברמת התאוריה אפשר להכין מגילות בכל אורך, ויש בידינו לפחות דוגמה אחת למגילה ממצרים העתיקה, פפירוס האריס, שאורכה למעלה מארבעים מטרים. מגילה עצומה זו כוללת העתק של "ספר המתים", אוסף כישופי מוות שנועד להיקבר ולהיקרא על ידי האלים; בני אדם לא היו אמורים לפרוש את המגילה בפועל ולקרוא בה.
רבות מן המגילות הארוכות והרחבות ממצרים מכילות רישומים בענייני ממשל; בזכות גודלן יכלו לרשום בהן מספר גדול מאוד של עסקאות. הקריאה במגילות הללו הייתה מגושמת ולא התאימה לשימוש יומיומי, אבל הן שימשו תיעוד כתוב ואפשר היה לעיין בהן בעת הצורך אם התעוררה מחלוקת.
לעומת זאת, גודלן של מגילות ששימשו לקריאת טקסטים היה צנוע יותר. למעשה, רבות מן המגילות האלה נחתכו מתוך מגילות ממשל ישנות: המגילות הגדולות נחתכו לרוחבן, הכתובת נמחקה בסמרטוט והטקסט החדש נכתב עליהן, וכך נוצר אפוא "פלימפססט" (palimpsest). את המגילות הצרות יותר הסופרים יכלו להניח בחיקם ולעיין בהן. ההיסטוריון הצרפתי ז'ק מונפרן (1924–1998) כתב על פורמט הדף במצרים ובמזרח הקרוב את הדברים הבאים:
מאז ומעולם, מגבלות שדה הראייה האנושי הובילו לחלוקת הכתיבה לעמודות. גובה היריעה קבע את הממד האנכי ואילו הרוחב [של העמודה] נקבע לפי רוחב היריעה ששתי ידי הקורא יכולות לפרוש בקלות לנגד עיניו ולפי אורכה של סדרת הסימנים שהעין יכולה לקלוט בלי להתבלבל בין השורות שמעל ומתחת.[13]
הסופר הממוצע בן העת העתיקה היה מתקשה לקרוא במגילות גדולות שגובה העמודות בהן עולה על 20 סנטימטרים או לאחוז בהן, בייחוד לאור העובדה שייתכן שחלק מן הקוראים בעת העתיקה היו קטני קומה בהשוואה לגברים מודרניים הנהנים מתזונה עשירה.[14] גודל העמודה בטקסטים שנועדו לקריאה מתמשכת נבעו ממציאות גוף האדם – הידיים האוחזות במגילה והעיניים הקוראות קטעים מתוכה.
גודל הגוף, מוטת הזרועות ודרך האחיזה במגילה בפועל הובילו גם להגבלת אורך המגילות שנועדו לקריאה מתמשכת. סקירה שערכתי לגבי מגילות ממין זה מתרבויות עתיקות שונות (למשל מצרים ויוון) העלתה שאורך המגילות שעליהן נכתבו טקסטים מסוג זה היה בדרך כלל פחות מעשרה מטרים.[15] הגודל הזה חופף פחות או יותר לגודלן הצנוע של מרבית המגילות שנמצאו בים המלח. יוצאות מן הכלל כמה מגילות בפורמט גדול, בעיקר של ספרי התורה, שלהן מאפיינים דומים למגילות יווניות באיכות גבוהה ("דלוקס") שנועדו לתצוגה ולא לקריאה רציפה.[16]
לסיכום, בעת הכנת מגילות שמיועדות לקריאה בידי בני אדם, מן ההכרח להגביל את גודל היריעה והעמודה. למחקר טכני של אורך המגילות יש השפעה ישירה על תאוריות בדבר התחברות טקסטים עבריים חשובים כמו התורה.
ההשלכות של גישת המגילות ההיסטורית־חומרית על חקר המקרא
יש להניח שאורכן המוגבל של מגילות (ספרותיות) בעולם העתיק הוביל לחלוקת התורה לחמש המגילות המכונות "חומשים" (ברבים מן הטקסטים החז"ליים), או פנטטויך ("חמש מגילות" בלטינית).[17] עניין זה יכול להסביר גם את חלוקת הרצף הסיפורי בספרים ההיסטוריים במקרא. כלומר, את היווצרות החיבורים המוכרים לנו כיהושע, שופטים, שמואל, מלכים וכו' כספרים עצמאיים הכתובים על מגילות נפרדות, שרבות מהן נחתמות בתופעת ה"עיבוד באמצעות הוספה" כפי שתוארה למעלה.
התייחסות לאורכה הטיפוסי של מגילה ספרותית יכולה להעשיר גם את הדיון בתאוריות ספקולטיביות יותר בדבר מקורות ספרי המקרא העתיקים והתהליך שבהם נאספו. אף שחוקרי המקרא מרבים להניח הנחות בדבר קיומם של מקורות קדם־מקראיים גדולים, כמו חיבור כוהני או ההיסטוריה הדויטרונומיסטית, הם לא הביאו בחשבון את השאלה אם החיבורים המשוערים הללו יכלו להיכתב על גבי מגילה אחת באורך סטנדרטי. המחקר הראשוני שערכתי, המתבסס על צפיפות הכתב במגילות ממגילות ים המלח שהשתמרו היטב, מעלה שהחיבורים הללו היו ארוכים מכדי להיכתב על גבי מגילה אחת.
כמובן, יש אפשרות שהחיבורים האלה נכתבו בכמה מגילות, בדומה לאפוסים ההומריים (האיליאדיה והאודיסאה). אני סבור שהגיוני שכך אומנם נמסרה המסורת הכוהנית; סימנים אפשריים לחלוקה מוקדמת (של ס"כ) למגילות מצויים בקטע שנראה כדברי הקדמה לְמגילה בשמות א:א–ה (ס"כ). בנוסף יש סימנים אפשריים לסיומות של מגילות כוהניות מוקדמות, כמו למשל הנספחים הברורים לסיפור סיני שהיום מופיעים באמצע ספר במדבר (במדבר ה–י). עם זאת, כפי שמנחם הרן כתב לפני שנים רבות, חיבורים מרובי מגילות שכאלה היו חריגים בעולם העתיק.[18]
חוקרי מקרא יכולים להפיק תועלת רבה מן הידיעה אם הטקסט של המקורות שהם מציעים שהתקיימו בעבר היה יכול להיכתב על גבי מגילה אחת. השאלה גדולה עוד יותר לאור העובדה שמגילות ים המלח נכתבו בכתב קטן בהרבה מהכתב שבו נהגו לכתוב בתקופת הברזל ובתקופה הפרסית, ומשום כך יש להניח שבאופן יחסי הן הכילו הרבה יותר טקסט ממגילות מתקופות קדם־הלניסטיות.
עלינו לשקול את האפשרות שהשינוי הגדול בצפיפות הכתיבה, שהתרחש אי שם בסוף התקופה הפרסית או בתחילת התקופה ההלניסטית, הוביל לקיבוצם של אוספים שנכתבו במקור במגילות נפרדות למגילה בודדת.[19] ייתכן שקורפוסים של מסורות קשורות, שנכתבו במגילות נפרדות עד לסוף התקופה הפרסית (למשל מזמורי תהילים או הנבואות המיוחסות לישעיהו או לירמיהו), צורפו ונכתבו יחד (בכתב קטן יותר) על גבי מגילות בודדות גדולות יותר האופייניות לתקופה ההלניסטית.[20]
גישת המגילות
עושר המידע על מגילות עתיקות שיש בידינו מאפשר לאסוף, למדוד ולהשוות מגילות ספרותיות מתקופות וממקומות שונים, ואני וחוקרים נוספים כבר עוסקים בכך.[21] לעבודה על מה שאפשר לכנות "גישת מגילות היסטורית־חומרית" למקרא יש פוטנציאל גדול להעשיר בעתיד את חקר המקורות והתהליכים שהובילו להיווצרות התורה וחיבורים מקראיים חשובים אחרים.[22]
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
11 במאי 2023
|
עודכן לאחרונה
11 ביוני 2023
מאמר זה הוא תרגום של "What Ancient Scrolls Teach Us about the Torah’s Formation" שפורסם במקור על ידי TheTorah.com במאי 2022. תורגם על ידי ALE.
סקירה מצוינת של הכלים והחומרים שעמדו לרשות הסופרים בעת העתיקה אפשר למצוא כאן:
Philip Zhakevich, Scribal Tools in Ancient Israel: A Study of Biblical Hebrew Terms for Writing Materials and Implements (Grand Rapids: Eerdmans, 2020).
לסקירה רחבה יותר של המחקרים בנושא זה ראו את מאמרי:
David M. Carr, “Rethinking the Materiality of Biblical Texts: From Source, Tradition and Redaction to a Scroll Approach,” ZAW 132 (2020): 594–621.
הערות 1 ו־3 (עמ' 594–595) מפנות למספר חוקרים שכבר תרמו תרומות חשובות למחקר היווצרות התנ"ך לאור מחקרים ארכיאולוגיים של מגילות עתיקות.
להשלכות נוספות ראו:
Carr, “Rethinking the Materiality of Biblical Texts,” 604–619.
מונח זה נטבע בהשפעת המונח "עיבוד באמצעות הקדמה" ששרה מילסטיין טבעה והדגימה יפה בספרה:
Sara J. Milstein, Tracking the Master Scribe: Revision Through Introduction in Biblical and Mesopotamian Literature (New York: Oxford, 2016).
ראו:
Chloé Ragazzoli, Scribes: Les artisans du texte de l’Égypte ancienne (1550–1000) (Paris: Les belles lettres, 2019), 98.
אם סופר ביקש להוסיף חומר חדש לתחילת טקסט או באמצעו היה עליו לכתוב מחדש את הטקסט כולו כדי לייצר טקסט אחיד ויפה. אומנם מוכרים מקרים שבהם נוספו מילים או משפטים בשוליים או בין השורות במגילות, אבל שינויים מעין אלה מצומצמים בהיקפם ובטיבם. נוסף על כך, לא היה מקובל להדביק פיסת קלף או פפירוס חדשה לתחילת מגילה, כנראה מסיבות אסטתיות. לסקירה של דוגמאות לחיבור ולהדבקה משניים מסוג זה ראו:
Idan Dershowitz, The Dismembered Bible: Cutting and Pasting Scripture in Antiquity, FAT 134 (Tübingen: Mohr Siebeck, 2021).
כפי שעולה בבירור מהדיון אצל דרשוביץ, אפילו הסקירה המקיפה שערך העלתה מספר קטן בלבד של דוגמאות עתיקות לכך. אפילו המקרים הבודדים האלה נאספו מאזורים שונים מאוד (מצרים העתיקה, מצרים ההלניסטית, קומראן). המקרים שניתן להשוות למנגנון העריכה אותו מתארות גישות המקורות בנות זמנינו, אינם למעשה "כתבי קודש" וגם לא עתיקים; במסגרת הדיון של דרשוביץ הם "מקבילות מודרניות".
המונח "עור חיה מעובד" משמש כאן לציון מגילות עשיות עור במקום המונח המוכר "קלף". זאת משום שתהליך הכנת הקלף – סוג ספציפי של חומר לכתיבה העשוי מעורות מעובדים של חיות – הומצא רק במאה השלישית לפני הספירה. להרחבה בעניין זה ולשיטות שבהן הכינו מגילות מעור חיות, ראו:
Ira Rabin, “Material Analysis of the Fragments,” in Gleanings from the Caves: Dead Sea Scrolls and Artefacts from the Schøyen Collection, ed. Torleif Elgvin, Kipp Davis, and Michael Langlois, LSTS 71 (London: Bloomsbury T&T Clark, 2016), 61–71; Ira Rabin, “Building a Bridge from the Dead Sea Scrolls to Mediaeval Hebrew Manuscripts,” in Jewish Manuscript Cultures: New Perspectives, ed. Irina Wandrey, Studies in Manuscript Cultures 13 (Berlin: DeGruyter, 2017), 309–322 (at 310–313).
בדרך זו הפרק נותן משנה תוקף לחוקים, המשפטים והתורות הכתובים לאורך ויקרא א–כה. דבר דומה מתרחש לקראת סוף ספר דברים (פרק כח).
לסקירה עדכנית ראו:
see Julia Rhyder, Centralizing the Cult: The Holiness Legislation in Leviticus 17–26, FAT 134 (Tübingen: Mohr Siebeck, 2019), 42–43 (especially note 68).
הערת העורך: בעניין תופעה זו ראו:
Zev Farber, “The Resumptive Repetition (Wiederaufnahme),” TheTorah (2013).
ראו:
Karel van der Toorn, Becoming Diaspora Jews: Behind the Story of Elephantine, ABRL (New Haven: Yale University Press, 2019), 65 (also p. 76).
תהילים א ב־ QS IX:26b–XI:22לעומת 4QOtot, QSdVIII:10ff.
התרגום לעברית נערך בידי צוות האתר מתוך תרגום המחבר לאנגלית. למקור ראו:
Jacques Monfrin, “Preface,” in Mise en page et mise en texte du livre manuscrit, ed. Henri-Jacques Martin and Jean Vezin (Paris: Editions du Cercle de la librairie-Promodis, 1990), 9–14.
הגבלה דומה של גודל הדף מצויה גם במדיומים שונים לפרסום ספרים בימינו, כמו קוראי ספרים אלקטרוניים (למשל, קינדל), זאת על אף שמבחינה טכנולוגית אפשר לבנותם בקלות מכשירים גדולים יותר. לסקירה של הגידול המהיר בגובה הממוצע של גברים במאה השנים האחרונות, בייחוד בקרב גברים אמידים בצפון אמריקה ובאירופה, ראו:
Frederick Wu, et al. “A Century of Trends in Adult Human Height,” Elife 5 (2016). Doi: 10.7554/eLife.13410.
סקירה ראשונית זו (טרם פורסמה) כללה 120 מגילות מצריות מתקופת הברונזה שעליהן טקסטים ספרותיים הנמנים בסקירות המקובלות של ספרות מצרית מתקופת הברונזה לפי אגיפטולוגים. אני מתייחס לסיווג המקובל ל"ספרות" בסקירות שונות, החל משנת 1950, אצל פוסנר:
Georges Posener, “Les richesses inconnues de la littérature Egyptienne (recherches littéraires I), Revue d’ égyptologie 6 (1950): 27–48,
וכן בדיונים הרבים שנערכו מאז בעניין הקטגוריה "ספרות" במצרים ובשאלה מה ראוי לכלול בה. ראו בייחוד:
Richard B. Parkinson, “Teachings, Discourses and Tales from the Middle Kingdom,” in Middle Kingdom Studies, ed. Stephen Quirke (Surrey: SIA Publishing, 1991), 91–122; Verena M. Lepper and Roland Enmarch (eds.), Ancient Egyptian Literature: Theory and Practice (Oxford: Oxford University Press, 2013).
מסקנתי הראשונית היא ששום מגילה אינה ארוכה מ-8–10 מטרים. למעשה האורך של כולן מלבד שמונה הוא ארבעה מטרים או פחות.
ליישום של רעיון קיומן של מגילות "דלוקס" שבהן שוליים רחבים, כתב יפה, מעט תיקונים או ללא תיקונים ו/או גודל גדול מהרגיל (שנוצרו במקור בלימוד הספרות היוונית הקלאסית) בהקשר של מגילות קומראן ראו את ספרו החשוב של עמנואל טוב:
Emanuel Tov, Scribal Practices and Approaches Reflected in the Texts Found in the Judean Desert, STDJ 5 (Leiden: Brill, 2004), 124-129.
ספר זה ומאמריו של טוב בנושא הם מקור חשוב לפיתוח "גישת המגילות" הנוכחית להסבר היווצרות המקרא.
מחשבות ראשוניות בכיוון זה מופיעות כבר אצל מנחם הרן, "גודלם של ספרים במקרא והיקפם של ספרי תורה ונביאים: היבטים פליאוגרפיים וקומפוזיציוניים בסידור האסופה המקראית", תרביץ 53 (1984): 329–352. הערת העורך: ראו גם את הדיון אצל איליין גודפרנד, "מדוע התורה מחולקת לחמישה ספרים", התורה (2018).
הרן, "גודלם של ספרים", בייחוד עמ' 329–330.
בעניין שינוי זה ראו:
Drew Longacre, “Comparative Hellenistic and Roman Manuscript Studies (CHRoMS): Script Interactions and Hebrew/Aramaic Writing Culture,” Comparative Oriental Manuscript Studies 7 (2021): 7–49 (at 22).
אסף גייר ואני מנהלים פרויקט שנועד להוסיף לחקור את השינוי הזה, ודוח ראשוני של הממצאים הוצג בכנס השנתי של החברה לספרות המקרא (JBL) בשנת 2022 כהרצאה:
"Use of Digital Imaging Software to Determine Shifts in Script Density Distribution in Egyptian and Levantine Scrolls"
חוליו טרבולה, עמנואל טוב, מיקה פיונן ונתן מסטניאק זיהו בתרגום השבעים ובכתבי היד מקומראן ראיות המלמדות שייתכן שחלק מספרי המקרא (שמואל–מלכים, ירמיה, ישעיה, תהילים) חולקו לקטעים ארוכים שנכתבו במגילות נפרדות גם בתקופת בית שני. ראו:
Julio Trebolle,”Samuel/Kings and Chronicles: Book Divisions and Textual Composition,” in Studies in the Hebrew Bible, Qumran, and the Septuagint (FS Eugene Ulrich), ed. Peter W. Flint, Emanuel Tov, James VanderKam (Leiden: Brill, 2006), 96-108; Emanuel Tov, “The Coincidental Textual Nature Of the Collections Of Ancient Scriptures” in André Lemaire (ed.), Congress Volume: Ljubljana 2007 (Leiden: Brill, 2010), 153–169; Mika S. Pajunen, “Perspectives on a Single Authoritative Book of Psalms in the Late Second Temple Period,” JSOT 39 (2014):139-63; Nathan Mastnjak, “Jeremiah as Collection: Scrolls, Sheets, and the Problem of Textual Arrangement,” Catholic Bible Quarterly 80 (2018): 25–44; idem. “The Book of Isaiah and the Anthological Genre,” Hebrew Studies 61 (2020):49–72.
בעניין זה, ראו הערה 1 לעיל.
מאמר זה משמש כדוח ראשוני מפרויקט מחקר מתמשך בעניין השימוש בהיסטוריה החומרית, בייחוד במגילות, בחקר היווצרות המקרא. הצגה ראשונית של הפרויקט ותוצאותיו אפשר לראות כאן:
Carr, “Rethinking the Materiality of Biblical Texts.”
המונח "היסטוריה חומרית" (material history) שימש בעבר לתיאור מחקר ממין זה בספרו של דיוויד סטרן:
David Stern, The Jewish Bible: A Material History (Seattle: University of Washington Press, 2017).
מאמרים קשורים :
