תושבי מסופוטמיה הקדומה נהגו להניח צלמיות מנחה בדמות עצמם לפני האל, בניסיון לייסד עימו קשר קבוע. מזמור כז מייצג את החלופה הישראלית לנוהג זה: הדובר מבקש לראות את י־הוה פנים אל פנים באמצעות מילים, ולא פסלים, כדי להעניק למתפלל מחסה בצל האל; מחסה שיעמוד על תילו גם לאחר היציאה מן המקדש.
