הושע: אהבת האל ארוטית

יחסי האל ועם ישראל כיחסי איש ורעייתו

השפה הדתית מרבה להשתמש בבמטאפורות.^[1] המקרא שואב את הדימויים והמטאפורות לאל מתחומים רבים: אלוהים מתואר כ"צור" או "סלע", כציפור המרחפת מעל גוזליה או כמלך.^[2] אחדות מן המטאפורות לקוחות מחיי המשפחה, שבה האל מתואר כהורה, ולעיתים קרובות כאב^[3] או כבעל לעם ישראל (אך לעולם לא כרעייתו).^[4] מטאפורה אחרונה זו, המדגישה את האינטימיות המינית לכאורה בין אלוהים לעם ישראל, היא מרכזית בנבואת הושע, אחד מראשוני הנביאים הקלאסיים בממלכת ישראל (הצפונית), שהיה פעיל סביב שנת 730 לפני הספירה.^[5]

מטאפורה זו השפיעה על דורות אין-ספור לאחר זמנו. הן ירמיהו (במיוחד בפרקים ב–ד) והן יחזקאל (טז ו־כג) מאמצים את הנושא הזה ומפתחים אותו עוד. ייתכן שהכללת מגילת שיר השירים בכתבי הקודש, אף שהיא טעונה מבחינה ארוטית וכביכול חילונית, התאפשרה בשל הפרשנות הדתית-אלגורית שניתנה לה בהתבסס על מטאפורת הנישואין שבספר הושע.

יחסיו של הושע עם אשתו וילדיו

אף על פי שספר הושע הוא בן ארבעה עשר פרקים, התמקדו החוקרים באופן מופרז בשלושת פרקיו הראשונים, אשר עוסקים ב"בעיות מערכות היחסים" של הושע. בפרק הראשון מצוּוֶה הושע לשאת אשת זנונים.

^{הושע א:ב} …וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֶל הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי יְ־הוָה.

הוא נושא לאישה את גומר בת דבליים, איתה הוא מוליד בהמשך שלושה ילדים, ומכנה אותם בשמות סמליים.

• הבן הראשון נקרא יזרעאל (א:ד) כאזהרה לשליטי ישראל. השם כנראה משמש תזכורת להכחדתה האלימה של שושלת עמרי בעמק יזרעאל במאה התשיעית לפני הספירה, בידי יהוא, אשר יסד את שושלתו קצרת הימים במקומה.^[6]
• השנייה הייתה בת ושמה לא-רוחמה (הושע א:ו), לאות כי ה' לא ירחם עוד על ממלכת ישראל.
• השלישי היה בן נוסף, שנקרא בשם לא עמי (הושע א:ט). ייתכן שיש כאן הֶרמז על עצם הפקפוק בזהות אביו. בהקשרו הנוכחי, השם מנוצל להכרזה על ניתוק יחסי הברית שבין האל ועם ישראל: " כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי, וְאָנֹכִי לֹא-אֶהְיֶה לָכֶם" (=לא אהיה אלוהיכם)^[7] (א:ט).

האם אשתו של הושע וילדיו אמיתיים או סמליים?

האם גומר והאישה האנונימית שבפרק ג הן אותה האישה, או שמדובר בנשים שונות?  עד כמה שני הנרטיבים הללו עובדתיים ועד כמה הם אלגוריים?

כלומר, החוקרים עסקו באופן כפייתי בשאלת הביצה והתרנגולת: האם יחסיו האומללים של הושע עם הנשים הולידו את המטאפורה על היחסים המיניים הלקויים שבין האל ועם ישראל, או שיחסיו נבעו מהצורך להמחיש באופן ממשי את תובנותיו לגבי יחסי האל והאדם?^[8]

 פעולות נבואיות סמליות

נראה שעדיף לתפוס את הסיפורים הללו כפעולות נבואיות סמליות, מעין מופעים תיאטרליים שהנביאים ביימו כדי להעביר את המסר שלהם, ולא בהכרח שיקפו את מציאות חייהם. כלומר, לכינויי הילדים תפקיד תיאטרלי, והושע לא השתמש בשמות אלה בחיי היומיום. אנו מוצאים דוגמאות רבות לפעולות סמליות כאלה אצל גדולי הנביאים ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל; שלושתם השתמשו בהתנהגויות מוזרות שבאמצעותן רצו למשוך את תשומת-הלב של קהלם, וכך להעביר את המסרים שלהם באופן תיאטרלי. למשל,

• הליכה בעירום – ישעיהו מתהלך ערום בחוצות ירושלים במשך שלוש שנים, כדי להמחיש את האופן שבו "יִנְהַג מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-שְׁבִי מִצְרַיִם וְאֶת-גָּלוּת כּוּשׁ" (ישעיהו כ).
• נשיאת מוטות עול – ירמיהו מופיע כשהוא נושא מוטות עול על צווארו, כדי להמחיש כי בבל תשלוט על יהודה, אך יריבו, הנביא חנניה, שובר את העול כדי להמחיש כי ה' ישבור את עול בבל מעל יהודה (ירמיהו כח: י–יא).
• בישול על גללים – ה' מצווה על יחזקאל לאכול לחם "עֻגַת שְׂעֹרִים" שנאפה על גללי צואת אדם, כדי לסמל את המזון הטמא שיאכלו היהודים בגולה. כאשר יחזקאל מתנגד, הוא מקבל רשות לאפות על "צפיעי בקר" (זבל פרות) במקום זאת (יחזקאל ד: יב–טו).

מתן שמות סמליים לילדים

הגיוני יותר לשער שהשמות הנוראים הנזכרים בהושע פרק א הם סמליים ותיאטרליים בלבד, ולא שמות ממשיים שההורים כינו בהם את ילדיהם. כיצד ייתכן כי הורה כלשהו יקרא לילדיו "לא-רוחמה" או "לא-עמי"? אף שהושע כנראה היה אדם מיוחד במינו, כדאי להיזכר שישעיהו הירושלמי, בן זמנו של הושע, נתן גם הוא שמות סמליים ובלתי שגרתיים לילדיו:

• עמנואל ("האל איתנו"; ישעיהו ז:יד).
• מהר-שלל-חש-בז ("מהר יבוא יום השלל ויום הבז" (הביזה); ח:א,ג).
• שאר ישוב (ז:ג , "כי שארית ישראל תשוב אל ה'" – לפי ישעיהו י:כב).

בעוד השם עמנואל נעשה מקובל בקרב היהודים (ייתכן מאחר שנפוץ בין הנוצרים ככינוי לישוע), והשם שאר-ישוב זכה לתחייה בהקשר הציוני בן זמננו, הרי מהר-שלל-חש-בז הוא שם כה מוזר ושלילי עד שמעולם לא התקבל אלא כמופת נבואי חד-פעמי. מכאן, שניתן לשער שהנביאים נתנו שמות אלה לילדיהם באותה מסגרת קטגורית של הצגה סמלית-אומנותית, ולא כמציאות ממשית.

טשטוש גבולות בין יחסי הושע ויחסיו של אלוהים

הושע פרק ב מאמץ מפֶּרק א את תיאורי אשתו הבוגדנית של הושע וילדיה. ואז מתאר את אי-נאמנותה, את עונשה ואת גאולתה בשפה בוטה אך פיוטית המטשטשת את גבולות האבחנה בין יחסי הושע ואשתו ובין יחסי האל וישראל. חרף הגאולה המתקנת המגיעה בסוף הפרק, אלימותו של העונש המוטל על האישה/ישראל, הפך מקור לזעזוע עבור פרשנות המקרא הפמיניסטית המודרנית, המגַנָה את השפה הבוטה בה מתאר המקרא את האכזריות שנוקט הבעל בהענישו את אשתו, תוך שימוש בשפה ארכיטיפית.^[9]

לאחר מבוא קצר (פסוקים א–ג), פוצחת השירה בהאשמה משפטית של ניאוף כנגד האישה, שבעלה מנשל אותה ואת ילדיה, ואף מאיים להפשיט אותה ולהניחה לגווע בצמא במדבר עירומה כביום היוולדה (פסוקים ד–ו).

^{הושע ב:ד} רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיה וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ. ^ב:הפֶּן אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא. ^ב:ווְאֶת בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם כִּי בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה.

כל זאת, כעונש על לכתה אחרי מאהביה, אשר סיפקו לה מזון ולבוש ומכל-טוב הארץ (פסוק ז).^[10]

פסוקים ח–טו מפרטים את העונש המצפה לאישה, ועתה ברור שמדובר בעם ישראל אשר זנה אחר אלילי כנען, ובמיוחד אחר הבעל, ראש הפנתאון הכנעני. לדברי השירה, עם ישראל ייחס את השפע שהורעף עליו בטעות לבעל, בעוד למעשה הייתה זו מתת ה'. כאשר יכיר עם ישראל בטעותו ויתחרט (פסוקים טז–כב), אז ישוב ה' לדבר אל "רעייתו" בלשון אוהבת, ויחודשו נדרי הנישואין בין ה' לישראל; בנקודה זו מסתיימת ההפטרה.

^{הושע ב:כא} וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. ^ב:כב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת יְ־הוָה.^[11]

פסוקי הסיום של השירה עוסקים בהשבת הילדים: לא-רוחמה שבה להיקרא "רוחמה" (אהובה), לא-עמי שב להיות "עמי", כאות לשיקום היחסים עם ה' (פסוק כה).

ההקשר: פולחן הבעל בצפון

יש להבין את הוויכוח שבשירה זו על רקע המתחים בין עובדי האל הכנעני בעל ובין עובדי ה' בממלכה הצפונית, ישראל. ישראל הקדומה היתה שדה קרב בין שני פולחנים יריבים, במיוחד מפני שהבעל נותר האל העליון של השכנים מצפון בערי-המדינה הפניקיות, ולבית המלוכה הישראלי היו לעתים קרובות קשרים הדוקים עם הפניקים.

מתחים אלה משתקפים במיוחד בסיפורי הנביאים אליהו ואלישע במלכים א ו־ב, כמו גם בספר הושע. הבעל היה אל הסער והפריון, ומתוך כך האמינו מאמיניו כי הוא המקור לכל השפע בעולם. למולם, טוען הושע כי ה' אלוהי ישראל הוא מקור הפוריות בתבל, ואותה חולק ה' לנאמניו וליראיו.

מקור שמו של האל בעל הוא בשם העצם "אדון" או "בעלים". לכן הוא עשוי לשמש בפסוקים מקראיים מסוימים גם כשם נרדף לה'. אולם השימוש הנפוץ ביותר בעברית במילה "בעל" הוא ככינוי לגבר נשוי, והוא משקף את היחס המעמדי שבין בעל (אדון) לאשתו, בחברה הפטריארכלית הישראלית הקדומה.

הוצאת המילה "בעל" מאוצר המילים

אמנם הושע לא היה פמיניסט, אולם הוא חזה ימים שבהם המילה "בעל" תיעלם מן הלשון העברית ואת מקומה תתפוס המילה "איש" (פסוקים יח–יט).^[12]

^{הושע ב:יח} וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְ־הוָה תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי. ^ב:יט וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם.

המניע של הושע להבעת משאלה זו, שלא התגשמה, היתה התשוקה למחות את שרידי פולחן הבעל מישראל. כישלונו בענין זה משתקף בעובדה שהמילה "בעל" משמשת בעברית עד היום לכינוי איש נשוי, אם-כי לא לאל.^[13]

אהבה ארוטית לאל

אף ששלושת הפרקים הראשונים בהושע בעייתיים ביותר בהשקפתם על נשים, הרי אם נבחן אותם בהקשרם התרבותי וההיסטורי, ניווכח לדעת שעיקר עניינם הוא תזכורת לכך שאהבת האלוהים, במובנה העמוק ביותר, היא מרכיב מרכזי בדת המקראית; אלמנט זה שומר על חשיבותו ביהדות, בהתפתחותה עם הזמן. אך מה טיבה של אהבה זו? ההגות המערבית מבחינה באופן ברור בין סוגי אהבה שונים. בעיקר בין "ארוס" (Eros) -אהבה ארוטית ובין "אגפה" (Agape) – אהבה אפלטונית (מקור שתי המילים הוא ביוונית).

אבחנה זו הייתה חשובה במיוחד בראשית הנצרות, מאחר שהברית החדשה משתמשת תכופות במילה "אגפה", לתיאור יחסי הקהילה הנוצרית המתהווה עם אלוהים או עם ישוע, אך לעולם לא ב"ארוס". לאור תיאורו של הושע את היחסים בין אלוהים וישראל, הטעון כל-כך מבחינה מינית, ברור שהתנ"ך והיהדות המאוחרת שונים מהנצרות המשתקפת בברית החדשה, ביכולתם לתפוס את אהבת האל כאהבה ארוטית.

כפי שהוכיחו חוקרים כגון הווארד איילברג-שוורץ,^[14] היהדות תופסת את המהות היסודית של אהבת האל כארוס – אהבה ארוטית; בעוד האהבה האפלטונית, אגפה, משחקת תפקיד חשוב בתיאולוגיה הנוצרית ונחשבת נעלה יותר, הרי זו מרכזית פחות בהשקפה היהודית. השימוש שעושה הושע במטאפורת האהבה הארוטית הוא שהעניק לפרקים אלה את עוצמתם ועמידותם לאורך הדורות, מאחר שסוג זה של אהבה עוסק בחוויה היסודית והעמוקה ביותר של הקיום האנושי.