הורים שאוכלים את ילדיהם – קללה מן התורה וההמעטה בחשיבותה בפרשנות ימי הביניים

לידה ומיתה של ילדים בויקרא כו

ילדים הם נושא שחוזר על עצמו גם בברכות וגם בקללות של ויקרא כו. אם בני ישראל יקיימו את המצוות, אלוהים מבטיח להם ברכות רבות, כולל את הבטחת הברית הידועה לזכות בריבוי ילדים:

^{ויקרא כו:ט} וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם^[1]

לעומת זאת, אם בני ישראל לא יקיימו אותן, אלוהים יעניש אותם בקללות איומות, כולל מות ילדיהם:

^{ויקרא כו:כב} וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם…

אבל הקיום הנורא ביותר של קללת מות הילדים מגיע בפסוק כט, בו ההורים עצמם אוכלים את ילדיהם:

^{ויקרא כו:כט} וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ.

ספר דברים מתאר את אותו האיום אך באופן הרבה יותר גראפי:

^{דברים כח:נג} וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ.^[2]

קללת אכילת ילדים במזרח הקרוב הקדום

גרסה כלשהי לקללת אכילת ילדים ו/או קללה קניבלית הייתה חלק סטנדרטי בחוזים הווסליים הקדומים של המזרח הקרוב, שאולי השפיעו על הקטעים בספר דברים וספר ויקרא. חוזה הווסל של אסרחדון מסוף המאה השביעית לפני הספירה למשל, מאיים על כל ווסל אשורי שיפר את החוזה ויראה חוסר נאמנות לבנו - אשורבניפל – בקללה הבאה:

אמא [תפתח את הדלת לבתה]
כן יהי שתאכלי ברעבך את בשר ילדיך,
כן יהי, דרך מחסור ורעב, שאדם אחד יאכל את בשרו של השני (שורות 450-452).^[3]

באופן דומה, גם הקללות בספרי ויקרא ודברים מטילות גורל נוראי על כל מי שיפר את מצוות י-הוה.

מכאן עולה השאלה האם הקללות של התורה, כמו אלו של אסרחדון, הן רק מכשיר רטורי שנועד להביע את חשיבות המחויבות של עם ישראל כווסל של י-הוה, או שמא הן נועדו לתאר אירוע שכבר התרחש בעבר או שעתיד יהיה להתרחש? במילים אחרות, האם הטקסט מנסה רק לתאר דברים איומים שקורים או שניתן לתאר שיקרו בזמן מלחמה - או שהוא בעצם מתאר או מנבא אירוע היסטורי ספציפי כמו נפילת ישראל בשנת 722 לפני הספירה;, נפילת ירושלים וחורבן בית מקדשה בשנת 586 לפני הספירה; או אפילו את חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה?

ההבדל בין תיאור לבין ניבוי עשוי להיות תלוי בתיארוך החיבור של התוכחות הגדולות בספרי ויקרא ודברים, אך מאמר זה לא יעסוק ישירות בשאלות אלה. במקום זאת, המאמר יתמקד באופן בו התפרש הטקסט של ויקרא בקרב קהל קוראיו במהלך ההסטוריה. בניגוד לחוזה של אסרחדון, המשיכו לקרוא בספר ויקרא. הספר התקדש ופורש במשך אלפי שנים על ידי יהודים ונוצרים גם יחד. קוראים רבים הניחו שקללותיו היו נבואיות וכבר התגשמו בימים עברו - אך מתי?

אכילת ילדים במקרא בזמן מצור

קללת ההורים – ליתר דיוק האמהות – האוכלים את ילדיהן, מתרחשת בשתי סיטואציות שונות למדי בחלקים הבאים של המקרא.

המצור על שומרון (מלכים)

המקרא הראשון הוא סיפור צדדי במלכים ב ו, המדגיש את חוסר היכולת והחולשה של המלך יהורם. מלך זה, האחרון מבית עמרי, עתיד להיות מודח מכסאו בקרוב על ידי יהוא מפקדו (האירועים הללו מתרחשים בסביבות אמצע המאה התשיעית לפני הספירה). בשלב מסוים בתקופת שלטונו הקצר של יהורם, נלכדים המלך ורבים מאנשיו בעיר שומרון בעקבות מצור ארמי. כפי שמדגיש המחבר המקראי, הרעב שנוצר הוא מחריד:

^{ב מלכים ו:כו} וַיְהִי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עֹבֵר עַל הַחֹמָה וְאִשָּׁה צָעֲקָה אֵלָיו לֵאמֹר הוֹשִׁיעָה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ. ^ו:כז וַיֹּאמֶר אַל יוֹשִׁעֵךְ יְהוָה מֵאַיִן אוֹשִׁיעֵךְ הֲמִן הַגֹּרֶן אוֹ מִן הַיָּקֶב. ^ו:כח וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַזֹּאת אָמְרָה אֵלַי תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ הַיּוֹם וְאֶת בְּנִי נֹאכַל מָחָר. ^ו:כט וַנְּבַשֵּׁל אֶת בְּנִי וַנֹּאכְלֵהוּ וָאֹמַר אֵלֶיהָ בַּיּוֹם הָאַחֵר תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ וַתַּחְבִּא אֶת בְּנָהּ.

במקום לעזור לאם השכולה, כמו בסיפור המפורסם של משפט שלמה במצב דומה של שתי נשים הנאבקות על ילד האחד– יהורם ממהר לאיים על הנביא אלישע, שאותו הוא רואה כאחראי למצור.

^{מלכים ב ו:ל} וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי הָאִשָּׁה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וְהוּא עֹבֵר עַל הַחֹמָה וַיַּרְא הָעָם וְהִנֵּה הַשַּׂק עַל בְּשָׂרוֹ מִבָּיִת. ^ו:לא וַיֹּאמֶר כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף אִם יַעֲמֹד רֹאשׁ אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט עָלָיו הַיּוֹם.

אלישע מנבא בטינה - אך במדויק - שאלוהים יסיר את המצור ביום שלמחרת, והשומרונים הרעבים  יחגגו באכילה.^[4] עם זאת, הילד שנאכל לא ישוב, והקריאה של אמו האלמונית לצדק נותרת ללא מענה.

יחזקאל ואיכה

טענה פחות מפורטת וכללית יותר על אמהות / הורים שאוכלים את ילדיהם במהלך מצור מוזכרת פעם אחת בספר יחזקאל ופעמיים בחמשת פרקי מגילת איכה. שני הספרים מוצגים כתיאור של חורבן ירושלים ושל מקדשה על ידי הבבלים בשנת 586 לפני הספירה, אם כי ללא פרטי זיהוי ספציפיים.

יחזקאל, כמו הטקסטים בויקרא ודברים, מציג אכילת ילדים כאיום של י-הוה:

^{יחזקאל ה:ט} וְעָשִׂיתִי בָךְ אֵת אֲשֶׁר לֹא עָשִׂיתִי וְאֵת אֲשֶׁר לֹא אֶעֱשֶׂה כָמֹהוּ עוֹד יַעַן כָּל תּוֹעֲבֹתָיִךְ. ^ה:י לָכֵן אָבוֹת יֹאכְלוּ בָנִים בְּתוֹכֵךְ וּבָנִים יֹאכְלוּ אֲבוֹתָם וְעָשִׂיתִי בָךְ שְׁפָטִים וְזֵרִיתִי אֶת כָּל שְׁאֵרִיתֵךְ לְכָל רוּחַ.

מגילת איכה, לעומת זאת, מציגה אכילת ילדים כאירוע שהתרחש במהלך המצור שהוביל לחורבן ירושלים:

^{איכה ב:כ} …אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלֲלֵי טִפֻּחִים…

^{איכה ד:י} יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ בְּשֶׁבֶר בַּת עַמִּי.

הפסוקים באיכה וההד הנבואי שלהם ביחזקאל קצרים מאוד, אבל דומים לקללות אכילת ילדים של התורה הרבה יותר מאשר לסיפור הקצר במלכים ב. מגילת איכה מתארת אמהות שאוכלות את ילדיהן כחלק ממצב של חורבן ולא כמאורע חד פעמי, ואכילת הילדים מתוארת במקביל להתגשמות של קללות נוספות: בני ישראל סובלים ממלחמה, חורבן וגלות מכיוון שלא קיימו את מצוות אלוהים ובכך הכעיסו אותו.

בין אם טקסטים אלה משקפים את הגשמת הקללות המתוארות בתורה, בין אם קללות התורה נערכו בהתאם למגילת איכה, ובין אם שני הטקסטים רק משתמשים ברטוריקה של המזרח הקרוב הקדום בהקשר של הפרת ברית, ניתן לזהות קשר הדוק בין האיומים באכילת ילדים בתורה (וניתן לטעון שגם ביחזקאל) לתיאור אכילת הילדים במגילת איכה.

פרשנות בתקופת חז"ל

הרבנים בעידן התלמוד היו ללא ספק מודעים לקשר בין הקללות בתורה לתיאור חורבן המקדש באיכה. לדוגמא, התרגום הארמי המקוטע (הידוע בכינויו התרגום הירושלמי) ממקם את התגשמותו של ויקרא כו:כט בירושלים:

אֵי מָה בִּשִׁין אִינוּן חוֹבַיָא וּמָה מְרִירִין אִינוּן חֲטַיָיא דְּגָרְמוּ לְאַבָהָתן בִּיְרוּשָׁלַיִם לְמֵיכַל בְּשַר בְּנֵיהוֹן וּבְנָתֵיהוֹן^[5]
(הו, מה רעים הם העוונות ומה מרירים הם החטאים שגרמו לאבותינו בירושלים לאכול בשר בניהם ובנותיהם)

יתר על כן, הפרשנות החז"לית קשרה הן את קללות ויקרא והן את מקבילותיהן באיכה, לאירועים סביב חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה, והתענגה בהוספת שפע של פרטים שלא הופיעו במקורות המקראיים. לדוגמא, הספרא מצרף לפרשנות של ויקרא כו:כט את האנקדוטה המחרידה הבאה:

אמרו עליו על דואג בן יוסף שמת והניח בן קטן לאמו, והיתה מודדהו בטפחים בכל שנה, ונותנת משקלו זהב לשמים. וכשהקיפו מצודת ירושלים, טבחתו בידה ואכלתו.

ועליה מקונן ירמיה ואומר: ריבוני! "אם תאכלנה נשים פרים עוללי טיפוחים"^[6]

סיפורים מקבילים על אמהות עשירות שאוכלות את ילדיהן האהובים במהלך המצור הרומי על ירושלים מופיעים גם ביומא לח ע"ב ובאיכה רבה א שם מצטטים באופן טבעי את פסוקי איכה הרלוונטיים. קל להניח שמחברים אלה ראו גם הם את הקשרים הברורים בין איכה לקללות ויקרא ודברים.^[7] חשוב גם לציין כי סיפורי קניבליזם היו דרך נפוצה לתיאור זוועות של מלחמות מצור גם בתקופה הרומית, ולכן הנרטיבים החז"ליים של אכילת ילדים משתלבים גם בהקשרים לא יהודיים.^[8]

עם זאת, רק גרסת הספרא מצרפת אירועים סנסציוניים אלה דווקא לקללה של ויקרא כו:כט. בדמיונו ההיסטורי הרחב של הספרא, קללותיו של ויקרא התגשמו לא פעם אלא פעמיים, והובילו כל פעם לחורבן ירושלים ובית מקדשה, כאשר בכל פעם אירע אותו מצב נורא של הורים שאוכלים את ילדיהם. האם השכולה כאן אינה מבקשת צדק, בניגוד למקבילתה השומרונית ממלכים ב. עם זאת יש לה מעט נחמה: בקשתה נשמעת על ידי נביא וקינתה נאמרת ישירות לאלוהים.

קריאות פשט יהודיות מימי הביניים

בתקופת ימי הביניים, הפירוש היהודי לקללות ויקרא קיבל תפנית אחרת. ראשית, נראה כי הפרשנים מתעלמים בצורה יוצאת דופן מהקטעים הנוגעים לאכילת ילדים, במיוחד לאור עושר הקשרים הטקסטואליים החז"ליים שתיארנו זה עתה. רש"י, למשל, משאיר את ויקרא כו:כט ללא פרשנות כלל, וכך גם מספר פרשנים אחרים מבעלי התוספות.^[9] ר' יוסף בכור שור (המאה ה -12) רק מציין כי קללת אכילת הילדים מקבילה לברכה הקודמת "וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם" (פסוק ט).^[10]

במקום התייחסויות לאיכה או לאנקדוטות מדרשיות על חורבן המקדשים, נראה כי הפרשנים מימי הביניים מעוניינים יותר להצביע על כך שרעב - אפילו עד כדי אכילת אדם את ילדיו - הוא תוצאה טבעית של מחסור כבד ("רעב") או מצור. אברהם אבן עזרא (1089-1167), למשל, כותב רק:

אין למעלה מהרעב הזה.

אפילו במאה השתים-עשרה, המתונה יחסית, בה חי אבן עזרא כישלון בצמיחת יבולים היה תופעה עצובה אך שכיחה.^[11] הקוראים של ספר הפירוש שלו יכלו להזדהות עם מצוקה שלהורים רעבים, שצופים בילדיהם מתים ועדיין לא רואים את סופו של הרעב באופק. בנוסף, הפרשנות מדגישה את הסיבה הפיזית לאכילת הילד, כלומר רעב עקב מצור וחוסר מזון, ולא מזכירה את הסיבה "הרוחנית", קרי את החטא והעונש הראלוהי. בכך הטקסט מנתק בין ההתנהגות המחרידה הזו ובין יהודים, ומציג אותה כתגובה כללית ואנושית לרעב קיצוני. רבי מיוחס בן אליהו (יוון, סוף המאה ה -12) נוקט גישה דומה:

בשר בניכם – מתוך המצור והמצוק.

גישה שונה אך קונבנציונלית עוד יותר לויקרא כו:כט היא זו של הרב הצרפתי מימי הביניים חזקיהו בן מנוח (חזקוני, המאה ה -13). בתחילה, חזקוני עושה את אותה הקבלה ספרותית בין הקללה ובין הברכה כמו בכור שור. אולם לאחר מכן הוא מציע פרשנות חלופית, לפיה הפסוק מתייחס במפתיע לתופעה רגילה לחלוטין:

וי״מ [ויש מפרשים]אלו בני אדם מיוחסים המשיאים את זרעם למשפחה שאינה הוגנת ולוקחים מהם מעות בשכר….

נישואין עם בני מעמד נמוך היו ככל הנראה תופעה נפוצה, במיוחד בכלכלה המסחרית המתפתחת כזו של צרפת במאה השלוש-עשרה.^[12] עד כמה שנישואים כאלה עשויים להיות לא נעימים למעמד הגבוה, אין ספק שמדובר בסידור הרבה פחות מזעזע מאשר אכילת ילדים. הפרשנות של חזקוני היא דוגמה קיצונית להתייחסות מובלעת יותר אצל פרשנים יהודים רבים מימי הביניים: הם מצמצמים את הקללה הספציפית הזו על ידי נורמליזציה שלה, או על ידי התעלמות ממנה.

יתר על כן, הפרשנים מימי הביניים שותקים בצורה יוצאת דופן לגבי הקשר בין קללת אכילת הילדים בספר ויקרא לבין אכילת ילדים המקבילה בבירור המתוארת באיכה.^[13] נראה שהם רוצים להמעיט בחשיבות האופי המזעזע של קללה זו ולהימנע מלציין במפורש שדברים כאלה קרו במהלך המצור על ירושלים.

מדוע הפרשנים היהודים מימי הביניים מאופקים כל כך כשמדובר בפסוק זה? האין מטרתה הרטורית של קללה כזו אלא לזעזע? ייתכן שניתן להסיק את התשובה לשאלה זו מתוך הפרשנות הנוצרית באותה תקופה.

נוצרים מימי הביניים והקללות המילוליות

במאה השתים-עשרה פתחו פרשנים נוצרים בפרויקט חדש: הצעת פרשנות רציפה לכל כתבי הקודש שלהם, כולל הברית הישנה, ​​ולא רק על קטעים ליטורגיים או חלקים פופולריים אחרים.^[14] הפרויקט היה דומה בהיקפו למה שאנו מוצאים בקרב חלק מספרי הפירוש היהודיים לתנ"ך, כמו זו של רש"י, ומציג מספר שאלות היסטוריות מעניינות אודות התפתחויות והשפעות מקבילות.^[15] עם זאת, במקרה של ויקרא כו:כט, פרשנים נוצרים מימי הביניים הולכים בכיוון שונה לחלוטין מבני דורם היהודים.

גלוסה אורדינריה: כיצד דחו היהודים את ישוע

הגלוסה אורדינריה (בלטינית: Glossa Ordinaria), שנערך במשך כמה עשורים על ידי בית הספר הכנסייתי של אנסלם מלָאון כלל פירושים ומסורות נוצריות שנמסרו למעלה מאלף שנים לגבי כל פסוק בברית הישנה והחדשה.^[16] הוא הועתק (ובסופו של דבר הודפס) בין השורות ולאורך השוליים של אינספור ספרי מקרא נוצריים מימי הביניים ותחילת המודרנה ברחבי העולם דובר הלטינית, לעיתים לצד פירושים אחרים המתוארים, לפעמים לבדו.

שלא במפתיע, למקורות מימי אבות הכנסיה של הגלוסה, לא היה הרבה במשותף עם המסורות הפרשניות היהודיות על ויקרא כו:כט. ואכן, עורכי הגלוסה פירשו רבות מהקללות האחרונות בויקרא כו כהתייחסות לדחייה היהודית של ישוע ובשורתו. למעשה, כבר הברכה בויקרא כו:י: "וישן מפני חדש תוציאו" פורשה כך שהישן שיש להוציא מפני החדש הוא - על פי הגלוסה - "החוק הישן והנביאים וכו', עד שנקבע [חוק] חדש."^[17]

אם נעבור לקללות הקרובות ביותר לנושא שלנו, הגלוסה מבארת את החרב הנוקמת שאלוהים מאיים להביא על בני ישראל בפסוק כדבר האל, ומנסה לשכנע את היהודים לקבל את הברית החדשה וגם את הברית הישנה. חוסר הציות של בני ישראל בפסוק כז מבואר כסירוב מתמשך לקבל את העובדה שמשה אינו המחוקק היחיד, "עד כדי ביזוי של מחולל החוק", כלומר של אלוהים.^[18]

לפסוק כח אין ביאור, והגלוסה עוברת לויקרא כו:כט, שגם הוא מתפרש באופן אלגורי:

"וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם." כלומר, תלמידיך, שלקחת אותם כבנים, ושכנעת אותם כנגד תורות [ככל הנראה נוצריות] אלה במילים קשות ובהשחתת הנפש.^[19]

אם נשווה את פרשנות הגלוסה לויקרא כו:כט לפירושים יהודיים על אותו הפסוק, הרי שהיא שונה מהותית הן בתאולוגיית החילופין הנוצרית המפורשת שלה, והן בנימתה האנטי-יהודית המובלעת. אולם, כמו בספרא בחוקותי ובתרגום הירושלמי, ניתן לראות שהגלוסה מניחה שהקללות של ויקרא כו התגשמו ברגע היסטורי כלשהו בעבר. הגלוסה פשוט פועלת מתוך תפיסה שונה בתכלית לגבי השאלה מה היה רגע השפל בהיסטוריה היהודית.

ניתן לומר שהטענה הברורה ביותר בגלוסה על קטע זה בספר ויקרא, היא זו: האסון ההיסטורי הגדול ביותר שקרה ליהודים כתוצאה מדחיית רצון האל היה חוסר ההכרה שלהם בישוע כמשיח.

הפרשנות של יוּ מסנט-שר: יהודים עשו דברים שכאלה

בעקבות הגלוסה, פרשנים נוצרים מאוחרים יותר של ימי הביניים החלו לפתח קריאה מילולית יותר בברית הישנה בכלל ובקללות ויקרא בפרט. הם המשיכו לקשר בין האירועים הללו לבין אירועים ספציפיים בעבר היהודי, אך ההיסטוריה שלהם מתחילה להיראות קצת יותר קרובה למה שקורא יהודי יכול לצפות. כמאה שנה לאחר הגלוסה, הדומיניקני יו מסנט-שר (Hugh of Saint Cher) בן המאה השלוש-עשרה חיבר פרשנות מקראית מקיפה חדשה, שנקראה aPostilla,^[20]]. פרשנות זו הוצגה כנסיון להתייחס לכל ארבעת דרגות הפירוש הנוצריות: מילולית, אלגורית, מוסרית, ואנגוגית או מיסטי. עם זאת בספר ויקרא כו:כט, פרשנותו של יו נותרת מילולית באופן מובהק:

"בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וכו'" כך ממש קרה ליהודים פעמים רבות.^[21]

יו מתחיל בציטוט קצר של הסיפור ממלכים ב ו, על האם השומרונית שעתרה למלך יהורם ולא זכתה לצדק. ללא תועלת; לאחר מכן הוא מוסיף את הפסוק מאיכה ד:י על נשים שמבשלות את ילדיהן במהלך המצור על ירושלים. נראה ששתי הדוגמאות הללו הספיקו כדי להדגים שאכילת ילדים היא מנהג שחזר על עצמו בקרב יהודי הברית הישנה ב"פעמים הרבות" בהן המרו את פני האל.

כאשר יו מחבר בין קללות ויקרא לסיפור של מגילת איכה, פרשנות ה"פשט" שלו קרובה הרבה יותר לקריאות יהודיות קדומות של הפסוק מאשר זו של הגלוסה. ההתייחסות לסיפור ממלכים ב ו לעומת זאת, מפתיעה עבור קורא יהודי המתמקד בפסוק זה.^[22] בניגוד לחורבן ירושלים, המצור הארמי על שומרון בתקופת המלך יהורם אינו מהווה נקודת מפנה בהיסטוריה היהודית, ואינו נושא זכרון רגשי חזק במיוחד.

תיאור זה של המצור בהקשרו בתוך ספר מלכים, מצטרף לרשימה של תיאורים המדגישים את שקיעת עם ישראל וממלכתו. בסופו של דבר, ככל שהם מתרחקים יותר ויותר מאלוהים, כך הם נכבשים ואז "אובדים". לעומתם שבט יהודה מסוגל לשרוד אפילו בגלות. אִם הפרשנים היהודים מתעלמים באופן יחסי מסיפור האֵם השומרונית, הרי שהסיפור שלה מותיר טעם לוואי דוחה במיוחד כאשר הוא מצוטט על ידי נוצרי, שמשתמש בו כדי לטעון שכל "היהודים" התנוונו בדיוק בדרך זו.

הפרשנות של ניקולס מלירה: שומרון, ירושלים ויוספוס

פרשנות אחרת, שנכתבה על ידי ניקולס מלירה (Nicholas of Lyra), תיאולוג פרנציסקני מהמאה הארבע-עשרה, השלימה את שלישיית פירושי המקרא הנוצריים הסמכותיים של ימי הביניים המאוחרים. הפרשנות של ניקולס התייחסה רק למה שהוא החשיב ל"מובן" המילולי של הכתוב: הוא כלל גם התייחסויות לביטויים בעברית וציטוטים תכופים של רש"י כ"רב שלמה".^[23]

הקריאה של ניקולס בויקרא כו:כט אינה מביאה שום מקורות רבניים (אולי משום שרש"י לא הותיר שום הערה לפסוק), אך הוא משלים את רצף האירועים ההיסטוריים היהודיים בעזרת מקור יהודי בתר-מקראי, שהיה מוכר מאוד לנוצרים:

"וַאֲכַלְתֶּם, בְּשַׂר בְּנֵיכֶם; וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם, תֹּאכֵלוּ." זה התגשם במצור על שומרון, כמתואר במלכים ב ו, ובמצור על ירושלים על ידי טיטוס ואספסיאנוס, כפי שאומר יוספוס בספרו "מלחמת היהודים".^[24]

יוספוס, המחבר היהודי הידוע מהמאה הראשונה שהתקבל באופן רחב אף בקרב נוצרים, אכן משתמש במלחמת היהודים שלו כדי לספר סיפור מרהיב ודרמטי על אישה יהודייה עשירה בשם מריה שאכלה את ילדה. היא נמצאה אוכלת בשר מבושל במהלך המצור של טיטוס על ירושלים, וכאשר זיהתה כי הבשר הוא בנה, הציעה לשואליה את החצי השני של גופו.^[25]

אבל אפילו ניקולס המלומד מלירה לא קרא את יוספוס ביוונית המקורית. יתכן שנתקל במלחמות היהודים בתרגום לטיני מהמאה הרביעית, אך הוא וקוראיו יכלו להכיר את סיפורה של מריה גם מתוך המגוון הרחב גרסאות רופפות שנוצרו לסיפור בספרי היסטוריה, שירים ומחזות. רובם יצרו זיקה בין הרדיפה היהודית כביכול של חסידי ישו, ובין המצור של אספסיאנוס על ירושלים.^[26]

במילים אחרות, באיזכור של יוספוס ושל מריה ניקולס למעשה מגשר בין גישת הגלוסה לבין זו של יו מסנט-שר: אמהות שאוכלות תינוקות זה דבר יהודי, ודבר יהודי כזה קשור במיוחד לדחייה של היהודים את ישוע. כמו המסורת הפרשנית היהודית הקדומה, ניקולס חיבר בסופו של דבר את ויקרא כו:כט עם חורבן בית המקדש השני, אך כמו הגלוסה ויו מסנט-שר, הגישה המילולית של ניקולס השיבה אותו לראות בהיסטוריה היהודית סדרה של אסונות שקורים לעם שהוא לא היה חלק ממנו.

קללה שהתגשמה

תיאורי אכילת הילדים במקרא אינם יהודיים באופן ייחודי: הם מצויים כאיומים במסמכים עתיקים אחרים של המזרח הקרוב בהקשר של בריתות או חוזים, ונראה שהם חוזרים ונשנים לאורך ההיסטוריה האנושית בהקשר של נרטיבים דרמטיים של מצור.^[27] אולם קללות אכילת הילדים בספר ויקרא ודברים פורשו לא רק כאיומים אלא כנבואות העתידות להתגשם.

ספרים מאוחרים יותר של המקרא העברי השתמשו ברעיון לפיו נבואות אלו אכן התגשמו, ופירושי חז"ל הבינו את קללות ויקרא ודברים כמתייחסות לחורבן בית המקדש הראשון והשני. סדרה של נרטיבים מקראיים וחז"ליים מפחידים ומחרידים צצו סביב הנושא של הריגת ילדים, ובכך הגשימו את מה שניתן היה לראות כאיום האלוהי המקורי בספר ויקרא.

בין פרשנות יהודית לנוצרית

הפרשנות מימי הביניים של ויקרא כו:כט נקטה בשני כיוונים שונים למדי. רבים מן הפרושים הנוצריים מימי הביניים חולקים את אותן הנחות יסוד היסטוריות עם הפירושים היהודיים הקדומים. אבל במה שנוגע לקשר בין קללת אכילת הילדים לבין חורבן המקדש, הפרשנים הנוצרים מעוניינים להשתמש בקללות בעיקר כדי להסביר את ההיסטוריה הטראגית של אותו עם מוזר וטועה, "היהודים". עבור פרשנים אלה, לא נראה שזה משנה אם ההיסטוריה ההיא כוללת את בית המקדש הראשון, בית המקדש השני, או רק מצור מסוים אחד על שומרון. המטרה שלהם הייתה להראות שאכילת ילדים הייתה בעבר תגובה יהודית לרעב.

אין זה פלא, אם כן, שמספר פרשנים יהודים מימי הביניים, כמו אבן עזרא ורבי מיוחס, רצו להדגיש כי אכילת ילדים יכולה להיות תגובה אנושית גרידא לרעב קיצוני ולא תגובה יהודית ייחודית. חזקוני שינה את הנושא לחלוטין, ובעצם הכחיש שהקללה מלכתחילה עסקה באכילת ילדים. לבסוף, רבים מהפרשנים פשוט דילגו לגמרי על דיון בפסוק.

עיון בפרשנים היהודים תוך כדי שיח עם הפרשנים הנוצרים גורמת לשתיקתם של אלו הראשונים לקבל משמעות חדשה: יתכן וזה לא היה פסוק שהם רצו לשתף, ועוד פחות מכך להיכנס סביבו למחלוקת עם בני דורם הנוצרים.

ידוע כי הקללות של ויקרא ודברים נקראות בקריאת התורה בקול שקט. כשמסתכלים על היסטוריית הפרשנות של ויקרא כו:כט, נראה שמשהו דומה מאוד קורה עם הפרשנות היהודית מימי הביניים.