מדוע התורה מחולקת לחמישה ספרים?

חלק א

ספר בחמישה חלקים

אנו נוטים לחשוב על התורה כעל ספר אחד, אך בד בבד רואים בה הרכבה של חמישה ספרים שונים: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים.^[1] ההרכבה הזו מתבטאת גם בצורה גרפית בספר התורה עצמו – בין כל ספר לספר יעמדו תמיד ארבע שורות ריקות (ראו שולחן ערוך יורה דעה סימן רעג).

החלוקה לחמישה ספרים מתקיימת בכל עדי הנוסח השלמים של התורה – נוסח המסורה, הנוסח השומרני ותרגום השבעים.^[2] אצל דתות המקדשות את הטקסט של התורה כמו היהדות, הנצרות והדת השומרונית, החלוקה הזו נתפסת כמובנת מאליה. עם זאת, החלוקה לחמישה ספרים אינה מוזכרת במפורש בשום מקום במקרא. מהי הראיה הקדומה ביותר בידינו לחלוקת התורה לחמישה חלקים?

חמשת חומשי התורה בספרות הבית השני

באגרת אריסטיאס, המתוארכת למאה ה־2 לפנה"ס, (המגוללת את סיפור תרגום השבעים) מוזכרים הספרים ו"הרשימות" (τὰ τεύχη) של היהודים, כלומר התורה נתפסת כקורפוס הכולל יותר מספר אחד; עם זה האיגרת אינה מזכירה את המספר חמש.^[3]

חמישה ספרים

האזכור המוקדם ביותר לחלוקת התורה לחמש מופיע אצל הפילוסוף היהודי־הלניסטי פילון האלכסנדרוני (סביבות 25 לפנה"ס – 50 לספירה), בתחילת ספרו על אברהם. פילון מציין שם כי בתורה יש חמישה ספרים (πέντε βίβλοις). על אף נטייתו המובהקת להציג פרשנות סמלית לפרטים בסיפורי ובחוקי התורה, פילון אינו מנסה לפענח את המשמעות של החלוקה המחומשת הזו.

כמה עשורים אחריו, יוספוס, שמת בשנת מאה לספירה, כותב על מסירותם של היהודים לכתבי הקודש שלהם ומסביר

כי לא רבבות ספרים נמצאו בידינו... רק עשרים ושנים ספרים כוללים את כל כתיבת הזמן ההוא... חמשה מן הספרים הם למשה, ובהם נמצאו החוקים וגם מסורת מבריאת האדם עד יום מותו.^[4]

"הפנטטויך"

השימוש הראשון שאנו מכירים לציון שמה של התורה במילה היוונית Πεντάτευχος, כלומר "פנטטויך" (=חמישה ספרים), מקורו באמצע המאה השנייה לספירה, במכתב של פילוסוף נוצרי גנוסטי בשם תלמי לאישה בשם פלורה:

ראשית עלייך ללמוד שלא כל התורה בחומש משה [Πεντάτευχος] ניתנה על ידי אותו אחד; כוונתי היא שלא (כולה ניתנה) על ידי האל לבדו, אלא יש בה גם מצוות שניתנו על ידי בני אדם.^[5]

יש מידה מסוימת של אירוניה בעובדה שהאזכור הראשון של "חמשת החומשים" של משה מופיע במכתב המערער על מעורבותו של משה בכתיבתם.

מבנים מחומשים בתנ"ך

סיוע קדום נוסף לחלוקה המחומשת של התורה אפשר למצוא במבנים מחומשים אחרים במקרא – ספר תהילים למשל. נראה כי ההסבר הטוב ביותר למבנה המחומש של ספר תהילים הוא הניסיון לחקות את המבנה המחומש של התורה.

חמשת ספרי תהילים

החלוקה המחומשת של ספרי תהילים ברורה מאוד. כל אחד מחמשת החלקים מסתיים במזמור תפילה (פרקים מא, עב, פט, קו, קנ) הנוקט לשון דומה של שבח.

סיום הספר הראשון (תהילים מא:יד)

בָּרוּךְ יְ־הוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֵהָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

סיום הספר השני (תהילים עב:יט)

וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹדוֹ לְעוֹלָם וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ אֶת כֹּל הָאָרֶץ אָמֵן וְאָמֵן.

סיום הספר השלישי (תהילים פט:נג)

בָּרוּךְ יְ־הוָה לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

סיום הספר הרביעי (תהילים קו:מח)

בָּרוּךְ יְ־הוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן הַלְלוּ יָהּ.

המזמור האחרון בספר תהילים, פרק קנ ("הללו אל בקודשו"), אינו ממשיך את סגנון החתימה הזה, אולם המזמור עצמו, החותם את הספר כולו, קורא ליושבים בשמיים ובארץ להתלוות אל שירת התשבחות לאל בבית המקדש.

פסוקי החתימה של ספרים 4-1 בתהילים הם הפסוקים היחידים בספר עם המילה "אמן" ועל כן נראה שנוספו בשלב מאוחר יותר לפרקים המקוריים על מנת לחלק את הספר לחמישה חלקים.^[6] יש לציין עם זאת שהתוספות הללו נוספו כבר לנוסח עתיק של המקרא בעברית, שעמד בפני המתרגם היווני במאה ה־3 לפנה"ס.

גם חז"ל ראו קשר בין החלוקה המחומשת של תהילים לחלוקה המחומשת של התורה. כך מצאנו במדרש תהילים (מדרש "שוחר טוב"):

משה נתן חמשה חומשי תורה לישראל, ודוד נתן חמשה ספרים שבתהלים לישראל

ספרים נוספים המחולקים לחמש

ספר משלי ניתן אך הוא לחלוקה מחומשת, על בסיס הכותרות המופיעות לאורך הספר.^[7] הרב מרטין שמואל כהן, רב קהילה וחוקר מקרא, מוצא חלוקות מחומשות בעוד ספרי מקרא. בספר איוב יש חמישה דוברים מלבד אלוהים. כמו כן בתוך חלק "הכתובים" של התנ"ך יש תת קבוצה מובחנת בשם "חמש מגילות", אולם יש לציין שהחלוקה הזו נולדה בימי הביניים.

מסכת אבות במקורה מורכבת גם היא מחמישה חלקים, אלה הפרקים.^[8] אחד מחיבורי הברית החדשה, הבשורה על פי מתי (מתוארך למאה הראשונה לספירה), מחולק גם הוא על פי חלוקה מחומשת, ויש שהסבירו שהדבר קשור בחלוקה המחומשת של התורה.^[9]

סיכומו של דבר: התורה הייתה מחולקת לחמישה חלקים כבר בימי בית שני, וספרים אחרים חיקו את החלוקה הזו. אז מה הסיבה לחלוקה הזו מלכתחילה?

חלק ב

אילוצים טכניים

יש שהציעו כי בימי קדם כתיבת ספר תורה באורך מלא הייתה בלתי ישימה מבחינה טכנולוגית. ספר בראשית (הארוך בספרי התורה) משקף את הטקסט הארוך ביותר שאפשר היה לכתוב אז על גבי מגילה אחת. אולם ההצעה הזו נראית שגויה. כפי שציין מנחם הרן, ספר דברי הימים – שבעבר נחשב לספר אחד – ארוך בכרבע מספר בראשית ובכל זאת נכתב כולו על מגילה אחת.^[10]

עמנואל טוב כותב כי קשה לדעת מה היה האורך המרבי האפשרי לכתיבה על מגילה אחת בתקופת כת קומראן. הוא מונה שבע מגילות ממגילות מדבר יהודה שנראה ששילבו בתוכן שני חומשים או למעלה מזה אך מודה שהתפרים המחברים בין הספרים לא השתמרו, ועל כן ההכנסה של יותר מחומש אחד לתוך מגילה אחת נשארה בגדר השערה בלבד.^[11] אם כן, האילוץ הטכני של אורך המגילה המרבי הוא הסבר אפשרי לפיצול התורה ליותר מספר אחד, אך אינו מסביר את החלוקה המחומשת שלה.

נוחות הקריאה

אחרים הציעו כי התורה חולקה לכמה מגילות כדי להקל על הקריאה והלימוד בה.^[12] ההסבר הזה מתקבל על הדעת, אולם אין בו די כדי להסביר את החלוקה לחמש. חשוב להזכיר שלחלוקה המחומשת של התורה אין קשר לאורך הספרים והראיה היא חוסר האיזון המובהק שבין אורכי הספרים:

אם החלוקה אכן נבעה ממגבלות של אורך נצפה לקבל חמש יחידות ספרותית באורך דומה, ולא כן הוא.

משמעות רעיונית

חלוקת התורה לחמישה ספרים הייתה ככל הנראה "חלוקה יזומה מלכתחילה... הנושאת בחובה משמעות רעיונית", בלשונו של הרן.^[14] במילים אחרות כבר מלכתחילה "תוכננה" התורה כיצירה בחמישה חלקים. טענה זו מסבירה טוב יותר את הבדלי האורך שבין הספרים ואת ההבדלים הסגנוניים שבין הספרים שנזכיר בהמשך. אבל למה דווקא החלוקה הזו? מקום טוב להתחיל את התשובה יהיה בהבחנה המובהקת בין ספרי בראשית ודברים, ובהשוואה לשאר הספרים.

ספר בראשית מגולל את ההיסטוריה הקדומה של בני ישראל; בתחילה מנקודת מבט אוניברסלית, ולאחר מכן בהתמקדות במשפחה ובבית האב הנחשבים ל"אבות המייסדים" של עם ישראל. התיאור הזה מצדיק את העמדת בראשית כספר בפני עצמו.^[15] השימוש במילה "עם" ביחס לישראל מופיע לראשונה רק בשמות א:ט, וצורת ההתייחסות הזו היא למעשה ביטוי להתגשמות ההבטחות הרבות שניתנו לאבות בספר בראשית.^[16]

בקצה השני עומד ספר דברים, המוצג כנאום הפרידה של משה, ופותח במילים: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה". דורות של חוקרים הוכיחו את המקור והסגנון הייחודים של הספר בהשוואה לארבעת הספרים האחרים.

שלושת הספרים האמצעיים?

ההיגיון לחלוקת התורה לבראשית ולדברים נראה מובן,  אולם מה בנוגע לשלושת הספרים האחרים? עלינו להודות כי ההבחנה הספרותית ביניהם אינה מובהקת, שהרי הם עוסקים בנושאים חופפים רבים. בכל שלושת הספרים קיים עיסוק ברעיונות ובדינים של פולחן, וכל שלושת הספרים מתרחשים, לפחות בחלקם, במדבר סיני. ברוך שוורץ מציין כי כל הפרקים שבין שמות כה ובמדבר י מהווים "רצף סיפורי אחד ארוך שאפשר לכנות 'חניית המשכן בסיני'."^[17]  

עם זאת, גם בתוך הרצף הספרותי הזה אפשר לזהות קווי גבול ברורים המלמדים ששלושת הספרים האמצעיים מהווים מעין חיבורים עצמאיים עם הקדמות וחתימות משלהם.

יעקב מילגרום טען כי כל אחד מהספרים הללו עוסק בתמה מרכזית אחרת:

שמות – מתאר את בנייתם של כלי הפולחן.

ויקרא – ממיר את "התמונה הסטטית הזו לכדי סצנות של פולחן חי".

במדבר – "ממשיך עם חוקי הפולחן במחנה תוך כדי תנועה".^[18]

ספר שמות: ממצרים למשכן

ספר שמות פותח בסיפורו של הדור הבא אחרי דורו של יוסף בן יעקב, כשעם ישראל גדל ממשפחה לעם. הוא מסתיים בבניית המשכן, רגע לפני מעמד החניכה שלו ושל עבודת הקורבנות. הרשימה הפותחת של הספר, "ואלה שמות בני ישראל היורדים מצרימה" בשמות א:א-ה (המהדהדת את בראשית מו:ח-כז), מתאימה לתוכן הספר. על פי ויליאם פרופ "נראה שהיא חוברה כדי למלא את התפקיד שהיא ממלאת גם עכשיו: לפתוח את הספר השני של התורה ולספק לקוראים שאינם בקיאים בספר בראשית סיכום חיוני של האירועים".^[19]

ספר שמות נחתם בסיומה של בניית המשכן, ביום הראשון לשנה החדשה אחרי היציאה ממצרים (שמות מ:ב), כאשר "כבוד י־הוה מלא את המשכן" (שם שם לה). המילה האחרונה של הספר, "מסעיהם", צופה נכונה את התהליך שיבוא אחר כך, הוא המסע הארוך מהר סיני לארץ כנען.  

ספר ויקרא: חוקים

ויקרא הוא ספר של חוקים הנוגעים לפולחן במשכן שזה עתה הוקם. החלק האחרון של ספר שמות הוא תיאור מפורט של בניית המשכן בידי בצלאל ו אמנים נבחרים (שמות לה:כ-מ:לד), ואילו ספר ויקרא פותח בציווי פולחני הנוגע לכל אחד מבני ישראל (ויקרא ב:א).

הפסוק הראשון של ספר ויקרא הוא הפעם הראשונה שבה י־הוה מדבר אל משה באוהל מועד, משה "נקרא" משם על ידי אל. דניס אולסון מציין כי

"מוקד ההתגלות האלוהית הרם והקבוע שעל ההר העתיק את מקומו... למוקד נייד של התגלות בלב ליבו של העם ההולך במדבר".^[20]

ספר הקדושה – החצי השני של ספר ויקרא

ויקרא פרק כו (פרשת בחוקתי) מתאר בצורה גרפית את הגמול שיינתן על ציות לדברי האל ואת העונשים שיוטלו על הפרת הברית. הפרק מסכם חלק משנה בתוך ספר ויקרא המכונה במחקר המודרני בשם "ספר הקדושה". הפרק הזה מקביל לשמות לג:כ-לג ודברים כח, קטעים אחרים שחותמים קבצי חוק בתורה. הפרק גם חותם את הספר כולו:

^{ויקרא כו:מו} אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְ־הוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה.

אולם ספר ויקרא כולל חלק נוסף, נספח שעוסק בתרומות לעבודת המשכן באמצעים שונים: ערכין, חרמות ומעשרות. החוקרים מציעים כמה הסברים למקום של הפירוט הזה בסוף הספר: הדגשת החשיבות של התרומות לעבודת הפולחן;^[21] יצירת מסגרת ספרותית לספר באמצעות עיסוק בתכנים הדומים לפרק א; סיום ספר ויקרא בנימה חיובית אחרי התיאור הנרחב של פורעניות ואסונות בפרק כו. הפסוק החותם את פרק כז משמש חתימה לספר כולו:

^{ויקרא כז:לד} אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְ־הוָה אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי.

ספר במדבר: המחנה

ספר במדבר, כבר בפתיחתו, שולח את הקוראים למרחב אחר – לא הר סיני כי אם מדבר סיני. הספר מתמקד בעיקר במחנה ובקדושתו, כפי שמודגש בעיקר בפרקים א-ו.^[22] ספר במדבר אינו ממשיך את ויקרא כז, שכאמור עוסק בנדבותיהם של יחידים למשכן.

רצפי העלילה השונים של ספר במדבר מוגדרים על פי המרחב הגיאוגרפי שלהם. פרקים א-י:יא מתרחשים במדבר סיני; מפרק יא פסוק יב ועד פרק כ הסיפורים מתרחשים במקומות שונים – מדבר פארן, מדבר צין, קדש ועוד, ואילו פרקים כא-לו מתארים את מסעותיהם של בני ישראל בעבר הירדן. פסוק החתימה של הספר נוגע רק לחלק האחרון של הספר (פרקים כא-לו) ולא לספר כולו:

^{במדבר לו:יג} אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְ־הוָה בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ.

חלוקות חלופיות

לכאורה זוהי אינה החלוקה היחידה האפשרית של התוכן העומד בין בראשית ודברים. אפשר היה לחלק את הקורפוס לשני ספרים בלבד – הראשון יעסוק בתקופת החנייה של בני ישראל בהר סיני והשני במסעם אל עבר הירדן והלאה. אפשר היה גם לחלקו לארבעה ספרים: אחד בנושא שעבוד ויציאת מצרים, השני לגבי הר סיני, שלישי על המסעות במדבר ורביעי על התקופה בעבר הירדן. ואפשר להציע חלוקות תמטיות אחרות. אם כן אנו נותרים עם השאלה מדוע נבחרה דווקא החלוקה לחמש. האם יכול להיות שהעורך המקראי ראה בחלוקה מחומשת עניין חשוב במיוחד? אם כן, מדוע?

הדגשת החשיבות של ויקרא (בלנקינסוֹפ)

ג'וזף בלנקינסופ מציע כי התורה חולקה בכוונה לחמישה חלקים "ולא למשל לשישה או לארבעה" מכיוון שהיא "הופכת את ספר ויקרא לחוליה מרכזית בתוך החמישייה הזו". המספר חמש נבחר אפוא כי הוא אי זוגי, שכן במקרה כזה, באופן טבעי, תשומת הלב מופנה אל החולייה האמצעית והיא זוכה למנה יתרה של חשיבות.^[23]

ההתמקדות בספר ויקרא מעלה על נס את דיני הפולחן והחוקים האמורים לסייע לישראל להפוך ל"גוי קדוש".^[24] על כן בתקופות קדומות בישראל היה (ובחוגים מסוימים עודנו) ספר ויקרא הספר הראשון ב"תכנית הלימודים" התורנית.

"ואהבת לרעך כמוך" – בדיוק באמצע

יעקב מילגרום ויהודה רדאי העמיקו עוד את "שיטת האמצע" של בלנקינסופ.  לדבריהם הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", ויקרא יט:יח, מהווה את נקודת האמצע המדויקת של התורה כולה.^[25] הכיצד? ויקרא יט פותח בקריאה לבני ישראל – "קדושים תהיו" ולאחר מכן מונה מגוון דרישות פולחניות ומוסריות שנועדו להביא את ישראל לקדושה שכזו. שני הפרקים הסמוכים לפרק הזה מלפנים ומאחור (יח וכ) עוסקים בנושא זהה – מוסר מיני – ועל כן, מציין מילגרום, הם "מבליטים ומדגישים את המרכזיות של פרק יט".^[26]

גם אם נקשה על הדברים ונטען כי החלוקה הרשמית לפרקים ולפסוקים היא מאוחרת יחסית (מתקופת חז"ל ומימי הביניים), החלוקות העתיקות של המקרא ל"סדרים" ולפרשות מורות כי ויקרא יט הוא אכן תחילתו של תת נושא חדש.  

המובחנות של ויקרא יט בהשוואה לפרקים שלפניו ושלאחריו מתבטאת בניסוח שבו נפתח הציווי האלוהי למשה: "דַּבֵּר אֶל כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (וי' יט: ב). הניסוח הכוללני הזה אינו מופיע עוד בשום מקום אחר בספר ויקרא. יתר על כן אין עוד מקום בספר ויקרא שבו הדרישה מבני ישראל לקדושה משמשת כמשפט פתיחה לקטע או מוזכרת בהקשר של דינים שבין אדם לחברו. במקומות אחרים בספר היא משמשת שורת סיום ומוזכרת בהקשרים פולחניים יותר (יא:מד-מה, כ:ז, כא:ז-ח).

לא זו אף זו, המגוון הרחב של החוקים בפרק ונקודות הדמיון שיש בו לעשרת הדיברות מלמדים שהרשימה נועדה להיות טקסט בעל חשיבות ראשונה במעלה. התפיסה הזו משתקפת גם בויקרא רבה (כד:ה מהדורת מרגליות):

תני ר’ חייא מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל. ומפני מה נאמרה בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה. ר’ לוי אמ’ מפני שעשרת הדיברות כלולין בתוכה.

כעת לעניין המבנה של ויקרא יט. הפרק מורכב מ־37 פסוקים, ועל כן החצי השני של פסוק יח נמצא "בדיוק באמצע"; זוהי נקודת השיא בתוך סדרה של ציוויים חברתיים (פסוקים יא-יח), ואחריה מתחיל רצף של "חוקות" שבין אדם למקום.

^{ויקרא יט:יח} וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְ־הוָה.

הפסוק הזה קורא לבני ישראל להגיע לקדושה באמצעות אהבת הרע, רוצה לומר באמצעות חיים של טוב לב ונדיבות. לסיכום, הייחודיות של הפרק הזה בתוך ספר ויקרא, המעטפת של שני פרקים סמוכים העוסקים בתוכן דומה והרכיב החברתי המרכזי שלו המגיע לשיאו בציווי של אהבה, הם חיזוק לתפיסתם של מילגרום ורדאי שטענו שבויקרא יט נמצאת נקודת האמצע המדויקת של חמשת חומשי התורה.  

חלק ג

הסמליות של האות ה"א (כהן)

הרב מרטין כהן, שהזכרנו לעיל, מציג שאלה מתבקשת על ההסבר של בלנקניסופ – אם המטרה היא ליצור חוליה אמצעית־מרכזית באמצעות מספר אי זוגי מדוע חלוקה מחומשת ולא משולשת או משובעת?  

כהן מציע כי ייתכן שהמספר חמש נבחר מסיבות של גימטריה. האות המקבילה בגימטריה למספר חמש היא האות ה"א, אות שבמקרא משמשת לעתים לשינוי שמותיהן של דמויות כדי לסמל מפנה במעמד שלהן ביחס לאל. דוגמה לתופעה הזו היא אברם ושרי ההופכים לאברהם ושרה.

ייתכן גם שהתפיסה של האות ה"א כמעין סימן המסמל את אלוהים נובעת מן הכפילות של האות הזאת בשם י־הוה, או מפני שהיא האות הראשונה במילה "השם" – מילה שפעמיים במקרא ופעמים רבות בחז"ל משמשת כדרך עקיפה לציין את "השם המפורש".^[27]

גימטריה עתיקה?

ייחוס של ערכים מספריים לאותיות האלף-בית מוכר כבר ממקורות מתקופת חז"ל. חוקרים מאמינים כי היא נכנסה למסורת הפרשנות היהודית בתקופה ההלניסטית בהשראת מסורת הפרשנות היוונית. עם זאת, קיימות ראיות מן המקרא ומטקסטים בכתב יתדות של שימוש קדום יותר בגימטריה.

גרשום שלום מציין כי

"השימוש הראשון המוכר לנו בגימטריה מקורו בכתובת הקדשה של סרגון השני (707-727 לפנה"ס), המציינת כי המלך בנה את החומה של דור־סרוקין באורך 16,283 אמות על מנת שתתאים בדיוק לערך המספרי של שמו".^[28]

ישראל קנוהל מציג שורה של דוגמאות המוכיחות שהמקרא אכן השתמש בגימטריה.^[29] הוא כותב כי אין זה צירוף מקרים שמשה חי בדיוק בדור ה־26 אחרי אדם הראשון ושמשה הוא זה שאלוהים נגלה אליו בשם י־הוה, שם שבגימטריה שווה 26. קנוהל סבור כי בכמה וכמה קטעי שירה מקראיים המספר 26 משמש עיקרון מארגן. מלבד זה יש במקרא דוגמאות נוספות של שימוש בגימטריה שקשה להחמיץ. למשל,

• מספר החניכים־לוחמים בפעולת ההצלה של אברהם הוא 318. כבר חז"ל מציינים שהמספר הזה שווה לשמו של עבד אברהם, אליעזר, בגימטריה.^[30]

• הציווי על השבת בעשרת הדיברות פותח במילה "זכור", כלומר באות ז' = המספר שבע.

• לשם "גד" אין משמעות ברורה, אולם כאשר מסתכלים על הערך הגימטריאי שלו, 7, נזכרים שהוא הבן השביעי של יעקב ושלו עצמו היו שבעה ילדים (בראשית כט:לא-ל:יא, מו:טז, במדבר כו:טו-יז).

ברור שכל אלו יכולים להיות צירופי מקרים, אבל לכל הפחות הם מעלים את האפשרות, ואולי אף יוצרים סבירות שכבר המקרא השתמש בגימטריה. אם כן, ייתכן שהניסיון של כהן להסביר את החלוקה המחומשת של התורה בקשר לאות ה"א מוצא סימוכין במקרא.

הגימטריה של המספר חמש: חיזוק נוסף

לקשר שבין 5/ה"א לשם י־הוה אפשר למצוא ראיות נוספות:

• בפסוקים ח-י בתהילים יט, פרק שמזכיר את תורת י־הוה, מוזכר השם המפורש שש פעמים, תמיד בסמיכות (תורת י־הוה, עדות י־הוה וכו'). בין חמישה מן האזכורים הללו יש מרווח של חמש אותיות.^[31]   

• שם י־הוה הוא המילה החמישית גם בפסוק הראשון וגם בפסוק האחרון של ספר ויקרא (א:א, כז:לד). ייתכן שהתחביר המוזר של ויקרא א:א (ויקרא אל משה וידבר י־הוה אליו) קשור בניסיון לשמור על שם י־הוה המילה החמישית בפסוק.

• שם י־הוה הוא גם המילה החמישית בדיבר השלישי, "לא תשא את שם י־הוה אלוהיך לשווא" (שמות כ:ז).

• שם י־הוה הוא המילה החמישית בויקרא יט:יח2, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָ-ה.

חמש אצבעות ויד אלוהית

המספר חמש גם עשוי להזכיר את חמש האצבעות בידו של האדם, האיבר הייחודי ביותר של המין האנושי בהשוואה לכל שאר צורות החיים המוכרות לנו. היד היא איבר של סמכות, ברכה, תפילה, פולחן, הצדעה, שבועה, שמירה, לחימה, ומלאכה, כולן פעולות ייחודיות לאדם.

הסמליות סביב ידו של האדם זכתה לביטויים רבים באמנות דתית, מהחמסה ועד ה"בנדיקטו לטינה" באיקונוגרפיה הנוצרית, ועד המוּדְרוֹת (מחוות סמליות) באמנות הבודהיסטית וההינדואיסטית. הרב גונטר פלאוט הציע כי משה נפטר בגיל 120 מפני שזהו "מספר מושלם, שהרי הוא מובנה בתוך הגוף האנושי. לידיים שלנו יש חמש אצבעות. אם תכפילו אותן תגיעו למאה ועשרים: 1 * 2 * 3 * 4 * 5 = 120. החלוקה המחומשת של התורה הזו עשויה להיות גם היא ביטוי של "השלמות" הזו, ממש כמו שנות חייו של משה.

מרטין כהן הולך צעד אחד נוסף, ומחבר את המספר חמש לחמש האצבעות של "יד אלוהים", איבר המופיע במגוון הקשרים מקראיים:

המכה החמישית – בתיאור מכת הדבר, המכה החמישית, משה מצווה להתריע בפני פרעה כי "הִנֵּה יַד-יְהוָה הוֹיָה, בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה" (שמות ט:ג). כאן אנו רואים את הקשר שבין המספר חמש ובין יד י־הוה וכן את הפועל המשונה מאוד – עם שתי ה"א – "הויה". אחרי "במקנך אשר בשדה" מוזכרים חמישה מינים נוספים: "בַּסּוּסִים, בַּחֲמֹרִים, בַּגְּמַלִּים, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן". הקשר שבין המספר חמש, בין היד ובין האות ה"א גלוי לעין. יד י־הוה מוזכרת בצורה דומה גם במכות אחרות.^[32]

נבואה – בספר יחזקאל, חוויית הנבואה נתפסת כנובעת מן המגע של "יד י־הוה" בנביא.

^{יחזקאל א:ג} הָיֹה הָיָה דְבַר יְ־הוָה אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד יְ־הוָה.^[33]

השגחה – בתקופה שיבת ציון ההשגחה האלוהית על בני האדם מתוארת כ"יד אלוהים" המונחת עליהם:

^{עזרא ח:כב} כִּי בֹשְׁתִּי לִשְׁאוֹל מִן הַמֶּלֶךְ חַיִל וּפָרָשִׁים לְעָזְרֵנוּ מֵאוֹיֵב בַּדָּרֶךְ כִּי אָמַרְנוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר יַד אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל מְבַקְשָׁיו לְטוֹבָה וְעֻזּוֹ וְאַפּוֹ עַל כָּל עֹזְבָיו.^[34]

הדימוי של התורה כידו של אלוהי ישראל מסתדר עם התיאור של שני לוחות הברית "הכתובים באצבע אלוהים". ייתכן גם שהדימוי של שני לוחות, שעל כל אחד מהם חמישה דיברות, מסמל את שני ידיו של האל. ^[35]

בתקופה מאוחרת יותר, כאשר המחשבה על י־הוה (היהודי) או ה"אב" (הנוצרי) בצורה של דמות אדם מלאה הפכה לעניין בלתי מקובל, נוצר המוטיב האמנותי של "יד האלוהים". הדימוי של יד אלוהית רומז גם לנוכחות של האל וגם לסמכותו וכוחו.  

בדת שעל לוחותיה חרוט האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" ייתכן שהמבנה המחומש של התורה שימש כייצוג מתוחכם של יד האל, כלומר של הנוכחות האלוהית בעולם. אם כן ייתכן שהתורה חולקה לחמש כדי לומר לנו שידו של אלוהי ישראל – סמל של התגלות והשגחה – לא נחה רק על הכהנים והנביאים אלא על כלל האומה שזכתה לה.