לחסות בצל האל גם מחוץ לחומות המקדש—תהילים כז

הדובר בתהלים כז מביע את שאננותו לנוכח האויב, מתוך בטחון שיזכה לעזרת האל ולהגנתו:^[1]

^{תהלים כז:א} לְדָוִד יְ־הוָה אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא יְ־הוָה מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד.

הדובר חש ביטחון אפילו כאשר עולה עליו צבא, היות שאלוהים משמש לו מקלט ומעוז חייו:

^{תהלים כז:ב} בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי צָרַי וְאֹיְבַי לִי הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ. ^כז:ג אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ.

תפיסת האל כמקלט מפני האויב רווחת בתהלים.^[2] בטקסט חוזרת לעתים קרובות תפילתו של הדובר לאלוהים שיילחם עבורו באויב. אולם בתהלים כז המשורר מבקש לפגוש את אלוהים בהיכלו:

^{תהלים כז:ד} אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת יְ־הוָה אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית יְ־הוָה כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְ־הוָה וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ.

המקדש אינו רק אתר לפולחן דתי. הוא גם מקום מקלט, המקום שבו מספק אלוהים מחסה והגנה מפני אויבים:

^{תהלים כז:ה} כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי.^[3]

בסוכֹּה ואוהלו של אלוהים נישא המשורר מעל אויביו, וצובר ביטחון הנשמע היטב בזבחי התרועה שהוא מעלה:

^{תהלים כז:ו} וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה לַי־הוָה.

במזמור, הן אלוהים, הן המקדש משמשים כמקלט למשורר.

הצימוד בין אלוהים למקדש כמחסה בספר תהלים

גם במקומות אחרים בתהלים נמצא שילוב דומה של נושאים. לדוגמה, בתהלים סא:

^{תהלים סא:ד} כִּי הָיִיתָ מַחְסֶה לִי מִגְדַּל עֹז מִפְּנֵי אוֹיֵב. ^סא:ה אָגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים אֶחֱסֶה בְסֵתֶר כְּנָפֶיךָ סֶּלָה.

השורש חס"ה/י, החוזר במילים המסמנות מקום מקלט – מַחְסֶה (פס' ד) ואֶחֱסֶה (פס' ה), קושר את שני הפסוקים מבחינה נושאית ומבחינה לשונית. בכך, הוא כורך את בקשת הדובר למקלט עולמים במקדש יחד עם התפיסה שאלוהים עצמו הוא מקלט.

תהלים נב ותהלים פד קושרים נושאים אלו זה לזה באמצעות יצירת ניגוד בין המבקשים את הגנת אלוהים במקדש לעומת מי שאינם מבקשים זאת. כך בתהלים נב:

^{תהלים נב:ט} הִנֵּה הַגֶּבֶר לֹא יָשִׂים אֱלֹהִים מָעוּזּוֹ וַיִּבְטַח בְּרֹב עָשְׁרוֹ יָעֹז בְּהַוָּתוֹ. ^נב:י וַאֲנִי כְּזַיִת רַעֲנָן בְּבֵית אֱלֹהִים בָּטַחְתִּי בְחֶסֶד אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד.

בדומה לכך אומר הדובר בתהלים פד:

^{תהלים פד:יא} כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹהַי מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע. ^פד:יב כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן יְ־הוָה אֱלֹהִים חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן יְ־הוָה לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים. ^פד:יג יְ־הוָה צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ.

מזמורי תהלים אלו מציגים אפוא את תפיסות האלוהים כמחסה והמקדש כמחסה כרעיונות נרדפים ומקבילים זה לזה.

מקלט פיזי או מטפורי?

דורות של מתפללים שחיו בהעדר מקדש בנוי שרו את המזמורים האלה. הם פירשו כמובן מאליו את דימוי המחסה באופן מטפורי: בדיוק כשם שתיאורים של אלוהים כמחסה אינם מילוליים, כך גם מגורים בבית האל אינם מתייחסים בהכרח לשהייה במיקום מוחשי.

אולם בתקופת חיבור המזמורים המקדש היה מקום פיזי ששימש כמרכז הפולחן. כלומר לדימוי זה הייתה, סביר להניח, משמעות מילולית. לפיכך, חוקרים עוסקים בחיפוש אחר ההקשר בחיי היום יום של העת העתיקה שיסביר את התפתחות תפיסת המקדש והאל כמקומות מפלט.

מזמורי תהלים למבקשי המקלט?

לדעתו של בן ציון דינור (1884–1973), ההיסטוריון ששימש גם כשר החינוך והתרבות, מזמור כז נועד להאמר מפי רוצח בשגגה המבקש להיכנס לאחת מערי המקלט (במדבר לה; דברים יט:א–יג).^[4]

חוקרים נוספים מצביעים על ראיות לכך שהיה ניתן להימלט אל מזבח אלוהים כדי להימנע מעונש. ספר הברית (שמות כא–כג) רומז ככל הנראה למנהג זה:

^{שׁמות כא:יד} וְכִי יָזִיד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת.

במקרה זה, רוצחים במזיד נלקחים מעם מזבח אלוהים, אליו הגיעו לבקש מפלט שלא כחוק.

מקלט במקדש לעומת אלוהים כמקלט

הבעיה העומדת בפנינו, כפי שציין חוקר המקרא ברוורד צ'יילדס (1923–2007), היא שאם נפרש כל אזכור של אלוהים כמחסה בתהלים כהתייחסות למוסד משפטי כל כך ספציפי, "נמתח את הראיות באופן מלאכותי".^[5] מלבד תהלים וקובצי החוקים, הראיות המקראיות היחידות למוסד משפטי זה מגיעות מסיפורים על נסיונות כושלים למצוא מקלט. כך לדוגמה, אחרי נסיונו הכושל לתפוס את כס המלוכה נאחז אדוניה בן דוד בקרנות המזבח:

^{מלכים א א:נא} וַיֻּגַּד לִשְׁלֹמֹה לֵאמֹר הִנֵּה אֲדֹנִיָּהוּ יָרֵא אֶת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה אָחַז בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר יִשָּׁבַע לִי כַיּוֹם הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אִם יָמִית אֶת עַבְדּוֹ בֶּחָרֶב.

אדוניה הורחק מן המזבח ושוחרר בתנאי שלא ימרוד עוד, אולם בסופו של דבר הוצא להורג (מלכים א א:נא; ב:ג–כה).

אחד מבני בריתו, יואב, נהרג לרגלי המזבח שאליו נמלט, משום ששלמה דחה את בקשת החנינה שלו (מלכים א ב:כח–לא). גם לנחמיה ניתנה העצה לבקש מקלט במקדש כאשר חייו היו בסכנה אולם הוא סרב משום שסבר שהעצה היא מלכודת שמטרתה להביא אותו לחלל את המקדש (נחמיה ו:י–יג). כלומר, אין די ראיות לביסוס הטענה שהמקלט כמוסד משפטי הוא שהעניק השראה לחיבור מזמורי תהילים העוסקים במקדש כמחסה.

מפלט זמני לעומת מחסה קבוע

ביסודו של דבר, התפיסה הרווחת בספר תהלים רואה במחסה במקדש הסדר של קבע; כך למשל הדובר במזמור כז מביע את רצונו לשבת בבית האלוהים "כל ימי חיי".^[6] עם זאת, אין בידינו כל ראיה לנוהג של מציאת מקלט משפטי קבוע במקדש.

במקום לחפש הסברים משפטיים למוטיב של אלוהים והמקדש כמקלט, עלינו לבחון כיצד תפסו במזרח התיכון הקדום את המפגש עם האלוהות במקדש.

הנחת צלמית של הסוגד לפני האל

הסוגדים לאל במסופוטומיה נהגו להניח צלמיות בדמותם שלהם במקדש, כדי לבסס את נוכחותם הקבועה לפני האל. למנהג זה נמצאו דוגמות באתרים שונים כגון אשנונה, ניפור, גירסו ומארי; אחד הממצאים המפורסמים ביותר הוא צלמית של מלך אשור, אשורנצירפל השני (מלך 883–859 לפנה"ס), שהופקדה במקור במקדש של האלה אשתר. המאפיין המשותף לכל הצלמיות הללו הוא עיניים מביטות לפנים, כך שבמקור מבטן היה נעוץ בפסל האל שלפניו הונחו.

חלק מן הממצאים הקדומים ביותר, מן השנים 3700–3500 לפני הספירה, מגיעים מתל בראכּ, ומכונים לרוב (ובמידה מסוימת באופן מטעה) "צלמיות עיניים", כיוון שהם מורכבים מעיניים מפורטות במיוחד על רקע גוף פשוט מאוד.

חפצים אלו מעידים כי הם נוצרו מתוך מחשבה על מפגש המבטים המדומיין בין הסוגדים המיוצגים בצלמיות ובין האל. נוסף על סימול נוכחותם המתמדת של הסוגדים במחיצת האל, הצלמיות נועדו לוודא כי נוצר "קשר עין" בין המאמין הסוגד לבין האל.

מילים במקום צלמיות

אין כל ראיה כי הישראלים עשו שימוש בצלמיות מעין אלו, כך שלא סביר שבעלי המזמורים התייחסו לחפצים חומריים מקבילים להם. אלא, המשוררים הביעו תחושות זהות דרך מילים. כשם שצלמיות מגלמות שילוב של הרצון לנוכחות קבועה במקדש עם המפגש החזותי עם האל, כך עושה ספר תהילים שימוש בשירה להביע רעיון זהה.^[7]

בקשת פני האל

ואכן, הדובר בתהלים כז, לא מבקש רק להתגורר במקדש האל ולחזות בנועם האל (פס' ד), אלא מתפלל גם לראות את פניו:

^{תהלים כז:ח} לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ יְ־הוָה אֲבַקֵּשׁ. ^כז:ט אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ עֶזְרָתִי הָיִיתָ אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי.^[8]

בדומה לכך, תהלים סג קושר בין תיאור ראיית האל במקדש – כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ (פס' ג), למציאת "עֶזְרָתָה", סיוע, " בְצֵל כְּנָפֶיךָ" (פס' ח).^[9]

המילים, כמו הצלמיות, מייצרות מציאות שנעה בין המוחשי למטאפורי. מחד גיסא, מי שהפקידו צלמיות מנחה של עצמם או קראו מזמורי תהלים הבינו את המרכיב הבדיוני שביצירת נוכחות קבועה במקדש ומציאת מקלט של קבע בו. מאידך גיסא, הן המילים, הן הצלמיות מתייחסות לפעולות דתיות שהתרחשו באתרים פיזיים וספציפיים ולרגשות אמיתיים בהחלט שהן חוללו. המילים והצלמיות, כל אחת בדרכן, הביעו את הרצון להרחיב התנסויות אלו אל מעבר לרגע הקונקרטי ולאפשר להן להמשיך לרחף בחלל האוויר גם לאחר שעזב המתפלל את המקדש.

מעבר פתאומי אל תוך המקדש

ראוי להבחין שמזמור כז פותח בדובר המבכה את מתקפת האויב מחוץ למקדש, אולם כאשר הוא מתחיל לשבח את האל, המיקום שלו משתנה לפתע ואנו מוצאים אותו מזמר וזובח בתוך אוהלו של האל:^[10]

^{תהלים כז:ו} וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה לַי־הוָה.

המעבר מקינה לשבח, מחוץ המקדש לתוכו, הוא גם מעבר מסכנה לביטחון. מעשי השבח והזבח, ההודאה וההודיה על ההצלה מן האויב בריש גלי מדגישים את תחושת הביטחון במקדש.

הדובר לא נשאר במקדש לשהייה של קבע, אולם הבקשה לשבת בבית האל "כל ימי חיי" (פס' ד) והרצון לראות את פני האל ולהראות לו את פני המבקש (פס' ז–ח) מאפשרים לו לשאת עימו את תחושת ההקלה הזו אל מעבר לרגע המסוים של השבח; תחושת ההקלה המתמשכת הזו היא שהופכת למעשה להרגשה שהמקדש מהווה מחסה של קבע.

תהלים כז: אז והיום

נהוג לאמר את מזמור כז בכל תקופת הימים הנוראים בנוסח התפילה האשכנזי של ימינו, החל מא' באלול ועד תום שמיני עצרת בכ"ב בתשרי. אף שהמנהג חדש למדי, הוא עורר מחשבות רבות על הזיקות שבין הטקסט המקראי והתמות הדתיות של התקופה הזו בלוח השנה היהודי.^[11] כשלעצמו, אין במזמור תהלים זה כל עדות לכך שבתקופת המקרא נעשה בו שימוש בחג כלשהו, ועוד פחות מכך שהיה לו קשר כלשהו לחגי החודש השביעי בלוח השנה העברי.

במקום זאת מאפשר לנו תהלים כז הצצה אל היבט אחד של מה שאפשר לכנות "תיאולוגיית המקדש" של המקרא. המקדש היה החלל הפיזי שהעניק מקום להתגלמות דמות האל כמגן ומושיע. איש או אישה הנתונים בצרה ייחלו להימצא במקדש, משום שהמקדש היה המקום שאליו יגיעו להודות על הצלתם. אדם כזה קיווה שהמפגש הטעון רגשית שהתרחש בינו ובין האלוהות יתארך וימשיך גם מחוץ לקירות המקדש ומעבר לפרק הזמן הקצר שבו נשא שם את תודתו.