פרשנות נוצרית

במקרא מלכת שבא היא זרה עלומת שם המבקרת בחצר המלך שלמה. כיצד קרה שבמרוצת הזמן התפתחה דמותה והוצגה כאות ומופת להמרת דת, כאשת שלמה ואף כאימם של נבוכדנצר ושל מנליק הראשון, מייסד חצר המלוכה האתיופית? שורש התשובה מצוי בקוראן.

עשו המקראי הוא האב הקדמון של בני אדום, החיים בהר שעיר מדרום ליהודה. מדוע אפוא ראו אותו חז"ל כאביה של רומא, ואת אדום כרומא עצמה? נראה ששני הגורמים לכך היו הנצרות והורדוס.

בתוגה פולמוסית לפרשנויות האלגוריות היהודיות והנוצריות של חוקי התורה, כותב הבכור שור כי כשם שאלוהים דיבר אל משה בבהירות – "וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת" (במדבר יב:ח) – כך התורה בהירה, משמעותה כפשוטה, ואין לפרש אותה באופן אלגורי.

מטאפורה מקראית ליחסי אלוהים ועם ישראל.

"וַי־הוָה פָּקַד אֶת שָׂרָה" (בראשית כא:א) – הטקסט מרמז שבעת שאלוהים (ומלאכיו) מתגלה בפני אברהם כדי לבשר לו על הולדת יצחק, התרחש גם ביקור סמוי אצל שרה. האם כפי שטוענים פילון ופאולוס, המשמעות היא שיצחק נולד בעיבור אלוהי?

פרשנות חז"לית קדומה קשרה את קללת אכילת הילדים (ויקרא כו:כט; דברים כח:נג-נז) עם תיאור החורבן הבבלי של ירושלים באיכה (ב:כ ; ד:י) וחורבן בית המקדש השני בידי הרומאים. אולם בימי הביניים פרשנים יהודים מפחיתים מחשיבותו של הקשר הזה. הסיבה לכך עשויה להיות נעוצה בהתפתחות הפרשנות הנוצרית למקרא במאה ה -12.

פרשנים יהודים קדומים דמיינו את בלעם כאב טיפוס של הגוי המפתה. דימוי זה שימש את יוחנן מפאטמוס, מחברו היהודי של ספר חזון יוחנן, לפולמוס נגד יריביו בקרב הנוצרים הראשונים.