האם התורה מסתיימת ב"הסוף"?

התורה מסתיימת באמירה שבני העם קרובים לארץ המובטחת עד כדי-כך שהם יכולים לראותה, אולם כניסתם לארץ עתידה להתרחש רק בהמשך. זהו אינו סוף "קלאסי", המתאר הגעה אל היעד, הגשמה, או התרת סבך העלילה. הסוף רומז שהעם עדיין ממשיך במסעו, גם לאחר מות משה. הגשמת ההבטחה לאבות מתחילה רק בספר הבא, יהושע.

עובדה זו הובילה כמה מאנשי ביקורת המקרא בעת החדשה המוקדמת לערער על החלוקה המקובלת לחמשת חומשי התורה (מבראשית ועד דברים), ולהתייחס ליצירה בעלת שישה ספרים: הֶקסָטויך, מבראשית עד יהושע. זאת ועוד, חוקרים שהתייחסו למקורות השונים המרכיבים את חמשת חומשי התורה זיהו שני מקורות עיקריים (היהוויסטי והכהני) הממשיכים לתוך יהושע, ומכאו זיהו את יהושע כהמשך ישיר של ספרי התורה.

בין אם הטקסט נקרא דרך מקורותיו או בדרך המסורתית, ההוליסטית, אכן ניכרת העובדה שהסיפור מגיע לשיאו רק בספר יהושע – עם התיישבות צאצאי אברהם בארץ והתחלת החיים בה – ולא בספר דברים. פרשת "האזינו", ובה שירת הפרידה של משה, יוצרת דרמטיזציה של העובדה הזאת: היא מורה על העתיד, ומהווה בעצמה עדות לחיי ישראל בעתיד רחוק כלשהו (דברים לב: יט–כא), כדברי ה' "...אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם..." (דברים לב:כ).

אם-כן, מדוע מסתיימת התורה בספר דברים? להלן מספר הסברים אפשריים לסוגיה, מסורתיים ומחקריים כאחד.

המצוות

התורה מכילה קטעי פרוזה, שירה ומצוות, לצד רשימות, תיעודים ורשימות גניאלוגיות. מכל הדברים הרבים הללו, המצוות נתפסות כבולטות יותר בחשיבותן, כמאמר רש"י על התורה: ”לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם' (שמות יב: ב) שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל... ומה טעם פתח בבראשית?... “ (רש"י לבראשית א: א).

ואכן, באופן מסורתי, כשאדם מצהיר על עצמו שחייו מתנהלים על-פי התורה, משתמע מכך בעיקר שהוא או היא מקיימים את מצוות התורה (ולא שהם שרים מדי יום את שירת מרים או שהם מקדישים את חייהם למלחמה במי שמטיל ספק בסיפורי התורה). כך, על פי המסופר בספר נחמיה, לאחר שהתורה נקראת באוזני כל העם (לראשונה בהיסטוריה) בני העם נוקטים פעולות לשם קיום המצוות (נחמיה ח–י), דהיינו מימוש התורה.

כידוע, רוב התרגומים של התנ"ך לאנגלית מתרגמים את המילה ”תורה“ל”חוק“ או ”מצווה“. התרגום הזה מתאים למינוח המופיע בתרגום השבעים (תרגום התנ"ך ליוונית), שם משמשת המילה היוונית ”נומוס“, חוק. בעם ישראל החוק לעולם אינו מנותק מן ההיסטוריה. הוא מוטמע בהיסטוריה, והמיזוג בין קודקס החוקים וההיסטוריה מסתיים בספר דברים.

ספר יהושע אינו עוסק במתן מצוות. למעשה, הוא מכריז מייד בתחילתו שהתורה כבר ניתנה ושיש לשמור ולעשות את חוקיה (יהושע א:ז–ח). ספר יהושע ושאר ספרי המקרא הבאים אחריו אינם מחוקקים חוקים (למעט הפסוקים יוצאי הדופן ביחזקאל, אבל זה נושא למאמר אחר). התורה אפוא מסתיימת במקום שבו מסתיים מתן המצוות – בספר דברים.

משה

כתיבת התורה מיוחסת למשה. אמנם במאות השנים האחרונות, ההשערה הזו מוטלת בספק, אך במשך כאלפיים שנה היא נחשבה לעובדה מקובלת ביהדות. חמשת חומשי התורה מכונים ”ספר תורת משה", וספר יהושע אפוא אינו נכלל בו.

הצעות שנשמעו בפרשנות המסורתית ייחסו את הפרק האחרון של ספר דברים ליהושע. ומנגד, אפשר היה לטעון שמשה ניבא וכתב את דבר מותו, ואף את דבר המאורעות שבספר יהושע. כך או כך, הקנון בוחר לסיים עם מותו של משה: בתום סיפורו, בתום כתיבתו ובסיפור מותו.

הסבר ספרותי/תיאולוגי

מלבד שני ההסברים התוכניים שהצגנו לעיל, יש עוד דרך להסביר מדוע התורה מסתיימת במקום שבו היא מסתיימת: הכתיבה במבט קדימה. התורה נחתמת במבט על עתידו של עם ישראל, ולאמיתו של דבר , על עתידו של העולם. בדומה לסרט על לינקולן (2012) המסתיים כאשר לינקולן עדיין חי, אין אנו אמורים להתאכזב מכך שלא מראים לנו את המשך השתלשלות האירועים. להיפך, הרגש עוצמתי יותר דווקא מפני שלא צפינו בסוף הידוע.

בתורה אמנם קיים דפוס של מתן הבטחות ומימושן. והנה דברי אלוהים בסמוך לסוף התורה, בשירת "האזינו",”אֶרְאֶה, מָה אַחֲרִיתָם “(דברים לב:כ), אינם ממשיכים בתיאור אותו עתיד. הדברים אינם מתייחסים למארעות ספר יהושע; תחת זאת, שירת "האזינו" פונה לאחור, אל ספר בראשית! בפסוק ב שירת משה מתייחסת לצמחייה במילה ”דֶשֶׁא“. מילה זו נזכרת לראשונה בסיפור הבריאה בבראשית א, ואינה מופיעה שוב בתורה עד כאן, קרוב לסיום התורה. בפסוק י מופיעה המילה ”תֹהוּ“, כתיאור למקום היולי, חסר צורה. גם מילה זו מופיעה לראשונה בסיפור הבריאה בבראשית א, ומתארת את מצבה הראשוני של הארץ (וְהָאָ֗רֶץ הָֽיְתָ֥ה תֹ֨הוּ֙ וָבֹ֔הוּ), ואינה מופיעה שוב בתורה עד כאן. בפסוק יא בשירה מוזכר נשר המרחף (”יְרַחֵף“) מעל גוזליו, מילה המופיעה לראשונה בבראשית, כאשר ..”רוח אלוהים מְרַחֶ֖פֶת על פני המים“, בעוד שצורת הטיית המילה אינה מופיעה בתורה אלא רק בסיפור הבריאה וכאן. בפסוק כד מתייחסת השירה ל”זֹחֲלֵי עָפָר“, ולא נותר לנו אלא להיזכר בקללה לנחש בגן-עדן בבראשית " ...עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל..." (בראשית ג:יד).

מה משמעות הדבר? האם במקום לכוון אותנו קדימה אל ספר יהושע, שירתו של משה מכוונת אותנו אל פרשת בראשית? יש כאן רמז: התחילו מההתחלה, קראו שוב את התורה. וכאשר תגיעו לנקודה זו בתום שנה (או בתום שלוש שנים), התחילו מחדש וקראו שוב. ואחרי שתקראו זאת פעמים רבות, ועברכם יהיה ברור לכם, אז, בדומה לאל (imitatio Dei), תהיו מצוידים ביכולת טובה יותר לחזות את עתידכם.

ועתה, איך אפשר להסביר את הקריאה הזו על רקע התיאוריה של השערת התעודות? לפי השערת התעודות, שלוש המילים שזיהינו בשירה המהדהדים את סיפור הבריאה בבראשית א מיוחסים למקור הכהני. אני מייחס מקור זה לתקופתו של המלך חזקיהו (700 לפנה"ס לערך), אם כי, יש לציין שרוב חוקרי המקרא מתארכים אותו לתקופה מאוחרת יותר, לימי גלות בבל ואילך (המאה השישית לפנה"ס). וכן הטקסט בבראשית העוסק בקללה לנחש הנחשב יהוויסטי, אני מייחס לתקופת פילוג ממלכת ישראל (922 עד 722 לפנה"ס), למרות שחוקרים אחרים מייחסים את המקור היהוויסטי לתקופה מאוחרת יור. אולם שירת "האזינו" של משה לבטח עתיקה יותר מהטקסטים הללו, לפי אבחנתם של כל חוקרי המקרא, כמעט. אם כך, מאין באו כל ההרמזים הלשוניים הללו?

חלק מהחוקרים נוטה לפתור את כל התעלומות בשיוכן לעבודתו של עורך אלמוני וכל-יודע, ששינה טקסטים. מעולם לא חשתי בנוח עם פתרון מסוג זה. אין סיבה לשער שעורך לקח בידו חרט וכתב-יד של התורה ופיזר ארבע מילים מספר בראשית במקומות שונים בספר דברים, כדי ליצור "אינקלוזיו" ספרותי.^[1] זה הסבר כל כך בלתי סביר, שאפילו מקריות עשויה להיות הסבר טוב יותר. אפשרות אחרת היא ששירת משה הייתה ידועה לציבור, , ובמודע, או שלא במודע, היא השפיעה על הדימויים של כותבי ספר בראשית ועל בחירת המילים שלהם.

תהיה הסיבה אשר תהיה, התוצאה הייתה ששירה נהדרת זו מביטה קדימה אך מושכת אותנו לאחור. היא מזכירה לנו את הבריאה: מה שהתחיל בתוהו ובוהו יכול להסתיים בעתיד מזהיר. והיא מזכירה לנו את גן העדן שבו אבדו חיי הנצח, אך עתה לאחר השירה אומר משה על התורה:

^{דברים לב:מז} כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם...