בתקופה שלאחר הגלות נערך ספר דברים, המיוחס למשה רבינו, והוא מדבר על חורבן יהודה והגלות כמציאות קיימת ("כיום הזה", דברים כט:כז). בד בבד הוא גם מנחם את העם ומבטיח שבאחרית הימים ישראל ישובו אל אלוהיהם, הוא בתגובה ימול את ליבם וכך הברית לא תופר עוד לעולם.

הר גריזים נזכר במקרא כהר הברכה וממלא תפקיד חשוב במסורת השומרונית. אולם במסגרת פולמוס שהחל לפני כאלפיים וחמש מאות שנה, המסורת היהודית דוחקת הצידה את ההר ואת השומרונים עצמם.

אנו נוטים להתייחס לויקרא כו ולדברים כח כאל שתי פרשיות ארוכות שעניינן אחד, "פרשיות הקללה". עם זאת השוואה מדוקדקת ביניהן חושפת כמה וכמה הבדלים מהותיים ומפתיעים.

לממלכת ישראל היתה ברית ווסלים עם אשור שחייבה אותה לאהוב את המלך אשורבניפל. "אהבה" זו כללה דרישות משפטיות וכן סעיף עונשין. ההקשר הזה מסביר היטב את הציווי על ישראל "ואהבת את ה' אלוהיך" המופיע בספר דברים, אולם מה בדבר אהבת ה' לישראל?

על פרשנות לא מסורתית של "ארמי אובד אבי" מימי הביניים ועל המאבק נגדה.

פרשנות חז"לית קדומה קשרה את קללת אכילת הילדים (ויקרא כו:כט; דברים כח:נג-נז) עם תיאור החורבן הבבלי של ירושלים באיכה (ב:כ ; ד:י) וחורבן בית המקדש השני בידי הרומאים. אולם בימי הביניים פרשנים יהודים מפחיתים מחשיבותו של הקשר הזה. הסיבה לכך עשויה להיות נעוצה בהתפתחות הפרשנות הנוצרית למקרא במאה ה -12.