תושבי מסופוטמיה הקדומה נהגו להניח צלמיות מנחה בדמות עצמם לפני האל, בניסיון לייסד עימו קשר קבוע. מזמור כז מייצג את החלופה הישראלית לנוהג זה: הדובר מבקש לראות את י־הוה פנים אל פנים באמצעות מילים, ולא פסלים, כדי להעניק למתפלל מחסה בצל האל; מחסה שיעמוד על תילו גם לאחר היציאה מן המקדש.

משה ורבי יהודה הנשיא מפצירים בנו שניהם: "צריך אני להחזיק לכם טובה שתקיימו את התורה אחרי".

נקודות מבט מסורתיות וביקורתיות על הפרקים החותמים את חמשת חומשי התורה.

פרק לב בדברים מתאר את אלוהים כאב, כעפעף עין, כנשר, כאם מניקה וכצור מגן. מה הצורך במטאפורות כה רבות?

המסורות היהודית, והנוצרית מייחסות את כתיבת התורה למשה, במאה ה-13 לפני הספירה לערך. האם זה גם מה שמשתמע מהתורה עצמה לגבי השאלה מי חיבר אותה ומתי?